|
|
| נשלח ב-9/7/2013 21:00 |
 |
| |
השמועה בבבל איננה כשמועה בא"י. אמוראי א"י קיבלו שארבעה אבות נזיקין כוללים נזקי ממונו, ואמוראי בבל קיבלו כשמועתו של רב שארבעה אבות נזיקין כוללים נזקי ממונו ונזקי גופו (עיין פירוש רבינו חננאל לבבא קמא ג:). מכל מקום, המשנה כללית יותר מפירושיה ומכילה את שני התלמודים.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2013 21:21 |
|
| |
ההודעה שלפני הקודמת היא ציטוט של מ80, ניסיתי לעשות 'צטט' וסוגר אחד נמחק, סורי.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 14:24 |
|
| |
הדוגמא הבאה של שור (חוברת א, עמ' 64) אינה קשורה לתלמוד בבלי, אבל הבאתיה בגלל החיוך שבה.
במדרש רבה (בראשית פרשה כ סעיף ו) דרשו "הרבה ארבה עצבונך והרונך, רבי אבא בר כהנא בשם רבי שמואל אומר: כל שהוא הרבה – ארבה, כל שהוא במאתים ושנים עשר יום חי". המדרש בנוי על הגימטריא של 'הרבה' (212), כלומר: עובר שמלאו לו 212 יום עד שנולד, מסוגל כבר לחיות ולהרבות ימים, ואינו נפל. הרעיון הוא שבעה חודשים, שהרי בן שבעה מסוגל לחיות. בעל 'מתנות כהונה' כבר תמה מדוע צריך 212 יום, והלא שבעה חודשים שלמים הם רק 210 יום, ומביא בשם רבינו בחיי שצריך שלושה ימים לקליטת הזרע, וביום השלישי מתחיל ההריון. אמנם שור מעיר שאין צריך לכל זה, המקור של מימרא זו הוא בירושלמי (יבמות פרק ד הלכה יא) שם עוסק הירושלמי במספר ימי העובר ושואל סתירה בין שתי מימרות של רב בא, ומתרץ "ר' אבא בר זוטרא בשם שמואל: כל שהוא בה"י – רבה, באל"ף – רבא". כלומר, אין סתירה משום שאחד מה'רב בא' הוא רָבָא, והשני הוא רַבָּה, והירושלמי נותן סימן לפי הה"א והאל"ף. אותה מימרה מופיעה בירושלמי נדה (פרק א הלכה ג), ושם כתוב בדפוס וילנא "רבי בא בר זוטרא משם שמואל: כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה". ובדפוס ונציה (שור לא ידע מזה) "ר' אבא בר זוטרא בשם שמואל כל שהוא בהי רבה באלף רבא". ברור שבנוסח דפוס וילנא נפל שיבוש (לא הספקתי לברר מה הסיבה לשינוי מדפוס ונציה), שכן הירושלמי עוסק בסתירת גברי ואת זה הוא בא לתרץ, כמו שגורס דפוס וילנא עצמו במסכת יבמות. אבל לפני בעל המדרש – כך טוען שור – עמדה גירסה משובשת כזו, והוא מצא בקעה נאה להתגדר בה. הביא את הפסוק 'הרבה ארבה', ויצר ממנו דרשה שמקורה בתירוץ המבדיל בין רבא לרבה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 15:18 |
|
| |
שור וכת"ר שוכחים את המושג של אשגרת לשון שכמוהו למאות רבות, וקל להבין
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 17:23 |
|
| |
לכן הדגשתי את המילים 'אבא' ו'שמואל', שים לב שגם המדרש מביא את המימרא הזאת בשם רבי אבא (בר כהנא) בשם שמואל, קשה לי להאמין שקרתה כאן אשגרת לשון מופלאה כזו. מסתבר שכלל הטלפון השבור פעל כאן, כשם שהוא שיבש את שמו של רב אבא באחד משני המקומות. וכשם שזה קרה בדפוס וילנא לעומת דפוס ונציה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 18:46 |
|
| |
או שלא הבינתיך או שלא הבנתני
כוונתי ב'אשגרת לשון' היתה הקבלות לשון בין מאמרים שאין ביניהם שום קשר בתוכן, משום שהתקינו מאמרים חדשים בצורת ישנים, דוגמאות רבות תמצא בפורום אוצר החכמה
למשל:
אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות. (שבת כה:)
אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי, ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. (תענית ל.:)
שור יכול לומר שכל הסיפור של עט"ב נולד מט"ס מהמאמר הראשון, ולא היא, בכוונה תחילה יצקו את שניהם בדומה, וכמוהו למאות
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 19:15 |
|
| |
אכן אלו תיאוריות בשקל, לא יכול להיות ששמואל אמר שני דברים דומים באותו עניין?! תסביר לי איך פתאום זוטרא הופך פתאום לכהנא, גיורא בשמי שמיא?? לגבי הירושלמי ידוע שנפלו בו טעויות רבות, אבל עורך רבה? מה האינדיקציה?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 19:59 |
|
| |
לפני שבונים בניינים, מוטב להכיר את המקורות המדוייקים. סוף סוף עברו כמה שנים מאז שור והחלוץ. פתח ב"ר מהדורת תיאודור-אלבק ותראה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 20:32 |
|
| |
שם הגירסא זוטרא
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 20:52 |
|
| |
דרלצ
כנראה שגם כעת לא הבנת, או היתממת. אלקטראווי כבר ענה לך. הדוגמא שהבאת מרבי יהודה בר אלעאי רחוקה כרחוק מזרח ממערב.
