|
|
| נשלח ב-29/12/2013 15:04 |
 |
| |
חולמתת...איתך ממש ממש!!!
כמה שמנצלים ונהנים בתקופה הזו , ה"בנתים" ותחושת הריקנות הפנימית מרחפת באויר.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2013 16:10 |
|
| |
בנות כמה אתן "חולמת" ו"שטויעס" שאתן נשמעות כ"כ מיואשות??!
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2013 16:12 |
|
| |
24 .. נושק ל25 כבר..
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2013 21:46 |
|
| |
האמת, שאני ממש מבין אותכן.. מבין את תחושת "הלבד".. את הבודדות שבלב.. את היאוש שפעמים זוחל במעלה הלב.. את הקושי ב-לראות את כל החברות מתארסות, מתחתנות, מצייצות כפעותיהן ואתן איי שם מאחור..
החורף בכלל מוסיף נופך של דיכאון, של רגש אין סופי שרוצה לצאת, להביע, להעניק, לחוות, להתרגש, פשוט ביחד וכאחד...
מובן.. כואב.. צורב... ועוד שלל תחושות...
אבל, אל אף הכל.. עדיין אני חושב שיש מקום לדבריי, מקום לתחושות אחרות, מקום להסתכלות אחרת.
אני חושב שזה נושא שא"א להקיף אותו בכמה שורות או משפטים, ובוודאי לא במקום שזה על חשבון הקורא.
אני אשתדל למצות ולתמצת את הרעיון כמה שיותר, בתקווה שלא תצא מכשלה תחת ידי, בייחול שיביאו הדברים שלווה ללב אפי' במעט.
הבינו, אם הקב"ה צווה על מצוות השמחה פעם אחר פעם, אם התביעה על עמ"י ישראל הייתה (ועדיין) "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה".. זה מוכרח המציאות שזה אפשרי.. בכל עת ובכל מצב! אחרת, הקב"ה לא היה מצווה אותנו בזה...!
אבל אז יבוא השואל וישאל שאלה נוקבת: איך זה שאשה כמו שעאר שאבדה לעיניה את בעלה וחמשת ילדיה ברגע אחד! מצווה במצוות השמחה?! איך?!?! איך זה שאדם שאוהב נורא את אהובתו, רוצה להתחתן איתה, הם סוגרים בניהם ורק חסר כמה דברים פורמלים להגשים את חלומם.. ופתאום מגיעה המחלה ל"ע, וגודעת את החלום באיבו, והם מצווים לשמוח..?!
איך?!?!
אני מודע לכך שמפני אורך הדברים לא כתבתי את התשובה השלימה אבל לפחות לתת טעם בעניין. ואף אם אין בדבריי תשובה, אף אם אין ביד צלם אנוש תשובה, מקושיות לא מתים, ואם הקב"ה ציווה, בהכרח זה אפשרי אל אף הקושי הנוראי..
התשובה: יש להבדיל בין רגש של כאב, צער, בכי, לבין תחושת עצב, דיכאון, יאוש וכל המסתעף.
אין ספק שהמקרים המתוארים לעיל, ועוד אין ספור סיפורים כואבים שקורים, הם גורמים לכאב גדול, לצער, אבל עדיין הלב יכול לשמוח, להיות מאושר, ואף ברגע של גדלות, לרקוד ולפצוח במחול. (עיינו ערך יהודים במחנות השמדה.)
איך? אני חושב שה-תשובה היא - כוחו של יהודי!
המציאות הרוחנית שלנו, גבהות הלב, גדלות הנשמה ועצם היותנו בנים של אב רחום וחנון, זה נותן את היכולת הפרדוקסית הזאת ללב להכיל את שני התחושות הללו יחדיו. מצד אחד כאב וצער, אך אעפ"כ שמחה ואושר.. משום שאין בהם שום סתירה, ופעמים אף השלמה. לעומת רגשות של עצב, דיכאון ויאוש, הם באמת תחושות שסותרות אושר ושמחה.
יהודי שמאמין בהשם, שמרגיש "כגמול עלי אמו".. שמפנים עמוק שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה..
