היה זה תור אקסקלוסיבי במיוחד. לפני עמד בכיר ביותר במערכת הביטחון, מאחורי בכירים פוליטיים – כולנו המתנו בסבלנות להנפקת תעודת חבר הכנסת.
החלטתי לנצל את ההזדמנות. הבכיר שלפני אוצר בליבו מידע שחסר לי באחת מן ההערכות אותן אני נושא זה כמה שנים. "אני מבקש לערוך עמך התערבות" – פניתי אל הבכיר המופתע. האיש פנה אלי בחשדנות. "בוא נתערב, שבעוד ארבע שנים, יצא ראש הממשלה הנבחר אל עמו, ובנאומו הראשון יודיע כי הוא רואה בהסרת איום הגרעין האיראני, את האתגר המרכזי של ממשלתו לארבעת השנים הבאות..."
תגובת הבכיר הפתיע אף אותי. פניו הרציניות השתנו ובאחת הפכו לצחוק מתגלגל. "אני לא מתערב אתך" – אמר – "אתה צודק לגמרי".
למי ששכח, מילים אלו בדיוק, היו מילותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם כינון ממשלתו הקודמת לפני למעלה מארבע שנים.
זה כמה שנים שאני חוזר וטוען שאסטרטגיית ההתמודדות של ראש הממשלה עם סוגיית הגרעין האיראני, היא לא פחות מאשר קריסה קולוסאלית וכישלון ידוע מראש. כתבתי על כך מאמרים, נפגשתי בנושא עם השר (דאז) לעניינים אסטרטגיים ועם בכירים נוספים – איש מן המריעים לבגדי המלך לא אבה להקשיב ברצינות. האסטרטגיה שביקשה להפוך את סוגיית הגרעין האיראני לבעיה בין לאומית – ובמיוחד לבעיה אמריקנית, קסמה לשילוב הקטלני של תקשורת מוטת שמאל ופוליטיקאים החומקים מהאתגר שניצב לפתחם - מימין. שילוב שכזה מבטיח ששום דעה אחרת לא תעלה כלל על שולחן מקבלי ההחלטות ובמרחב הדיון הציבורי. כולם קשרו כתרים להצלחה של ראש הממשלה להפוך את האיום האיראני לבעיה של העולם. הדבר הזכיר לי את הצלחת הקמפיין של מועצת יש"ע להפוך את הצבע הכתום למותג המתנחלים. גם אחרי החורבן עוד התהדרו שם ב"הצלחה" הזו.
משמעות האסטרטגיה של ראש הממשלה היתה ועודנה – שיבה אל התודעה ה'טרום ציונית' והשבת האחריות לביטחון חיי היהודים אל אומות העולם. העיקרון לפיו חייבים אנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו, היה נר לכל ממשלות ישראל מאז מבצע סיני ועד למלחמת המפרץ הראשונה. העיקרון הזה נשבר על ידי יצחק שמיר המנוח שהכניס את ישראל לחדרים האטומים, הותיר את המלחמה בסדאם חוסין בידי קואליציה בין לאומית ופתח בכך את השער להפלתו שלו בידי האמריקנים ולפתיחת תהליך אוסלו. להפקדת ביטחונך בידי זרים יש מחיר – מחיר כבד מאוד. האיום האיראני המפורש בהשמדת ישראל יצר ציפייה עולמית לתגובת נגד מידית. הרי מדינת ישראל קמה על תודעת ה"לא עוד". הביקור ב'יד ושם' הפך חלק מטכס החובה של כל אח"מ הנוחת כאן. משהבין העולם כי ישראל אינה מגיבה ומעבירה אליו את האחריות, החל סימן שאלה לרחף מעל הלגיטימיות הקיומית של מדינת ישראל. יש קשר הדוק בין איומי אחמדיניג'אד, חוסר התגובה הישראלית ואובדן הלגיטימיות. מדינה שהשתיתה את קיומה על ה'קיום' והפכה את יד ושם לתמצית קיומה, איבדה את הלגיטימיות כשגם עקרון זה החל להתפורר.
