| נשלח ב-30/12/2013 23:30 |
 |
| |
| חייכנית770 כתב: |  | האמת, שאני ממש מבין אותכן.. מבין את תחושת "הלבד".. את הבודדות שבלב.. את היאוש שפעמים זוחל במעלה הלב.. את הקושי ב-לראות את כל החברות מתארסות, מתחתנות, מצייצות כפעותיהן ואתן איי שם מאחור..
החורף בכלל מוסיף נופך של דיכאון, של רגש אין סופי שרוצה לצאת, להביע, להעניק, לחוות, להתרגש, פשוט ביחד וכאחד...
מובן.. כואב.. צורב... ועוד שלל תחושות...
אבל, אל אף הכל.. עדיין אני חושב שיש מקום לדבריי, מקום לתחושות אחרות, מקום להסתכלות אחרת.
אני חושב שזה נושא שא"א להקיף אותו בכמה שורות או משפטים, ובוודאי לא במקום שזה על חשבון הקורא.
אני אשתדל למצות ולתמצת את הרעיון כמה שיותר, בתקווה שלא תצא מכשלה תחת ידי, בייחול שיביאו הדברים שלווה ללב אפי' במעט.
הבינו, אם הקב"ה צווה על מצוות השמחה פעם אחר פעם, אם התביעה על עמ"י ישראל הייתה (ועדיין) "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה".. זה מוכרח המציאות שזה אפשרי.. בכל עת ובכל מצב! אחרת, הקב"ה לא היה מצווה אותנו בזה...!
אבל אז יבוא השואל וישאל שאלה נוקבת: איך זה שאשה כמו שעאר שאבדה לעיניה את בעלה וחמשת ילדיה ברגע אחד! מצווה במצוות השמחה?! איך?!?! איך זה שאדם שאוהב נורא את אהובתו, רוצה להתחתן איתה, הם סוגרים בניהם ורק חסר כמה דברים פורמלים להגשים את חלומם.. ופתאום מגיעה המחלה ל"ע, וגודעת את החלום באיבו, והם מצווים לשמוח..?!
איך?!?!
אני מודע לכך שמפני אורך הדברים לא כתבתי את התשובה השלימה אבל לפחות לתת טעם בעניין. ואף אם אין בדבריי תשובה, אף אם אין ביד צלם אנוש תשובה, מקושיות לא מתים, ואם הקב"ה ציווה, בהכרח זה אפשרי אל אף הקושי הנוראי..
התשובה: יש להבדיל בין רגש של כאב, צער, בכי, לבין תחושת עצב, דיכאון, יאוש וכל המסתעף.
אין ספק שהמקרים המתוארים לעיל, ועוד אין ספור סיפורים כואבים שקורים, הם גורמים לכאב גדול, לצער, אבל עדיין הלב יכול לשמוח, להיות מאושר, ואף ברגע של גדלות, לרקוד ולפצוח במחול. (עיינו ערך יהודים במחנות השמדה.)
איך? אני חושב שה-תשובה היא - כוחו של יהודי!
המציאות הרוחנית שלנו, גבהות הלב, גדלות הנשמה ועצם היותנו בנים של אב רחום וחנון, זה נותן את היכולת הפרדוקסית הזאת ללב להכיל את שני התחושות הללו יחדיו. מצד אחד כאב וצער, אך אעפ"כ שמחה ואושר.. משום שאין בהם שום סתירה, ופעמים אף השלמה. לעומת רגשות של עצב, דיכאון ויאוש, הם באמת תחושות שסותרות אושר ושמחה.
יהודי שמאמין בהשם, שמרגיש "כגמול עלי אמו".. שמפנים עמוק שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה..
אז גם ברגע של קושי, בודדות, כאב, אובדן, עדיין הוא יכול לשמוח ולעלוז..
במה? ארוך מידי להתייחס גם לנושא זה, אבל כמה שזה נשמע גבוה, יפה על הנייר, תיאורתי, אם הקב"ה מנסה את האדם בהכרח שהוא יכול לעמוד בו - מוכרח המציאות!
ואילו ישכיל האדם לקחת את הניסיון למקום של צמיחה, התחשלות, רוממות וקרבת להשם, אז גם באותם רגעי קושי וכאב, עדיין הוא יכול לחייך ולשמוח.. גם מתחת לשמיכה בחשיכה, שהכל בודד וקר (בלב) עדיין אפשר לפזם ניגון של תקווה ואמונה, ניגון של חיים - חיוך אבירי...!
