פרשת ואתחנן

שאם היה החטא מה שאמרתי שמעו נא המורים, הרי החטא לא היה חמור כל כך שהעונש יהיה חמור שלא תישמע תפילתי.

ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, אמר הקב"ה למשה זה שאתה מבקש ממני שאני אבטל השבועה שנשבעתי, בקשה גדולה היא, כי שתי שבועות נשבעתי, האחת לאבדם במדבר שלא יזכו להכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, ואפילו כשיבוא מלך המשיח בע"ה והמתים יקומו לתחיה לא יכנסו. והשבועה השניה שאתה לא תכנס לא"י. ואם אתה רוצה שאתיר שבועתי ואתן לך רשות להכנס לא"י הרי השבועה השני שנשבעתי לאבדם במדבר צריכה להתקיים. ואם אתה רוצה שתתבטל שבועה זו ואמחול לישראל, צריכה להתקיים השבועה שנשבעתי שלא תכנס לארץ ישראל ועכשיו פסוק איזו משתי השבועות תתקיים.

ויש לכם לשאול, מה קשר יש בין זו לזו והרי בכח הקב"ה היה לבטל שבועה זו שיכנסו לא"י כשיבוא המלך המשיח והמתים יקומו לתחיה. וכן לבטל את שבועתו של משה רבנו שיכנס לארץ ישראל.

אבל עליכם לדעת שהדין הוא אדם שנשבע ואמר אל יכנס פלוני לביתי, אם נפל הבית ואח"כ חזר ונבנה, מותר להכנס בו. כיון שהשבועה היתה על הבית הזה, וכאן נשבע הקב"ה שלא יכנס הדור ההוא לא"י, ונוסח השבועה היה כמו שנאמר בכתוב: אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי.

והוכיחו חכמים שלא חלה השבועה אלא בזמן (שהבית) קיים. אבל עכשיו שנחרב, הרי כשיבנה הבית בע"ה בימות המשיח יקרא בית אחר, ויהיה מותר להם להכנס.

משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וגירשו מארמונו ונשבע שלא יכנס עוד לארמונו. לימים עבר כעסו ורצה שבנו יכנס מה עשה, הרס את הארמן וחזר ובנאו. והכניס את בנו ונקרא ששבועתו נתקיימה ויכול להכניס את בנו. היה משה רבנו מכניס את ישראל לארץ  היה מבטל את יצר הע"ז. ואם לא היו עובדי ע"ז לא היו עתיד בית המקדש להחרב ולא היתה ירושלים חרבה והיו נשארים תמיד במקומם ושום אומה לא היתה יכולה לשלוט בהם. ולכן אמר הקב"ה למשה רבנו, אם אתה רוצה שתתבטל שבועתך ואתה רוצה להכנס לארץ ישראל יתבטל ליצר הרע של ע"ז ולא יחרב בית המקדש ואכן לא יוכלו להכנס לא"י אם לא  יחרב המקדש. ואם אתה רוצה שיכנסו, עלי לקים שבועה זו שלא תכנס לארץ.

ועוד, שעליכם לדעת שאילו היה משה רבנו נכנס לא"י והיה בונה את בית המקדש בידיו לא היה בית המקדש חרב כלל, ואם היו ישראל חוטאים לא היה הקב"ה שופך את זעמו על העצים והאבנים אלא על  ישראל. ולכן גזר הקב"ה שלא הכנס לא"י ולא יבנה ביהמ"ק, שבשעת כעסו ישפוך חמתו על העצים והאבנים, וישראל היו חיים וקיימים.

משל מה הדבר דומה, למלך שבנה ארמון לדור בו הוא ובנו. יום אחד כעס על בנו וביקש להורגו ושפך חמתו על הארמון והרסו. כך עשה הקב"ה חסד עם ישראל ששפך חמתו על העצים והאבנים אמר הקב"ה למשה: אם אין אתה רוצה שאשפוך חמתי עליהם עלי לקיים השבועה שלא תכנס לארץ.

