בנוגע לבעלת האוב, הפרשנים שטוענים שמדובר בדמיון ושקר:
1. ר׳ ש מ ו א ל בן ח פ נ י ג א ו ן: כלם נשתוו כי מעשה האוב הבל
ותהו ודברי כזב והתול... אבל יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול וחס
ושלום לא עלה שמואל מקברו, ולא דיבר, אבל האשה, עשתה הכל ברמאות, כי מיד
הכירה כי שאול הוא, אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה זמרה:
״למה רימיתני ואתה שאול ? !״ ודרך בעלת אוב להביא אדם שמדבר מתוך מחבואו
בלשון נמוך, וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל ותעה כי למחר יהיה
יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול, שהרג כהני ה׳,
שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה. ומה שאמר ״ויאמר שמואל אל שאול״
על מחשבת שאול, כ־ היה חושב, כי שמואל היה המידבר אליו. ומה שאמר ״ולא
עשית חרון אפו בעמלק״ — ידוע היה דבר זה, כי מאותה שעה אמר לו שמואל :
״וימאסך מהיות מלך״. ומה שאמר ״לרעך לדוד״, ידוע היה בכל ישראל, כי דוד נמשח
למלך. ומה שאמר ״מחר אתה ובניך עמי״ — מדרך סברא אמרה זה.
2. רב סעדיה ורב האי גאון: אמת כי רחוק הוא שתדע האשה
העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב, אך הבורא יתברך החיה את שמואל
כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו, והיא האשה, לא ידעה בכל
אלה ונבהלה כמו שנא׳ ״ותזעק בקול גדול״. ואשר אמרה האשה, ״את מי אעלה לד׳ —
דברי התולים הם, כי דעתה היה לעשות כמנהגה.
3. רלב״ג: ...על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו דבור לשאול,
אבל היה זה כולו מפעולות הדמיון... כי שאול היה לו כח מה נבואיי
כאמרו ״הגם שאול בנביאים״, והנה עם התעוררות דמיונו מזה הפעל ומה שהתאמת
לו מדברי שמואל בחייו, שנתבאר לו מהם שה׳ ית׳ קרע הממלכה ממנו ונתנה לדוד כמו
שאמר שאול לדוד: ״ידעתי כי מלך תמלוך״, ונתבאר לו בחוש היות הי״ת עם דוד
והיותו סר ממנו, הגיעו מזאת הפעולה כל אלה הדברים הנזכרים״.