אז גם ברגע של קושי, בודדות, כאב, אובדן, עדיין הוא יכול לשמוח ולעלוז..
במה? ארוך מידי להתייחס גם לנושא זה, אבל כמה שזה נשמע גבוה, יפה על הנייר, תיאורתי, אם הקב"ה מנסה את האדם בהכרח שהוא יכול לעמוד בו - מוכרח המציאות!
ואילו ישכיל האדם לקחת את הניסיון למקום של צמיחה, התחשלות, רוממות וקרבת להשם, אז גם באותם רגעי קושי וכאב, עדיין הוא יכול לחייך ולשמוח.. גם מתחת לשמיכה בחשיכה, שהכל בודד וקר (בלב) עדיין אפשר לפזם ניגון של תקווה ואמונה, ניגון של חיים - חיוך אבירי...!
איך אמר החזו"א:
את החיים חייבים לעבור.
אם בחיוך או בדמע תלוי באדם....
שרק נחייך מעומק הלב:)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2013 21:57 |
|
| |
| דודכהן822 כתב: |  | לא מסכימה אתך !!!!
חז"ל כבר אמרו את הפס: פת בסלו ..... ואני מאמינה שהם התכוונות גם אלי, אם כל היופי שיש בסיפוק מהמלחמה והתמודדות זה לעולם לא יצליח למלא את החיסרון של האדם בלי בן זוג!!!! את הרעב הזה שיש שאין איך לספק אותו..... יש כאן בנות שעברו את ה-25 וקשה לי להבין איך הם שורדות
אחרי הכול זה יפה כשלעצמו (תאורטית) אבל עדיין אני ממשיכה להתכרבל לבד בשמיכה
כולם מחכים שיהיה להם בן/ת זוג לחיות איתו באושר. ומשקר מי שאומר שהוא מאושר ולא חסר לו בן/ת זוג. |
|
לא מחייב שזה שקר.
זה תקופות,
יש זמנים שבהחלט זה לא חסר,ואפילו קצת מיותר אם אפשר לומר,והרווקות נראית כ"כ מאושרת.
ויש זמנים שבאמת זה חסר מאוד,ומרגישים כ"כ לבד ועצוב.
אולי זה באמת תלוי בהסתכלות..
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2013 22:02 |
|
| |
נכון, השאלה איזה תקופות משמעותיות יותר. לרוב אני חושב שתקופת החסר משמעותית יותר, גם אם זה לא מתבטא בדיכאון וכד'.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2013 22:20 |
|
| |
כי זה משהו שאנחנו חיים אותו, כל הזמן מזכירים לנו אתזה- שאנחנו מחפשים ושאנחנו לא מוצאים.
אם לא היה את הלחץ החברתי,לא בטוח בכלל שבאמת היינו מרגישים חסר.
יכול להיות שבאמת היינו נהנים מהתקופה הזו
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 00:59 |
|
| |
אני דוקא חושב שזה לא קשור ללחץ החברתי, הרצון להתחתן מגיע גם בגלל הבגרות הנפשית, וזה קורה בכל מקרה בסוף העשור השני/תחילת העשור השלישי של החיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 13:20 |
|
| |
| דודכהן822 כתב: | | | אני דוקא חושב שזה לא קשור ללחץ החברתי, הרצון להתחתן מגיע גם בגלל הבגרות הנפשית. |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 13:59 |
|
| |
| נקודהלמחשב כתב: | | האמת, שאני ממש מבין אותכן.. מבין את תחושת "הלבד".. את הבודדות שבלב.. את היאוש שפעמים זוחל במעלה הלב.. את הקושי ב-לראות את כל החברות מתארסות, מתחתנות, מצייצות כפעותיהן ואתן איי שם מאחור..
החורף בכלל מוסיף נופך של דיכאון, של רגש אין סופי שרוצה לצאת, להביע, להעניק, לחוות, להתרגש, פשוט ביחד וכאחד...
מובן.. כואב.. צורב... ועוד שלל תחושות...
אבל, אל אף הכל.. עדיין אני חושב שיש מקום לדבריי, מקום לתחושות אחרות, מקום להסתכלות אחרת.