ויש מפרשים שבשעה שחטאו ישראל בעגל יצאו חמישה מלאכי חבלה כדי להזיק את ישראל. והזכיר משה רבנו את זכות האבות וביטל שלשה ונשארו אף וחימה. אמר משה להקב"ה אתה תבטל מלאך אחד הנקרא אף ואני אבטל המלך השני הנקרא חימה. מה עשה משה רבנו, חפר חפירה בארץ  וקבר שם את חימה שלא זז משם וכשישראל חוטאים פותח פיו כדי לבלוע אותם, ולכן נקרא המקום הזה פעור. שבשעה שישראל חוטאים פוער זה פיו כדי לבולעם. ומשה רבנו קבור שם ממול. וכשרואה קברו של משה רבנו הוא חוזר ומתחבא שם מיראת משה רבנו. והקב"ה ביקש לעשות חסד עם ישראל שלא יקבר בא"י, ולכן אמר הקב"ה למשה, אם רוצה אתה שאבטל "אעברה נא" שאבטל גזרתי, אתה צריך לבטל "סלח נא" שאמרת, שאם לא היית שם היה המלאך הזה פוער פיו ובולע את ישראל. ואם אתה רוצה לקיים הסלח נא, בטל אעברה נא. וזהו שמלאך זה לא  יעשה לכם כל רע.

ויש מפרשים בך, שנחלקו חכמים אם חכם יכול להתיר שבועת עצמו. יש אומרים שמתיר לעצמו ויש אומרים שאינו יכול להתיר לעצמו, אלא ילך אצל חכם אחר. וכאן ביקש משה רבנו שיתיר שבועתו שנשבע שלא יכנס לא"י, והיה סבור שהקב"ה יכול להתיר לעצמו. וראינו שכל כוחו של משה בשעה שהתפלל על ישראל כשעשו העגל היה בזה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, היינו זכור השבועה שנשבעת להם בך. עכשיו אמר הקב"ה למשה, ממה נפשך אם אני יכול להתיר שבועתי הרי גם שבועה זו אני יכול להתיר.

ויש אומרים שזה שאמר לו הקב"ה רב לך, נחמה היתה בכך למשה שרצה להכנס לא"י, וכך אמר לו הקב"ה זה שאתה רוצה להכנס לא"י מפני שאתה רוצה להשיג מעלה גדולה מזו שיש לך דע שרב לך הרבה שכר טוב מוכן לך בעולם הבא. כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ולא יחסר לך כלום שמעלה אני עליך כאילו נכנסת  לא"י וקיימת את כל המצוות התלויות בארץ. שאומר הכתוב: ויתעבר ה’ בי למענכם, זה שכעס הקב"ה עלי, לטובתכם היה, ואם אתה רוצה להשיג מעלה יתרה בסודות התורה, מפני שא"י מסוגלת לכך ברוב קדושתה, הרי אני יכול לזכות אותך בידיעת סודות התורה גם כאן.

כדי שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר אין זה אלא שעשה עבירות ולכן אין תפילתו מתקבלת.

התפלל משה ואמר אם אין אני יכול להכנס לא"י ברגלי, שנשבעת שלא אכנס, אעוף כצפור או דרך מערה ההולכת לשם. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר אמר לו משה, אם כן אראה את הארץ מרחוק (מעם לועז).

רב לך אל תוסף דבר אלי מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו (פניני התורה).

ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (ואתחנן ד-ד)

שובה אלי ואשובה אלכם

אתם הרוצים להיות דבוקים בה' אלהיכם, אלא שהיצר הרע מפנה את לבכם מעבודת השם הרי העצה היעוצה לכך היא, כי תשיבו ליצר הרע תאמרו לו ש"חיים כולכם היום" רק היום בלבד חיים אתם, שכן "היום כאן ומחר בקבר", ועל כן ברצונכם לעבוד את השם יתברך רק היום הזה בלבד, כדי לקיים מה שאמרו חכמינו "ושוב יום אחד לפני מיתתך" וכך תאמרו לו גם מחר, וכן הלאה.. (בשם הרח"ה מאלכסנדר זצ"ל).

