חג ט''ו באב !

יורשה לך לחשוב איך שאתה רוצה . אבל את האמת והמציאות כולנו מכירים היטב . כל אלו שכיבול התאהבו במבט ראשון אחוזי הגרושין והאלימות אצלם נוסק משנה לשנה . כולנו מכירים את העובדות ובוחרים להתעלם מהם . רק בית שנבנה על אדני הקדושה והטהרה יכול להצליח .

קדושה היא התרחקות והתנזרות מרצוני האישי בשביל צו אלוקי . קדש עצמך במותר לך .

גם אז החכמה היא לעשות את הדברים בגלל ציווי הבורא ולא בגלל רצונות וכוונות אישיים . עיקר הדבר הוא ההתבטלות והכניעה המוחלטת של הנברא כלפי בוראו . קבלת הסמכות והמרות האלוקית היא העומדת בבסיס העניין .

אייזין

כמי שקורא מהצד ופחות מתמצא במה שמתרחש היום בעולם החיצון, כמדומה שיביא תועלת להציע כמה אבחנות.

א. יש יום שמצויין במקורות, ט"ו באב. נאמר עליו מעט מדי, אבל מה שנאמר די מפתיע.

ביום זה בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים. והכל לפי הנאמר במשנה כדי למצוא שידוך.

כל אחת מפארת את מעלותיה. זו ביופי, זו במעלות אישיות פנימיות יותר, זו בייחוס.

מן המקור משתמע שהבחורים היו מגיעים כדי להתבונן בהן.

עד כאן המקור.

אתה שואל בצדק: מדוע זה יום טוב? וכי על דבר כזה צריך לתקן יום טוב?

נכון שהשימוש הלשוני "יום טוב" אינו במקומו. וכי יום זה אסור בעשיית מלאכה? ודאי שלא.

ועדיין יש לשאול: מה חשוב ביום זה.

מסתבר שקביעת יום שיוקדש לאירגון אפשרויות שידוך עבור רווקים ורווקות הוא דבר גדול. צעירים או מבוגרים יותר שחיים לבד ורוצים שידוך, והוריהם המודאגים, יכולים להבין זאת היטב.

וביום זה באמת היו דברים יפים. שהרי מי שיש לה משאילה את שמלותיה למי שאין לה.

מה עוד משתמע מן התיאור?

שתי נקודות ששמתי לב אליהן בזכותך.

א. לא נאסר על הבחורים להתבונן ברוקדות. ממקורות אחרים משתמע שיש תביעה על אדם לשמור את עיניו שלא יתבונן בנשים אלא ברווקות למטרת שידוך. וכמובן זו תביעה כמעט בלתי אפשרית. ביום זה יש לגיטימציה להסתכל ולחפש - בלי איסור, בלי רגשות אשמה.

הנושא הזה, של הסתכלות בנשים, טעון דיון רחב. והוא גם לא קל, מפני שזה נושא רגיש ומעורר הרהורים. אבל עדיין צריך לדון בו.

השערתי לגביו: יש, כפי שכתבתי, רף התנהגות שמוצג כדרישה. לא להסתכל על רווקה שלא לצורך. וכל שכן בנשואה. כמובן כל אחד לפי יכולתו ונסיונותיו. אבל חשוב שגם מי שלא מצליח כל כך לא יתייאש מעצמו וידע מה נתבע ממנו.

וביום זה המיוחד היה תיאום מראש כדי שהרווקים יהיו רשאים להתבונן בכל הרווקות בהיתר ולא באיסור, בלי רגשות אשמה, ולבחור מה שמוצא חן בעיניהם.

ככל הנראה חז"ל - אם זו תקנה שלהם - או החברה בכללותה, מעצמה - ראו תועלת באירגון יום שידוכים כללי.

איני מסכים לדיוק שלך שסתם כך בחורי ישראל נהגו לא להתבונן בנשים. זו אכן דרישה ותקוה, אבל מנא לנו שבחורי ישראל הצליחו לעמוד בדרישה הזו. לדוגמא, במקדש תיקנו שנשים יעמדו בגובה נפרד מגברים, וזו נחשבה לתקנה גדולה כדי שלא יסתכלו אלו באלו. בדומה לכך, בזמן לוויה תיקנו שנשים ילכו בנפרד מגברים כדי למנוע הסתכלות שהיא ראשית היצר. מסתבר לדעתי שבני אדם, אז כהיום, התחלקו לסוגים ולרמות. היו צדיקים שבאמת עמלו לא להסתכל. היו פרוצים ששום דבר לא מנע מהם להסתכל או גרוע מזה. והיו השאר, הרוב, הבינוניים, שידעו שזה לא ראוי אבל זה גם קשה מאד...