אני חושב שזה נושא שא"א להקיף אותו בכמה שורות או משפטים, ובוודאי לא במקום שזה על חשבון הקורא.
אני אשתדל למצות ולתמצת את הרעיון כמה שיותר, בתקווה שלא תצא מכשלה תחת ידי, בייחול שיביאו הדברים שלווה ללב אפי' במעט.
הבינו, אם הקב"ה צווה על מצוות השמחה פעם אחר פעם, אם התביעה על עמ"י ישראל הייתה (ועדיין) "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה".. זה מוכרח המציאות שזה אפשרי.. בכל עת ובכל מצב! אחרת, הקב"ה לא היה מצווה אותנו בזה...!
אבל אז יבוא השואל וישאל שאלה נוקבת: איך זה שאשה כמו שעאר שאבדה לעיניה את בעלה וחמשת ילדיה ברגע אחד! מצווה במצוות השמחה?! איך?!?! איך זה שאדם שאוהב נורא את אהובתו, רוצה להתחתן איתה, הם סוגרים בניהם ורק חסר כמה דברים פורמלים להגשים את חלומם.. ופתאום מגיעה המחלה ל"ע, וגודעת את החלום באיבו, והם מצווים לשמוח..?!
איך?!?!
אני מודע לכך שמפני אורך הדברים לא כתבתי את התשובה השלימה אבל לפחות לתת טעם בעניין. ואף אם אין בדבריי תשובה, אף אם אין ביד צלם אנוש תשובה, מקושיות לא מתים, ואם הקב"ה ציווה, בהכרח זה אפשרי אל אף הקושי הנוראי..
התשובה: יש להבדיל בין רגש של כאב, צער, בכי, לבין תחושת עצב, דיכאון, יאוש וכל המסתעף.
אין ספק שהמקרים המתוארים לעיל, ועוד אין ספור סיפורים כואבים שקורים, הם גורמים לכאב גדול, לצער, אבל עדיין הלב יכול לשמוח, להיות מאושר, ואף ברגע של גדלות, לרקוד ולפצוח במחול. (עיינו ערך יהודים במחנות השמדה.)
איך? אני חושב שה-תשובה היא - כוחו של יהודי!
המציאות הרוחנית שלנו, גבהות הלב, גדלות הנשמה ועצם היותנו בנים של אב רחום וחנון, זה נותן את היכולת הפרדוקסית הזאת ללב להכיל את שני התחושות הללו יחדיו. מצד אחד כאב וצער, אך אעפ"כ שמחה ואושר.. משום שאין בהם שום סתירה, ופעמים אף השלמה. לעומת רגשות של עצב, דיכאון ויאוש, הם באמת תחושות שסותרות אושר ושמחה.
יהודי שמאמין בהשם, שמרגיש "כגמול עלי אמו".. שמפנים עמוק שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה..
אז גם ברגע של קושי, בודדות, כאב, אובדן, עדיין הוא יכול לשמוח ולעלוז..
במה? ארוך מידי להתייחס גם לנושא זה, אבל כמה שזה נשמע גבוה, יפה על הנייר, תיאורתי, אם הקב"ה מנסה את האדם בהכרח שהוא יכול לעמוד בו - מוכרח המציאות!
ואילו ישכיל האדם לקחת את הניסיון למקום של צמיחה, התחשלות, רוממות וקרבת להשם, אז גם באותם רגעי קושי וכאב, עדיין הוא יכול לחייך ולשמוח.. גם מתחת לשמיכה בחשיכה, שהכל בודד וקר (בלב) עדיין אפשר לפזם ניגון של תקווה ואמונה, ניגון של חיים - חיוך אבירי...!
איך אמר החזו"א:
את החיים חייבים לעבור.
אם בחיוך או בדמע תלוי באדם....