לכן עלינו להתחזק באמונה לדעת שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה כי אדם רואה לעין וה' רואה לבב, ואם יש לאדם יסורין יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'. פישפש במעשיו ועדין יש לו יסורין ידע שזה בעבור ביטול תורה שנאמר "אשרי הגבר אשר מתורתך יה תיסרנו" תלה ולא מצא ידע שזה יסורין של אהבה שהקב"ה מכפר לו את עוונותיו בעולם הזה ובעולם האמת מקומו גבוה מאוד או שידע שזה תיקון מגילגול קודם.

עלינו להתחזק באמונה. סוף כל סוף "הנשמה צועקת" לאדם לחזור אליו  יתברך, אך אנו נמצאים בזה העולם הגשמי והחמרי, עד ששכחנו את הקול מה בא שבני אדם כל כך מתרחקים ממנו יתברך ונשברים. ובאמת הקדוש ברוך הוא אב הרחמן, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ורוצה שנשוב בתשובה שלמה. אומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רו) אנו רואים רועה צאן, שיוצא עם צאנו לשדה לרעותו, ויושב לו על סלע ומחלל בחליל. והצאן מסתובבים פה ושם, ופתאום כבשה אחת נעלמה מעיניו. הרועה מתחיל לחלל בחלילו, ושר את שיר הצאן שרגילים בו, והנה הכבשה תעתה בתוך היער. כל זמן שהיא שומעת את קול הרועה המחלל, היא חוזרת אליו, אבל אם תעתה בתוך עבי היער, ולא שומעת יותר את הקול, אזי מתיאשת מן הרועה, והרועה מתייאש ממנה. אומר רבנו ז"ל כמו כן נשמות ישראל הם חלק אלוק ממעל, יורדות אל זה העולם, והקדוש ברוך הוא קורא את כל אחד שיחזור בתשובה שלמה. כי הקדוש ברוך הוא אוהב את כולם, ורוצה בשובנו מדרכנו הרעה וחיה, ושכולנו נרגיש אורות וזיקוקים, לראות במו עינינו הגשמיות והחמריות גלוי אלקות, איך שכל הבריאה כולה זה אלוקות. אבל אדם מסכן מרוב חטאיו ועוונותיו ופשעיו הוא שוכח את הקול שהקדוש ברוך הוא קורא אותו, ומהו הקול? היסורים שעוברים על בני אדם. וכמאמרם ז"ל (מנחות נג) מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתית, אף ישראל אינם חוזרים למוטב, אלא על ידי יסורים. הרבה פעמים אנו רואים שעוברים על בני אדם יסורים, ואדם קורא תיגר ומתלונן למה מגיעים לו יסורים?! אבל באמת הוא מסכן, כי אינו יודע, שהיסורים האלו הם מהקדוש ברוך הוא, שרוצה שיתעורר בתשובה שלמה, ועל כן נותן לו מכה וכו', כדי שיתחיל לחפש מי נותן לו את המכה, ולמה מקבל את המכה, ולמה מגיעה לו המכה, ואם יש לאדם שכל, וחוקר מה ומי ואימת, ומה תכלית המכה? אז יחזור מן היסורים אל הקדוש ברוך הוא. וזהו שאומרים חכמינו הקדושים (בראשית רבה, פרשה ט') "טוב מאוד" זו מידת יסורים, שעל ידה הבריות באים לחיי עולם הבא, כי כשאדם מישב עצמו למה אני צריך לסבול כל כך הרבה סבל שלא תארתי ושערתי כלל, אם יש לו דעת וחוזר בתשובה שלמה אל הקדשו ברוך הוא, מיד נמתקים ממנו כל היסורים, ואדרבה הקדוש ברוך הוא ממשיך עליו שפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. אבל מה אנו רואים? על פי רוב כשעוברים על בני אדם יסורים, צרות ועגמת נפש, במקום לחזור בתשובה שלמה להקדוש ברוך הוא, ולהתעורר להבין, שכל מה שעובר עליו זה רק מחמת ש"הנשמה צועקת" לחזור אליו  יתברך. במקום זה הוא עוד קורא תיגר על הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה מתרחק יותר ויותר, ומסכן, סובל אחר כך סבל גדול מאוד.