ב. הפניה לבחורים להתבונן ולחפש מעידה לדעתי על שינוי מעניין שעסקו בו במחקרים שונים על עמים שונים.

מי קובע את השידוכים, כלומר את הנישואין?

ניתן לחלק חברות לשני סוגים. חברות מהסוג העתיק, שבהן ההורים והמשפחה המורחבת (=השבט) קובעים את הזיווג, כפי שיש בידנו תיעוד גם בעם ישראל וגם בעמים אחרים. והסוג המודרני, שבו הצעיר פחות כפוף למשפחה, והוא מחליט לעצמו.

כפי שיום ט"ו באב מתואר במקורות, בשלב זה, כלומר בימי המשנה, בחורים היו משוחררים מהעול לשאת אותה אשה שהמשפחה מחליטה עבורם. הם בוחרים.

(מה שבני משפחתה של רבקה הזמינו אותה להביע דעה אם תלך אחרי עבד אברהם לארץ אחרת, זה היה יפה מאד מצידם ואולי יוצא דופן. בעולם של אז, אשה נמכרה והחליטו עבורה).

***
נושא נוסף בדבריך הוא מה שעושים היום ביום ט"ו באב. לא ידוע לי מה קורה אצל אחינו שאינם חיים באופן החרדי. אבל אם היה מקום לחדש את היום הזה במשמעות שקשורה לעבר, אולי היה כדאי להכריז על כך כיום השידוכים הכללי. וכמובן צריך לתכנן איך לעשות את זה.

כמובן, יש עוד הבדל שצריך להצביע עליו בין החברה של אז להיום. בימי המשנה יתכן שהיתה תופעה של נדידה מהכפר לעיר ומאיזור לאיזור. אין לי נתונים. אבל בהתחשב במיגבלות כלכליות, העדר תחבורה כבימינו, והעדר התמקצעות שמאפשרת לאדם להסתדר בכל מקום, סביר לי שרוב הבריות נולדו ונשארו לגור באותו מקום, כל עוד לא נאלצו לעזוב.

לפי זה, השידוכים היו באותו מקום, כאשר "אותו מקום" יוגדר לפי תחום ההליכה והביקורים.

לפי זה, היה אפשר לעשות ט"ו באב בירושלים, ואולי במרכזים אחרים בארץ ישראל. אבל לא היה צורך ולא היה טעם לצפות לשידוכים ממרכז למרכז.

היום זה אחרת.

היום יש לנו תחבורה, תקשורת, ונדידה של בני אדם, ובמיוחד צעירים, ממרכזי אוכלוסיה למרכזי אוכלוסיה. זה נכון גם לגבי בחורי ישיבה ובנות חרדיות. יש הצעות שידוך שמגיעות מארץ לארץ.

אם יש מקום לחדש את יום השידוכים הכללי, זה לא יכול להעשות ברמה של אירוע מקומי.

אילו היינו מנצלים את הטכנולוגיה, וזה בעייתי מכל מיני בחינות, היה מקום לתכנן אולי אירוע פייסבוק כללי שבו בחורים יראו דיוקנאות של הצעות שידוכים. וכדי לחסוך בזמן, הם יציינו מראש מה הפרמטרים הדרושים להם, ואז יוכלו להיכנס לדף עם אוסף של ההצעות הקרובות ביותר למה שהם רוצים.

כמובן כל זה צריך להעשות בביקורת של ועדת רבנים ומומחים, כדי למנוע התרגלות לפייסבוק. ואולי צריך בכלל פלטפורמה אחרת, מקבילה, כדי לעשות זאת.

אולי זה יקרה לאט לאט, מפני שהקמת בסיס נתונים של הצעות שידוכים שאפשר לעיין בו זה באמת רעיון טוב. וזה נעשה באופן וולונטרי (=התנדבותי, מעצמו, מרצון וללא חובה) על ידי מחפשי שידוכים דרך אתרים דתיים וחרדיים.

אבל אולי היה מקום שאתרים כאלו יתאגדו להכריז על יום טו באב כיום שבו אפשר לסרוק את כל בסיסי הנתונים שלהם. ואם הם גובים כסף על עיון בחומר שלהם, אז אולי ראוי לפרסם את היום הזה בחינם. רק הצעתי. וזו ממש הצעה של טירון בתחום.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

דה וינצ'י

ברוך השב!

ולו לשעה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

גם אני מצטרף למיימוני.