שרק נחייך מעומק הלב:)
|
|
נו שויין כמה שאתה מנסה להיכנס לליבותינו...לא הצלחת..אך תודה על המאמץ...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 15:05 |
|
| |
| חייכנית770 כתב: | | האמת, שאני ממש מבין אותכן.. מבין את תחושת "הלבד".. את הבודדות שבלב.. את היאוש שפעמים זוחל במעלה הלב.. את הקושי ב-לראות את כל החברות מתארסות, מתחתנות, מצייצות כפעותיהן ואתן איי שם מאחור..
החורף בכלל מוסיף נופך של דיכאון, של רגש אין סופי שרוצה לצאת, להביע, להעניק, לחוות, להתרגש, פשוט ביחד וכאחד...
מובן.. כואב.. צורב... ועוד שלל תחושות...
אבל, אל אף הכל.. עדיין אני חושב שיש מקום לדבריי, מקום לתחושות אחרות, מקום להסתכלות אחרת.
אני חושב שזה נושא שא"א להקיף אותו בכמה שורות או משפטים, ובוודאי לא במקום שזה על חשבון הקורא.
אני אשתדל למצות ולתמצת את הרעיון כמה שיותר, בתקווה שלא תצא מכשלה תחת ידי, בייחול שיביאו הדברים שלווה ללב אפי' במעט.
הבינו, אם הקב"ה צווה על מצוות השמחה פעם אחר פעם, אם התביעה על עמ"י ישראל הייתה (ועדיין) "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה".. זה מוכרח המציאות שזה אפשרי.. בכל עת ובכל מצב! אחרת, הקב"ה לא היה מצווה אותנו בזה...!
אבל אז יבוא השואל וישאל שאלה נוקבת: איך זה שאשה כמו שעאר שאבדה לעיניה את בעלה וחמשת ילדיה ברגע אחד! מצווה במצוות השמחה?! איך?!?! איך זה שאדם שאוהב נורא את אהובתו, רוצה להתחתן איתה, הם סוגרים בניהם ורק חסר כמה דברים פורמלים להגשים את חלומם.. ופתאום מגיעה המחלה ל"ע, וגודעת את החלום באיבו, והם מצווים לשמוח..?!
איך?!?!
אני מודע לכך שמפני אורך הדברים לא כתבתי את התשובה השלימה אבל לפחות לתת טעם בעניין. ואף אם אין בדבריי תשובה, אף אם אין ביד צלם אנוש תשובה, מקושיות לא מתים, ואם הקב"ה ציווה, בהכרח זה אפשרי אל אף הקושי הנוראי..
התשובה: יש להבדיל בין רגש של כאב, צער, בכי, לבין תחושת עצב, דיכאון, יאוש וכל המסתעף.
אין ספק שהמקרים המתוארים לעיל, ועוד אין ספור סיפורים כואבים שקורים, הם גורמים לכאב גדול, לצער, אבל עדיין הלב יכול לשמוח, להיות מאושר, ואף ברגע של גדלות, לרקוד ולפצוח במחול. (עיינו ערך יהודים במחנות השמדה.)
איך? אני חושב שה-תשובה היא - כוחו של יהודי!
המציאות הרוחנית שלנו, גבהות הלב, גדלות הנשמה ועצם היותנו בנים של אב רחום וחנון, זה נותן את היכולת הפרדוקסית הזאת ללב להכיל את שני התחושות הללו יחדיו. מצד אחד כאב וצער, אך אעפ"כ שמחה ואושר.. משום שאין בהם שום סתירה, ופעמים אף השלמה. לעומת רגשות של עצב, דיכאון ויאוש, הם באמת תחושות שסותרות אושר ושמחה.
יהודי שמאמין בהשם, שמרגיש "כגמול עלי אמו".. שמפנים עמוק שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה..
אז גם ברגע של קושי, בודדות, כאב, אובדן, עדיין הוא יכול לשמוח ולעלוז..
במה? ארוך מידי להתייחס גם לנושא זה, אבל כמה שזה נשמע גבוה, יפה על הנייר, תיאורתי, אם הקב"ה מנסה את האדם בהכרח שהוא יכול לעמוד בו - מוכרח המציאות!