אז בואו ניקח עצמנו בידינו עכשיו, הרי אין אדם שלא יעבור עליו איזה משבר בחיים, איזו ירידה, איזו נפילה, חלישות הדעת ועגמת נפש, או שאר צרות, ולמה לא נתחיל לחפש ולבקש בעצמנו מה זה קורה לנו, ולמה מגיע לנו?! ואז נתחיל לראות שהכל מהנשמה שלנו, שצועקת לחזור אליו יתברך, ולכן ברגע שאדם מרגיש שעוברים עליו צרות ויסורים, עיקר העצה לחזור בתשובה שלמה, לקבל על עצמו, שמהיום והלאה אני אתקן את מעשי, אתחיל לדקדק מה אני אוכל. הרי אין עוד דבר שמטמטם את ליבו של האדם כמי שמפטם עצמו באכילת טרפות ונבלות בר מינן. כל העולם כולו מופץ במאכלות אסורות, ובני אדם אינם נזהרים במה שאוכלים ובפרט בארצנו הקדושה, אשר הערב רב מתפשטים שם מאוד, ועוקרים את נשמות ישראל מהאמונה בהקדוש ברוך הוא, איך מצליחים להעביר על הדת מליונים יהודים, שלא ידעו מה זה "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" בשעה שהנשמה של האדם צועקת לחזור אליו יתברך וברגע שהיהודי לא מתעורר מתקיים בו הפסוק "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך'' (ח-ה).

