החלוץ

המשנה במסכת מקוואות (פרק ד משנה ה) עוסקת בענין השוקת המחוברת לסלע, אם היא נחשבת ככלי והמים שבה נעשים מים שאובין. וזה לשון המשנה עם מעט ביאור בסוגריים:

השוקת שבסלע אין ממלאין ממנה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה [כי איננה כלי, למילוי וקידוש צריך דווקא כלי, ולמקוה – להיפך, הכלי פוסל].

היתה כלי וחברה בסיד - ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה [החיבור בסיד אינו מבטל מהשוקת שם כלי].

ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם - כשירה [הנקב ביטל ממנה תורת כלי]. וכמה יהיה בנקב? כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו בית שמאי ופחתוה שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה.

הדגשתי את הקטע האחרון, שהוא החשוב לעניינו. כל מעיין במשנה יבין בפשטות שהמעשה בשוקת יהוא קשור לשלפניו. היינו שוקת יהוא היתה מלאה מים, והיתה נקובה כשפופרת הנוד לבטל ממנה תורת כלי. אלא שבית שמאי לא הסתפקו בזה ופיחתו את רובה. רבי יהודה בן בתירא מביא שבית שמאי חולקים ומחמירים.

אבל הגמרא במסכת יבמות (טו א) השיאה את המשנה לענין אחר לגמרי, ופירשה את מעשה שוקת יהוא לענין עירוב מקוואות המצריך שפופרת הנוד. כלומר, שוקת יהוא היתה בית קיבול קטן שלא הכיל בפני עצמו ארבעים סאה, והיה מחובר למקוה שלידו בחור שגודלו כשפופרת הנוד, והלכו בית שמאי ופיחתו רוב המחיצה. נמצא שהגמרא חידשה הלכה לפי בית שמאי בעירוב מקוואות, שלדעתם אין חיבור שפופרת הנוד מספיק. אמנם לפי פשוטה של משנה לא דיברו בית שמאי כלל בענין עירוב מקוואות.

ויש לתרץ בדוחק שהגמרא הבינה שיש לדמות בין שני הענינים, ומי שסבור שחור כשפופרת הנוד אינו מספיק לענין ביטול תורת כלי, סבור שגם תורת מחיצה לא תתבטל ואין המקוואות מחוברים. ודוחק גדול, כי מצד הסברא אין קשר. ובביטול כלי יש הרבה שיעורים לענין דברים שונים. גם מרש"י שם משמע שהבין שהמשנה גופה עוסקת בעירוב מקוואות.