ואילו ישכיל האדם לקחת את הניסיון למקום של צמיחה, התחשלות, רוממות וקרבת להשם, אז גם באותם רגעי קושי וכאב, עדיין הוא יכול לחייך ולשמוח.. גם מתחת לשמיכה בחשיכה, שהכל בודד וקר (בלב) עדיין אפשר לפזם ניגון של תקווה ואמונה, ניגון של חיים - חיוך אבירי...!
איך אמר החזו"א:
את החיים חייבים לעבור.
אם בחיוך או בדמע תלוי באדם....
שרק נחייך מעומק הלב:)
נו שויין כמה שאתה מנסה להיכנס לליבותינו...לא הצלחת..אך תודה על המאמץ... |
|
,תודה על התודה והציניות:)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 18:19 |
|
| |
| מבריקה כתב: | | | לא מסכימה אתך !!!! חז"ל כבר אמרו את הפס: פת בסלו ..... ואני מאמינה שהם התכוונות גם אלי, אם כל היופי שיש בסיפוק מהמלחמה והתמודדות זה לעולם לא יצליח למלא את החיסרון של האדם בלי בן זוג!!!! את הרעב הזה שיש שאין איך לספק אותו..... יש כאן בנות שעברו את ה-25 וקשה לי להבין איך הם שורדות אחרי הכול זה יפה כשלעצמו (תאורטית) אבל עדיין אני ממשיכה להתכרבל לבד בשמיכה
כולם מחכים שיהיה להם בן/ת זוג לחיות איתו באושר. ומשקר מי שאומר שהוא מאושר ולא חסר לו בן/ת זוג.לא מחייב שזה שקר.זה תקופות,יש זמנים שבהחלט זה לא חסר,ואפילו קצת מיותר אם אפשר לומר,והרווקות נראית כ"כ מאושרת.ויש זמנים שבאמת זה חסר מאוד,ומרגישים כ"כ לבד ועצוב.אולי זה באמת תלוי בהסתכלות.. |
|
החוסר בבן זוג אצלי הוא תמידי גם, גם שאני מאושרת זה חסר לי מאוד ואולי אפילו חסר לי יותר
במילה אחת זה סובייקטיבי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 18:21 |
|
| |
| מבריקה כתב: | | כי זה משהו שאנחנו חיים אותו, כל הזמן מזכירים לנו אתזה- שאנחנו מחפשים ושאנחנו לא מוצאים.
אם לא היה את הלחץ החברתי,לא בטוח בכלל שבאמת היינו מרגישים חסר.
יכול להיות שבאמת היינו נהנים מהתקופה הזו |
|
אפשר להנות מהתקופה הזאת (וזה באמת מה שאני עושה) ואפשר בו זמנית ובאותה מידה גם להרגיש חסר
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 19:13 |
|
| |
בהחלט החברה מסביב משפיעה.
אא להתכחש לכך. אם לא היה אותם זה לא היה משנה לי את הרצון להתחתן אך כן היה מפחית את הדחיפות לכך.. ולפעמים גם תלחץ... בעיקר בתקופה הראשונה כשכולן מסביבי התחתנו..
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 19:30 |
|
| |
| נקודהלמחשב כתב: | | האמת, שאני ממש מבין אותכן.. מבין את תחושת "הלבד".. את הבודדות שבלב.. את היאוש שפעמים זוחל במעלה הלב.. את הקושי ב-לראות את כל החברות מתארסות, מתחתנות, מצייצות כפעותיהן ואתן איי שם מאחור..
החורף בכלל מוסיף נופך של דיכאון, של רגש אין סופי שרוצה לצאת, להביע, להעניק, לחוות, להתרגש, פשוט ביחד וכאחד...
מובן.. כואב.. צורב... ועוד שלל תחושות...
אבל, אל אף הכל.. עדיין אני חושב שיש מקום לדבריי, מקום לתחושות אחרות, מקום להסתכלות אחרת.
אני חושב שזה נושא שא"א להקיף אותו בכמה שורות או משפטים, ובוודאי לא במקום שזה על חשבון הקורא.
אני אשתדל למצות ולתמצת את הרעיון כמה שיותר, בתקווה שלא תצא מכשלה תחת ידי, בייחול שיביאו הדברים שלווה ללב אפי' במעט.