חז"ל הקדושים אומרים (תנאי דבי אליהו רבה, פ רק ב') המבעט ביסורים כופלים לו אותם עליו. אם אדם בועט ביסורים, הוא מקבלם כפלים. וכן אומרים (פסיקתא רבתי מח) אשרי האדם, שנגעו בו יסורים, יכבש רחמיו ולא קרא תיגר, אשרי האדם שאינו מתלונן על הקדוש ברוך הוא, אלא תכף  ומיד כשעוברים עליו יסורים, הוא חוזר בתשובה שלמה להקדוש ברוך הוא, ומתחיל לחפש האם אין בו חלול שבת, חס ושלום, האם אין אצלו גלוי עריות, רחמנא לצלן, הרי חכמינו הקדושים אומרים (עין כתובות ל) בזמן שבית המקדש היה קיים, היו סנהדרין וארבע מיתות בית דין, סקילה, שרפה, הרג וחנק. כיון שחרב בית המקדש וגלו הסנהדרין, נתבטלו הד' מיתות. אף על פי שנתבטלו ד' מיתות, אבל דין ד' מיתות לא נתבטל. וזאת אנו עדים, לכל האסונות שקורים לנו, בר מינן, אחד נופל לואדי ונהרג, רחמנא לצלן, ושאר מיתות משונות, אשר הכל מחמת שאדם מסכן, עבר על צווי הבורא יתברך שמו, וקראו אותו, כי נשמת האדם מעוררת אותו, כי "הנשמה צועקת" לאדם לשוב אליו יתברך. אבל מסכן אדם, שלא שמע את הקול, ואז מקבל את העונש ועוד נאמר "קול דודי דופק" על חדרי  הלב ואומר לנשמה "קומי אורי" כי בא אורך כבוד השם עליך זרח" רק תקומי פיתחי לי פתח  כפיתחו של מחט ואפתח לך פתח כפתחו של אולם (מדרש תהלים יח, ג) כל העושה תשובה מעברות שבידו, הקדוש ברוך הוא מוסיף לו כבוד, וקורא לו שם חביב. בוא וראה בבני קורח, שעד שלא עשו תשובה לא נקראו חביבים, ומשעשו תשובה, נקראו חברים וידידים. הלא קורח כידוע חלק על משה, וקיבל עונשו שנבלע באדמה חי הוא וכל אשר לו. בניו עשו תשובה, ועל ידי זה זכו שנצלו. ולכן עלינו לקחת עצמנו בידים עכשו, ולחזור בתשובה שלמה אל הקדוש ברוך הוא. ומהי התשובה? אומר הנביא (הושע יד, א) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" אומרים חכמינו הקדושים (שמות רבה, פרשה לח סימן ד) איני מבקש מכם אלא דבורים. הקדוש ברוך הוא  רוצה שאנו נדבר אליו, וזה עיקר התשובה, הינו להרגיל עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא בשפת האם שלו, כמו שמדבר אל חברו, כך ירגיל עצמו לדבר אליו יתברך. ואף שבתחילה יהיה לו קשה, כי ידמה לו, כאילו הוא מדבר אל הקיר, אבל כל זה מחמת כפירות ואפיקורסות שנכנסו בו. ואמר רבנו ז"ל (ספר המידות, אמונה, סימן כב) הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם. וכן אומר הנביא (ישעיה נט ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, מה מפריד בין הקדוש ברוך הוא לאדם? העוונות. כי באמת הכל זה אלקות ואלקות זה הכל,  ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל  ומחמת שחטאנו, מחנו מלוכלך בדמיונות, וכח המדמה מתגבר עלינו. הדמיון הורס אותנו, נדמה לנו כאילו הקדוש ברוך הוא עזב את עולמו, וכאילו אינו צריך אותנו. אבל אם אדם זוכה ומזכך את ליבו ודעתו ונשמתו, אזי מתחיל לראות שכל הבריאה כולה זה אלוקות, ואין בלעדיו יתברך כלל. ומתחיל לדבר אל הקדוש ברוך הוא שזה עיקר התשובה. וכמו שאומר הרמב"ם (פרק א מהלכות תשובה, הלכה א') שעיקר התשובה זה ודוי דברים, שאדם צריך להתודות על כל אשר עשה, וכל המרבה הרי זה משובח, ואומרים חכמינו הקדושים (תורת כהנים בחוקתי כו) אמר הקדוש ברוך הוא, שמיד שהם מתודים, מיד אני חוזר ומרחם עליהם. כי הקדוש ברוך הוא אב הרחמן, ורוצה שנבוא ונדבר אליו. וזהו שאומרים חכמינו הקדושים (שוחר טוב תהלים קיט) "וישאבו מים" (שמואל א' ז) ואילו מים היו שואבים ושופכים? אלא שעשו תשובה ושפכו ליבם כמים בתשובה שלמה. כך קיבלם הקדוש ברוך הוא, ולכן, יהודים יקרים! בואו עכשיו נרגיל עצמנו לדבר אל הקדוש ברוך הוא ולבקשו יתברך כל מה שאנו צריכים בשפת האם שלנו, וזה עיקר התשובה, וזה יעורר את נשמתנו חזרה לחזור אליו יתברך, ואז נתחיל להרגיש איך שכל העולם כולו זה רוחניות אלקות, ואנו צריכים את הקדוש ברוך הוא, והוא רוצה אותנו.