לוצאטי
אין לי תיאודור אלבק, תוכל להעלות צילום הדף, או לכתוב מה שכתוב שם? תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 21:11 |
|
| |
כמדומני שאלקטראוי ענה לך
הדוגמא הזו היתה זמינה לי ממש בפורום אוצה"ח
אבל יש עוד רבות שדומות יותר, צא ולמד מה וכו'
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 21:16 |
|
| |
ברשותכם, כאחד שאינו מעיין בספרי מינים ומשכילים.
איך תסבירו את המשנה בתחילת בבא בתרא "וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו" ואת הסוגיא שנוקטת שגינה חמורה מבית.
ועוד שאלה על הגמרא, בתחילת המסכת היא דנה בהיזק ראיה, וקיימים מקרים רבים שבהם דאי שמיה היזק, כגון מחצר לבית.
מדוע אם כן הגמרא ניסחה את הדיון באם היזק ראיה שמיה ראיה בצורה כה גורפת שלכאורה משמע שהדיון הוא האם מניעת ההשתמשות, או כל הסבר אחר, נחשב היזק, בשעה שהדיון מצומצם הרבה יותר.
ועקב העייפות אני מקצר.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 21:48 |
|
| |
דרלצ, אתה לגמרי לא טועה, אך אולי ירוק מתכוון כנראה ביחס לשוני השמות, לדעתי, כאחד שמבין בשירה פשטנית אינני רואה סיבה לומר שבנדון דידן יצקו תוכן דומה במכוון, (וחוצמזה איזה אופציות אחרות היו בשביל להצדיק את הטיעון)
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 21:58 |
|
| |
בעל
זו שאלת החלוץ בונשל
והתשובה שהתנאים דנו קונקרטית ולא אבסטרקטית
ולכן לא דנו מעולם ב"יש ברירה" אלא ב"שמא יבקע הנוד"
אני מקוה שמישהו זוכר את הסוגיות
החקירה המושפטת התחילה בעיקר בזמן האמוראים
ואחרי שהצדדים כבר קיימים א"א להשאיר את השאלה ההלכתית על הנדון המצומצם
ןזה בדיוק מה שעשו ראשי הישיבות לראשונים, ובצדק
אחרי שאנחנו חושבים בצורה של "ידא אריכתא" או "יפוי כח", אזי הנדון אינו ב"נשתטה המשלח" אלא בחקירה עצמה
אין דרך חזרה מהפשטה
החשיבה הקדמונית היתה סימבוליות
ואחרי שהפשטנו אותה במערומיה האנליטיים אנחנו חייבים לתרגם את האמירות לחשיבה שלנו
ולכן נחלקו שאול ודוד אם דעתי' אמלוה או אפרוטה
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2013 21:58 |
|
| |
אני מתכוון שהסיפור הזה נראה ודאי שיבוש. הרי במסכת נדה דפוס וילנא נפל שיבוש לכל הדעות (שם לא מדובר בפסוק 'הרבה ארבה' אלא בסתירה בין שתי מימרות של אמורא, שהירושלמי מתרץ אותן על ידי שזה רבה וזה רבא). המדרש מצטט ממש אותם דברים של דפוס וילנא, מילה במילה (לא שהוא העתיק מוילנא כמובן). אפשר לומר שזו לא טעות?
|
|
|
|
|