איך אמר החזו"א:
את החיים חייבים לעבור.
אם בחיוך או בדמע תלוי באדם....
שרק נחייך מעומק הלב:)
נו שויין כמה שאתה מנסה להיכנס לליבותינו...לא הצלחת..אך תודה על המאמץ... |
|
אתה כותב מאוד יפה,בהחלט נכנס ללב.
חייכנית לא להכליל...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2013 23:33 |
|
| |
| riki_m כתב: | | לא מסכימה אתך !!!! חז"ל כבר אמרו את הפס: פת בסלו ..... ואני מאמינה שהם התכוונות גם אלי, אם כל היופי שיש בסיפוק מהמלחמה והתמודדות זה לעולם לא יצליח למלא את החיסרון של האדם בלי בן זוג!!!! את הרעב הזה שיש שאין איך לספק אותו..... יש כאן בנות שעברו את ה-25 וקשה לי להבין איך הם שורדות אחרי הכול זה יפה כשלעצמו (תאורטית) אבל עדיין אני ממשיכה להתכרבל לבד בשמיכה
כולם מחכים שיהיה להם בן/ת זוג לחיות איתו באושר. ומשקר מי שאומר שהוא מאושר ולא חסר לו בן/ת זוג.לא מחייב שזה שקר.זה תקופות,יש זמנים שבהחלט זה לא חסר,ואפילו קצת מיותר אם אפשר לומר,והרווקות נראית כ"כ מאושרת.ויש זמנים שבאמת זה חסר מאוד,ומרגישים כ"כ לבד ועצוב.אולי זה באמת תלוי בהסתכלות.. החוסר בבן זוג אצלי הוא תמידי גם, גם שאני מאושרת זה חסר לי מאוד ואולי אפילו חסר לי יותר
במילה אחת זה סובייקטיבי |
|
אז אני מאחלת לך שהוא יבוא מהר מהר...(:
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2013 00:20 |
|
| |
| riki_m כתב: | | | החוסר בבן זוג אצלי הוא תמידי גם, גם שאני מאושרת זה חסר לי מאוד ואולי אפילו חסר לי יותר במילה אחת זה סובייקטיבי |
|
הגדרת יפהה :)
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2013 18:03 |
|
| |
מבריקה- בע"ה בקרוב את פותחת לנו אשכול "התארסתי"
שטויעס- תודה מחמם את הלב ביום הגשום שהיום
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2013 20:42 |
|
| |
| riki_m כתב: | | האמת, שאני ממש מבין אותכן.. מבין את תחושת "הלבד".. את הבודדות שבלב.. את היאוש שפעמים זוחל במעלה הלב.. את הקושי ב-לראות את כל החברות מתארסות, מתחתנות, מצייצות כפעותיהן ואתן איי שם מאחור..
החורף בכלל מוסיף נופך של דיכאון, של רגש אין סופי שרוצה לצאת, להביע, להעניק, לחוות, להתרגש, פשוט ביחד וכאחד...
מובן.. כואב.. צורב... ועוד שלל תחושות...
אבל, אל אף הכל.. עדיין אני חושב שיש מקום לדבריי, מקום לתחושות אחרות, מקום להסתכלות אחרת.
אני חושב שזה נושא שא"א להקיף אותו בכמה שורות או משפטים, ובוודאי לא במקום שזה על חשבון הקורא.
אני אשתדל למצות ולתמצת את הרעיון כמה שיותר, בתקווה שלא תצא מכשלה תחת ידי, בייחול שיביאו הדברים שלווה ללב אפי' במעט.
הבינו, אם הקב"ה צווה על מצוות השמחה פעם אחר פעם, אם התביעה על עמ"י ישראל הייתה (ועדיין) "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה".. זה מוכרח המציאות שזה אפשרי.. בכל עת ובכל מצב! אחרת, הקב"ה לא היה מצווה אותנו בזה...!