הנשמה של האדם צועקת: תקים את מצות הבורא יתברך ואז יהיה לך טוב בחיים. הרי המצוות הן רצונו יתברך, כל מצוה ומצוה שאדם מקים, בזה הוא עושה את רצון הבורא יתברך שמו כי נתן לנו הקדוש ברוך הוא רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה לא תעשה, מאתים ארבעים ושמונה מצוות לקים ושלוש מאות וששים וחמש מצוות להזהר לא לעשות עברות. והם כנגד האברים והגידים, אשר מנינם מאתים ארבעים ושמונה אברים, ושלוש מאות וששים וחמישה גידים,  ועל ידי כל מצוה ומצוה שאדם מקים, הוא מקשר את האבר ששיך כנגד המצוה הזו אל הקדוש ברוך הוא, וממשיך על עצמו אור וזיו וחיות  ודבקות הבורא יתברך שמו, ומרגיש את הקדוש ברוך הוא, וכן כל לאו שאדם שומר את עצמו לא לעשותו, אזי הנשמה המונחת בתוך הגיד הזה הדם שזורם בתוכו, נמשך בו אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו ודמו מזדכך. אשר זו מעלת הצדיקים הזוכים להיות דבקים בהקדוש ברוך הוא, ואיזה אור וחיות ננסך בהם, כי אין שמחה כשמחת הדבקות, שאדם זוכה להרגיש את הקדוש ברוך הוא ואין דבר נעים וערב יותר מלהיות דבוק בו יתברך. ולכן אומרים חכמינו הקדושים (תנחומא תצא ב) רמ"ח מצוות עשה יש בתורה כמנין איברים שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים כי "הנשמה צועקת" לאדם תקיים את מצוות הבורא יתברך שמו. ואומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן כו) שמשה רבנו נמצא בכל אבר ואבר, ומעוררו לקיים מצוותיו יתברך, ואין עוד שמחה כשמחת המצוות. ולכן אומר רבנו ז"ל (ספר המדות, אות שמחה, סימן א') כשאדם עושה את המצוות בשמחה, סימן שליבו שלם לאלקיו. כי רוצה לעשות את רצונו יתברך. ובזה אנו יכולים לדון את כל יהודי לכף זכות. כי אומרים חכמינו הקדושים (ברכות נז) אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון כל יהודי מלא מיצות, אפילו שהוא רחוק כל כך מהקדוש ברוך הוא, איננו קולט שהוא מלא מיצוות, והראיה שאם רוצים להעבירו על הדת, חס ושלום, הוא מוכן לילך במסירות נפש, כמו שאומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן פ'), ראינו שאפילו פושעי ישראל שהיו הכי רחוקים מהקדוש ברוך הוא, כיון שרצו להעבירם על הדת, בר מינן, הלכו במסירות נפש על קדוש ה'. למדים מכאן שאסור לדבר על שום יהודי, וצריכים לכבד כל אחד, כי כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, והקדוש ברוך הוא אינו רוצה שנקטרג על שום בר ישראל, אלא נמצא את הטוב בכל יהודי, כי כל יהודי הוא בנו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (דברים יד, ב) "בנים אתם להוי"ה אלקיכם". ואומרים חכמינו הקדושים (סנהדרין מד) ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, אין מושג של יאוש, כל זמן שיהודי חי יכול לשוב בתשובה שלמה. ואומרים חכמינו הקדושים (תנחומא תצא ב'), שישנם שס"ה לא תעשה כנגד שס"ה ימים בשנה, וכל יום ויום צועק לאדם ואומר: אל תעשה בי רע, אל תעשה בי עון. ולכן, הבה נקבל על עצמנו מהיום והלאה לקיים את מצוותיו יתברך. (מקונטרס הנשמה צועקת)

הה"ד יענך ה' ביום צרה, משל למה הדבר דומה, לאשה היושבת על המשבר, אומרים לה: מי שענה לאמך הוא יענה לך (מדרש).

קשה היה לו למדרש, היאך אפשר לומר "ביום צרה", והלא "יום" מסמל את האורה וזהו היפוכה של "צרה" ומן הראוי היה לומר "בליל צרה"? לפיכך אומר המדרש, כי כל הצרות המתרגשות ובאות על ישראל תכליתן לטובה. כשם שצירי היולדת אינן אלא הכנה להולדת הולד, כך גם הכאבים והיסורים הבאים על ישראל אינן אלא הכנה לישועה העומדת לבוא. על כן אומרים לה ליולדת: "מי שענה לאמך הוא יענה לך" – שכך היא דרכה של כל לידה: אמך סבלה יסורים בטרם ילדה אותם והיסורים הללו הביאו אותך לעולם, כך גם יסוריך לך יביאו חיים חדשים לעולם. ישראל גם הם צריכים להיות סמוכים ובטוחים, כי סבלם ויסוריהם בהכרח יגררו אחריהם עזרה וישועה, כמו שאבותנו סבלו יסורין וניגאלו במיצרים ביד חזקה  ובזרוע נטויה וכו' כך אנחנו ניסבול את חבלי לידתו של משיח צידקנו וניגאל בע"ה במהרה בימנו אמן.

זהו איפוא פשוטו של פסוק: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" – לגבי בני ישראל אפילו מידת הדין תכליתה לקרב ולא להרחיק. כיון שעומדת לבוא ישועה חדשה, כן ההכרח שיבואו תחילה יסורים – חבלי לידה.

