קדיש יתומה.

ירוחםשמ אל באפך כאשר הגמ' אומרת: בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך כלומר הנחת הגמ' שהיה מונח בפניהם אזה נוסח. שעליו עונין . בהחלט יכול להיות שזה היה שונה מהנוסח שתיקן רבי סעדיה גאון . אבל ניכר שהיה משהו.

אורותי, הזכרתי שם שפסיקה מסדר ראשון יכולה להוליך גם לחומרות (והבאתי דוגמה מדידי, לגבי הגיור. יש לי עוד דוגמאות). הזהות בין פסיקה מסדר ראשון לבין הליכה לקולא אינה נכונה. פסיקה מסדר ראשון היא חיפש כיצד צריך לנהוג (עכשיו וכאן). פסיקה מסדר שני היא על מי ראוי לסמוך. זה הבדל בשאלה ששואלים. התשובות יכולות ללכת לשני הכיוונים (קולא או חומרא).
להיפך, הצורה בה בוחרים אנשי בית הלל להתבטא, מסדר שני, באמת מצביעה על אג'נדה שמטרתה להקל (הם קוראים לזה 'להיות קשוב'). ואני מתנגד   לפסיקה על סמך אג'נדה מטא-הלכתית. פסיקה אמורה לחתור לאמת ההלכתית, לא להקל ולא להחמיר ולא להיות מקורי או פוסטמודרני או כל רעיון אחר. כל אלו הם מונחים ששייכים לחקר ההלכה ולא לפסיקת ההלכה. כשיבוא החוקר וישאל מה אופיו של פוסק פלוני, הוא יכול לענות שהוא מיקל, מחמיר, מקורי, פוסטמודרני וכדומה. הפוסק עצמו בסה"כ חותר לאמת.
אני יודע שיש הקשרים שבהם חותרים להקל, כמו עגונה וכדומה, אבל זה גופא שיקול הלכתי בהקשר מסויים. זה חלק מהאמת ההלכתית. אג'נדה כללית של הקלה או החמרה בהלכה אינה ראויה ולא נכונה בעיניי.

אייזין, מה המקום שבו נורמה (מנהג שהתקבל) הופך להיות הלכה? אם כתבו אותו בספר? ואולי הספר גם הוא מתאר נורמה (ממש כמו הרמב"ם הנ"ל)?

הרב מיכאל אברהם, ודאי שהפוסק חותר לאמת. השאלה היא מאיפה הוא מגיע (האש הלבנה של הרב וילק). הלא כן? והדברים עתיקים.

חלמיש,
גזירה שאאין הציבור יכול לעמוד בה אינה הליכה לקולא, ולא אג'נדה הלכתית. פשוטו של העיקרון הזה הוא המחוייבות להסתכל באופן ריאלי על העולם. מה טעם בגזירה אם היא לא תתקיים? לדעתי יש בזה גם מעבר לכך, שאם זה לא מתקבל כנראה שזה גם לא נכון. בקיצור, זה ממש לא קשור לשאלת האג'נדה בפסיקה.