הסברתי, כי האמריקנים לא יתקפו. הסברתי כי הלגיטימיות של נתניהו לתקיפה – תלך ותתפורר, הן בעולם והן בציבור הישראלי. הסברתי במאמר שפרסמתי כאן כי על ישראל לתקוף בכל מקרה, לא רק כדי להסיר את האיום הגרעיני, אלא עוד קודם לכן - בכדי להשיב לעצמה את הלגיטימיות הקיומית ובכדי להימנע מ"תג המחיר" הנורא שיגבו מאיתנו אומות העולם במידה ונפקיד בידם את ביטחוננו. אובדן הלגיטימיות – כך הסברתי – מסוכן עוד יותר מהאיום הגרעיני. השואה לא החלה ב1939 – בפרוץ מלחמת העולם, אלא ב 1933 כשמנהיג מדינה החל לאיים בהשמדתנו, הפך את קיומנו לתלוי בחסדי אומות העולם וייצר את השאלה היהודית. את סימן השאלה הזה צריך היום נתניהו למחוק. הוא מסוכן הרבה יותר מהפצצה עצמה.
כל תחזיותיי הולכות ומתממשות בימים אלו.
השבועון הבריטי האמין ורב התפוצה – "האקונומיסט", בישר השבוע לקוראיו כי איראן חצתה מזמן את הקו האדום עליו הכריז נתניהו באו"ם. אובמה אינו מתכוון לתקוף באיראן וגם הישראלים לא יעשו זאת – הסביר העיתון – יש להם היסטוריה ארוכה של חציית קוים אדומים שהם עצמם קבעו. כפי ששיערתי, מוצא עצמו נתניהו בימים אלו ניצב מול קריסת האסטרטגיה בה נקט נוכח האיום אותו הגדיר כחמור ביותר שידעה ישראל מאז מלחמת העצמאות. בשונה מן המלך העירום שחשב כי הוא לבוש נוכח הציבור השוטה שהריע למערומיו , המצב במקרה שלנו הפוך. המלך כבר מבין שהוא עירום ואילו לציבור זה עוד ייקח זמן מה. זהו ככול הנראה סוד הדכדוך וההסתגרות של ראש הממשלה. בחירת נשיא "מתון" באיראן – סתמה את הגולל על תקוות ההתערבות האמריקנית. השמאל הישראלי כבר "עובד". ח"כ מיקי רוזנטל מהעבודה, יזם דיון בכנסת תחת כותרת הסרבנות הישראלית להכיר במציאות החיובית החדשה – דב חנין (חד"ש) ותמר זנדברג (מר"צ) אף הזמינו מרצה אמריקני להסביר בכנסת כי על ישראל להתפרק מנשק הגרעין שבידה. "האם לחצת על הנשיא שלך להשמיד את הנשק האיראני קודם שאתה קורא לישראל להתפרק מהנשק הגרעיני שבידה?" – שאלתי את ה"מומחה" האמריקני - "מובן שלא!" השיב ה"מומחה" בהחלטיות. אסטרטגיית השלכת ביטחוננו על הגויים קורסת מול עיניו של ראש הממשלה, מחלצות המלך מתבררות כאשליה במה יתכסה עכשיו?
את התשובה אנו מקבלים כרגיל בדמות התנעת התהליך המדיני. בגדי המלך החדשים יהיו בגדי "השלום". מחלצות מסירת הארץ וחורבן היישובים מבטיחים תמיד לראש ממשלה ימני את החלקת הכישלון האסטרטגי, את הלגיטימיות שיודע השמאל לספק ואת המשך תרועות ההמון הנבער. ייתכן והאמריקנים הבטיחו לראש הממשלה פעולה צבאית באיראן בתמורה לאיזו "התנתקות" חדשה. הם לא יקיימו את הבטחתם – ומוטב שכך. משום שאובדן הלגיטימיות והלחצים שיבואו בעקבות פעולה שכזו, מסוכנים הרבה יותר מהגרעין האיראני. תוצאותיה של מתקפה אמריקנית תהינה קשות לישראל אף יותר מאוסלו שבא בעקבות המתקפות הזרות על הסקאדים ששיגר אלינו סדאם.
על ראש הממשלה להתעשת – ולתקוף באיראן מיד. זהו המוצא היחיד. אם לא יעשה זאת, ימצא עצמו חתום על הגרוע שבסבבי הקריסה הישראלית, גרוע מקמפ דייויד, גרוע מאוסלו, גרוע מן ה"התנתקות". ככול קודמיו בהנהגת הימין – לא לביסוס שלטונו יוביל התהליך המדיני אליו הוא נגרר עכשיו. מלבד אובדן הארץ יאבד נתניהו גם השלטון והליכוד ימצא עצמו במקום דומה לזה של 'קדימה'.