"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – מן הצרה צומחת הישועה ...(שפת אמת).

מסופר על יהודי שעברו עליו הרבה יסורין ופעם החליט ללכת לחיד"א הקדוש לשאול אותו מדוע הוא סובל כל כך, סוף סוף הוא לומד תורה ועושה מצוות, ולא הבין מדוע מגיע לו הרבה יסורים.

והנה כשהגיע לחיד"א – ראה שהצדיק מוסר שיעור, ולא רצה להפריע לו באמצע, אמר אני אחכה עד שיגמור את השיעור ואחר כך אני אשאל אותו, והנה לפתע נרדם האיש ויחלום שהוא נפטר, עשו לו לויה, ושלחו אותו בעולם העליון לבית דין כדי שידונו אותו שם על מעשיו בעולם הזה, והנה הוא הולך והולך לכיוון הבית דין, ולפתע הוא ראה סוס ועגלה עם כל מיני מלאכי חבלה שחורים, וישאל אותו העגלון שגם הוא ממלאכי החבלה, לאן אתה הולך? השיב לו לבית דין, ושוב שאלה אותו האם תוכל לקחת אותי לשם? השיב לו העגלון, אנחנו כולנו מלאכים שנבראנו מהעבירות שלך, וכולנו באים להעיד נגדך, ואתה רוצה לבוא איתנו? ויתפלא האיש ויאמר בליבו, מה...כל אלו עבירות שעשיתי בחיי? והנה רואה עוד סוס ועגלה עם מלאכי חבלה, ועכשיו כבר לא שאל כי הבין שאלו מלאכים שהוא ברא בעוונותיו, וכל חמש דקות עוברת עוד עגלה של מלאכי חבלה, ובכל פעם הוא משתומם יותר ויותר.

אחרי שעברו כל העגלות פתאום רואה סוס ועגלה עם מלאכי "השרת" ויגש אליהם וישאל לאן אתם הולכים, השיבו לו ל"בית הדין", האם אפשר להצטרף אליכם חזר ושאל? בודאי השיבו לו אנו מלאכים שנבראנו מהמיצוות שלך, ויסע אתם ויגיע לבית הדין.

וישימו את כל העבירות שלו בכף המאזנים אחת, ואת כל המצוות בכף מאזנים שניה, והכף של העבירות ירדה למטה ופסקו את דינו ללכת לגהינם, פתאום הגיע איזה מלאך ויאמר אני נבראתי מיסורין של יום פלוני, שהיה לו כאב ראש, וישימו אותו על המשקל, ושוב מגיע עוד מלאך, ויאמר: אני נבראתי מיסורין של יום פלוני שהיה בבית חולים, וגם כן שמו אותו בכף מאזנים של המצוות, ושוב מגיע עוד מלאך, ועוד מלאך וכל אחד טוען שנברא מיסורין של אותו האיש, אחד מיסורי בניו אחד מיסורי אשתו, אחד מיסורי פרנסתו, ולאט לאט התחילה הכף של העבירות לעלות קצת, והכף של המצוות לרדת, עד שנשאר כחמישים גרם שאז יכריעו המצות את העבירות, למרות שהמלאכים של היסורין היו ניראים רזים אך כל מלאך מוריד אלף מלאכי חבלה. ופתאום הפסיקו לבוא המלאכים, וירא שעכשיו אפי' לאחר כל היסורים יקחו אותו לגהינם  ויצעק אני רוצה עוד יסורין אני רוצה עוד יסורין, ולפתע התעורר משנתו וירא את עצמו ליד החיד"א הקדוש ותלמידיו, ואז הבין מדוע חלם את החלום הזה, ולא שאל את החיד"א על סיבת בואו...

לכן על האדם לדעת שיסורין שבאים לאדם הם ממרקים לאדם את כל עוונותיו, ואל יבעט ביסורין אלא יקבלם באהבה, שכן הם לטובתו (זיכוי הרבים).