אבל אז יבוא השואל וישאל שאלה נוקבת: איך זה שאשה כמו שעאר שאבדה לעיניה את בעלה וחמשת ילדיה ברגע אחד! מצווה במצוות השמחה?! איך?!?! איך זה שאדם שאוהב נורא את אהובתו, רוצה להתחתן איתה, הם סוגרים בניהם ורק חסר כמה דברים פורמלים להגשים את חלומם.. ופתאום מגיעה המחלה ל"ע, וגודעת את החלום באיבו, והם מצווים לשמוח..?!
איך?!?!
אני מודע לכך שמפני אורך הדברים לא כתבתי את התשובה השלימה אבל לפחות לתת טעם בעניין. ואף אם אין בדבריי תשובה, אף אם אין ביד צלם אנוש תשובה, מקושיות לא מתים, ואם הקב"ה ציווה, בהכרח זה אפשרי אל אף הקושי הנוראי..
התשובה: יש להבדיל בין רגש של כאב, צער, בכי, לבין תחושת עצב, דיכאון, יאוש וכל המסתעף.
אין ספק שהמקרים המתוארים לעיל, ועוד אין ספור סיפורים כואבים שקורים, הם גורמים לכאב גדול, לצער, אבל עדיין הלב יכול לשמוח, להיות מאושר, ואף ברגע של גדלות, לרקוד ולפצוח במחול. (עיינו ערך יהודים במחנות השמדה.)
איך? אני חושב שה-תשובה היא - כוחו של יהודי!
המציאות הרוחנית שלנו, גבהות הלב, גדלות הנשמה ועצם היותנו בנים של אב רחום וחנון, זה נותן את היכולת הפרדוקסית הזאת ללב להכיל את שני התחושות הללו יחדיו. מצד אחד כאב וצער, אך אעפ"כ שמחה ואושר.. משום שאין בהם שום סתירה, ופעמים אף השלמה. לעומת רגשות של עצב, דיכאון ויאוש, הם באמת תחושות שסותרות אושר ושמחה.
יהודי שמאמין בהשם, שמרגיש "כגמול עלי אמו".. שמפנים עמוק שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה..
אז גם ברגע של קושי, בודדות, כאב, אובדן, עדיין הוא יכול לשמוח ולעלוז..
במה? ארוך מידי להתייחס גם לנושא זה, אבל כמה שזה נשמע גבוה, יפה על הנייר, תיאורתי, אם הקב"ה מנסה את האדם בהכרח שהוא יכול לעמוד בו - מוכרח המציאות!
ואילו ישכיל האדם לקחת את הניסיון למקום של צמיחה, התחשלות, רוממות וקרבת להשם, אז גם באותם רגעי קושי וכאב, עדיין הוא יכול לחייך ולשמוח.. גם מתחת לשמיכה בחשיכה, שהכל בודד וקר (בלב) עדיין אפשר לפזם ניגון של תקווה ואמונה, ניגון של חיים - חיוך אבירי...!
איך אמר החזו"א:
את החיים חייבים לעבור.
אם בחיוך או בדמע תלוי באדם....
שרק נחייך מעומק הלב:)
קראתי את השורות וקראתי גם בין השורות. כתבת בדיוק מה שאני חושבת ואני מסכימה עם כל מילה.......!!! ונכון שאפר להרגיש גם וגם (גם- חסרון ועצב וגם סיפוק ושמחה על מה שיש לי ) אבל בפועל עדיין זה חסר זה לא יעזור כמה שאני אהיה מאושרת שזה רצון הקב"ה להשאיר אותי רווקה לאנחתות. בפועל ממשיכים לצחצח שיניים לבד ...... |
|
מסכנה, לבוא לעזור לך לצחצח שיניים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2013 22:31 |
|
| |
קודם תעזור לקטן הזה ונראה אם אתה מסתדר-
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2013 23:30 |
|
| |
הוא צריך טיפול שורש, סתם צחצוח לא יעזור.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2014 18:17 |
|
| |
אז תיקח אותו לרופא במקום לחגוג שנות חדשות שלא משלנו
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2014 19:01 |
|
| |
כולנו איתך..
שנים..
תוקן על ידי אריסה ב- 01/01/2014 19:04:45
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 16:57 |
|
| |
נהייתי אובססיבית לאשכול הזה,
אבל אני לא אוותר, עד שהוא יבוא!
נמאססססס לי לחכות , נמאססס לי!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 19:57 |
|
| |
שטויעס גם לי נמאס כבר לחכות אני מאד מיואש
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 20:22 |
|
| |
|
|
|
|
|