הבינו, אם הקב"ה צווה על מצוות השמחה פעם אחר פעם, אם התביעה על עמ"י ישראל הייתה (ועדיין) "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה".. זה מוכרח המציאות שזה אפשרי.. בכל עת ובכל מצב! אחרת, הקב"ה לא היה מצווה אותנו בזה...!
אבל אז יבוא השואל וישאל שאלה נוקבת: איך זה שאשה כמו שעאר שאבדה לעיניה את בעלה וחמשת ילדיה ברגע אחד! מצווה במצוות השמחה?! איך?!?! איך זה שאדם שאוהב נורא את אהובתו, רוצה להתחתן איתה, הם סוגרים בניהם ורק חסר כמה דברים פורמלים להגשים את חלומם.. ופתאום מגיעה המחלה ל"ע, וגודעת את החלום באיבו, והם מצווים לשמוח..?!
איך?!?!
אני מודע לכך שמפני אורך הדברים לא כתבתי את התשובה השלימה אבל לפחות לתת טעם בעניין. ואף אם אין בדבריי תשובה, אף אם אין ביד צלם אנוש תשובה, מקושיות לא מתים, ואם הקב"ה ציווה, בהכרח זה אפשרי אל אף הקושי הנוראי..
התשובה: יש להבדיל בין רגש של כאב, צער, בכי, לבין תחושת עצב, דיכאון, יאוש וכל המסתעף.
אין ספק שהמקרים המתוארים לעיל, ועוד אין ספור סיפורים כואבים שקורים, הם גורמים לכאב גדול, לצער, אבל עדיין הלב יכול לשמוח, להיות מאושר, ואף ברגע של גדלות, לרקוד ולפצוח במחול. (עיינו ערך יהודים במחנות השמדה.)
איך? אני חושב שה-תשובה היא - כוחו של יהודי!
המציאות הרוחנית שלנו, גבהות הלב, גדלות הנשמה ועצם היותנו בנים של אב רחום וחנון, זה נותן את היכולת הפרדוקסית הזאת ללב להכיל את שני התחושות הללו יחדיו. מצד אחד כאב וצער, אך אעפ"כ שמחה ואושר.. משום שאין בהם שום סתירה, ופעמים אף השלמה. לעומת רגשות של עצב, דיכאון ויאוש, הם באמת תחושות שסותרות אושר ושמחה.
יהודי שמאמין בהשם, שמרגיש "כגמול עלי אמו".. שמפנים עמוק שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה..
אז גם ברגע של קושי, בודדות, כאב, אובדן, עדיין הוא יכול לשמוח ולעלוז..
במה? ארוך מידי להתייחס גם לנושא זה, אבל כמה שזה נשמע גבוה, יפה על הנייר, תיאורתי, אם הקב"ה מנסה את האדם בהכרח שהוא יכול לעמוד בו - מוכרח המציאות!
ואילו ישכיל האדם לקחת את הניסיון למקום של צמיחה, התחשלות, רוממות וקרבת להשם, אז גם באותם רגעי קושי וכאב, עדיין הוא יכול לחייך ולשמוח.. גם מתחת לשמיכה בחשיכה, שהכל בודד וקר (בלב) עדיין אפשר לפזם ניגון של תקווה ואמונה, ניגון של חיים - חיוך אבירי...!
איך אמר החזו"א:
את החיים חייבים לעבור.
אם בחיוך או בדמע תלוי באדם....
שרק נחייך מעומק הלב:)
|
|
קראתי את השורות וקראתי גם בין השורות. כתבת בדיוק מה שאני חושבת ואני מסכימה עם כל מילה.......!!! ונכון שאפר להרגיש גם וגם (גם- חסרון ועצב וגם סיפוק ושמחה על מה שיש לי ) אבל בפועל עדיין זה חסר זה לא יעזור כמה שאני אהיה מאושרת שזה רצון הקב"ה להשאיר אותי רווקה לאנחתות. בפועל ממשיכים לצחצח שיניים לבד ......
|
|
|
|
|
|