לגבי  המונח והמושג "קדושה" -

מונח זה יכול להתייחס לתחומים רבים, מהם מנוגדים וסותרים.

אחד השימושים שלו הוא במובן של פרישות ולכן אי השתעבדות לנטיות הטבעיות שלנו.

לא לאכול בהפרזה, או מה שאסור, או אפילו מה שמותר רק למען העונג.

כנ"ל בתחום האישות.

וגם כאן צריך לבאר היטב מה נכון ומה לא נכון, מה נדרש ומה לא. יש גישות שונות להנאות העולם הזה. זה מתחיל בתלמוד ונמשך עד היום הזה.

יש גישות שקוראות לשימוש זהיר בהנאה מן העולם הזה. זה לא איסור, אבל זו לא מטרת האדם. מצד שני, ה' רוצה שנתענג על עולמו שברא. דוגמא בולטת מאד: המעשה באותו אמורא שהיה חוסך כסף כדי לקנות כל שנה מן הפירות המתחדשים כדי לברך עליהם.

יש גישה קרובה, הבאה לידי ביטוי בדברי הראב"ם (רבנו אברהם בן הרמב"ם, בעיקר ב"מספיק לעובדי ה' " שלו), לפיה  יש מקום לשימוש מתוחכם בהנאות העולם הזה, כדי שאדם יעורר את עצמו בשמחה מאוכל טוב או מוזיקה. וזו אפילו הדרך לעליה רוחנית, עד לרוח הקודש ולנבואה.

דברי הרמב"ם במורה נבוכים נראים כשוללים את ההנאה. "חוש המישוש הוא חרפה לנו" כותב הרמב"ם. איני יודע מה פירוש המונח הזה, אבל מקובל לפרשו כמתייחס להנאה של אישות. אבל יתכן גם שהרמב"ם הולך כאן אחרי הרעיון (האפלטוני) שהראיה טהורה ונקיה בהשוואה לחושים אחרים. יש כאן בכל אופן מידרג של הנאות וחויות, והאישות נמצאת למטה, וכמוה עידון המאכלים.

ניתן להבין את הרמב"ם במספר אופנים.

האופן האחד הוא כפי שכותב בנו. וכן הוא בעיני.

האופן השני הוא, למשל, כפי שמבין אותו בעל התניא, שרואה בהנאות העולם הזה איסור ומסירת האדם הבוחר לכך לידי הסטרא אחרא. אם הבנתיו, אז כל הנאה מסוג גופני היא למעשה השלטת הסטרא אחרא. ולכן ככל שאדם מסתגף יותר, לכאורה כך עדיף.

גישה כזו, ללא התוספת האונטולוגית (=הסבר לגבי המציאות הנסתרת והאמיתית שברקע הדברים), מצויה גם אצל בעל ספר חסידים. בסיפור ידוע, שאיני זוכר את מקומו, הוא מזכיר איש מעלה (חסיד כלשונו) שמגיע ליישוב שבו אנשים חיים לפי התורה אבל נהנים מהעולם הזה, וסופו שנחרב, כי אין ה' חפץ לדעתו בכך שבני אדם ייהנו מהעולם אלא רק ישתמשו בו למצוות ולעבודתו.

הסקירה הכללית והשטחית הזו יכולה לספק רקע לדיון בשאלה מהי הקדושה הראויה.

יש צד של פרשנות לפיו עצם העיסוק בנושאים כאלו, של הנאה מהעולם הזה בדרך של אישות, הוא פסול מאד. שהרי גם בין איש לאשתו לא צריך להתעסק יותר מדי בדברים אלו. כך מיוחס לאחת החסידויות בזמננו. (ואם כי חוששני מפתיחת נושא רכילותי עדיין אציין כי בחסידות זו נקבע רף התנהגות שהוא לא רק שגוי לדעתי בהשוואה למקורות אלא גם גורם לנפילות קשות אצל אלו שאינם משתייכים לחלק הקטן וההולם בפעמון גאוס של התפצלות סוגי האישיות).

לעומת זאת, לפי האופן שבו פירשתי את הראב"ם והרמב"ם, נכון הוא להקצות להתעסקות בנושא זה חלק מהחיים, כי זה טבעי ולא פסול, ויש רק לדעת שזה חלק חשוב בחיים אבל לא כל החיים.

ולכן יש לקבוע מסגרת שבה הדברים יתנהלו בלי לפתוח פתח לכשלונות. ואסתפק בהכוונה כללית זו. איך ליישם זאת לגבי ט"ו באב, הצעתי לעיל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");