"האדם לעמל יולד" מובטח לאדם הראשון שבגלל חטא עץ הדעת "שבזעת אפיך תאכל לחם" וכו' מה שלא היה לפני החטא. ולאשה ידוע שנאמר "בצער תלדי בנים" זה לא משנה אם האשה תביא ילד אחד או עשרה ילדים מה שבטוח מובטח לה צער מגידול הילדים ולפעמים ילד אחד מכביד על האם כמו עשרה ילדים.

מסקנה כללית שזה גם לא משנה אם אתה דתי או חילוני העולם הזה עמוס תלאות ועמל וקושי לכל הזרמים ולכן האדם צריך להתכונן נפשית לכל שלב בחיים ולדעת שכל מה שהקב"ה משה זה לטובה ישנה מצוות עשה מין התורה שנאמר "ותחת אשר לא עבדת  את ה' אלוהיך בשימחה ובטוב לבב אך צריך לדעת שהעולם הזה הוא ''טירונות'', פרוזדור כדי להיכנס לסלון שבעולם הבא, והשכר בעולם הבא נקבע לי קושי עבודת ה' שנאמר "לפום צער אגרה" ככל שהיהודי עובד את ה' ומקיים  תורה מיצוות כך הוא מראה יותר ביטול לבורא עולם וזה אומר שהוא העבד האמיתי וישנם אנשים שאינם רוצים לקיים תורה ומצוות וטוענים שקשה להם אך אינם מבינים מה שכרם של מצוות שנאמר בישעיה "מה רב טובך ושכרם שצפנת ליראך", ועוד כל חפציה לא ישוו בה" ועוד "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" ונאמר בפרקי אבות "חפצה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל הבלי העולם הזה" אז איך אפשר להזניח את המצוות ולהפסיד חיי עולם הבא. ולא רק להפסיד גם להענש בשאול הגהנם כמו שנאמר "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" ועוד הרבה פסוקים בתורה נביאים וכתובים וזוהר הקדוש שמבטיח לרשע שאול כרתות ומיתות משונות בגהנם ואינני מעונין לצטט כאן פסוקים כדי לא להכביד על הקרוא.

השאלה נשאלת כיצד יתכן שאנשים מוותרים על מיצוות שלכאורה הם פשוטות וקלות כמו ציצית, תפילין, ברכות, קידוש בשבת, תפילה מיצוות שגוזלות כמה דקות ספורות מזמננו ושכרם גדול עד אין שיעור בעולם הבא? התשובה היא שאינם מעריכים ומבינים מהי שכרה של תורה. וכדי להבין צריך ללמוד תורה וככל שלומדים יותר ומשלימים ומבינים קושיות שיש לכל אדם ואדם כך האמונה מתחזקת ומאמינים ובגדולתו ויכולתו של הקב"ה שלגדולתו אין חקר ולשכרו בעולם הבא אין שיעור. לכן צריכים לעקל שיש דין ויש דיין כולנו מכבדים בני אדם לפי מעמדם אם אדם פשוט התקשר אלינו בטלפון או ידפוק בדלת ביתנו ויבקש להציע לנו דבר מכירה או חבר שמגיע לביקור אנחנו אולי  נענה בחיוב ונקבל אותו בהכנסת אורחים מכובדת, אך אם פתאום יטלפן או ידפוק בדלת ביתנו המנהל הגדול שלנו בעבודה או ראש הממשלה וירצה לשוח על דבר מה הקבלת פנים הכבוד והתרגשות תהיה הרבה יותר גדולה מכיוון שהמעמד והאישיות של האדם משפיעה על הסביבה ועל אחת כמה וכמה בורא עולם ככל שאנחנו לומדים תורה אנחנו מבינים את גדולתו, וביחס ישר כך אנחנו מתחזקים באמונה ומוכנים לעבוד אותו יתברך ללא מגבלות עד שנהפכים ממש לחרדים ועבדים מושלמים ולא רק שמקימים מיצוות שבהתחלה ניראו לנו כמעמסה וקושי אלא מקימים בשימחה כי התורה השפיע והקלה את הקושי והמגבלה כשפתחה את עיננו וגירשה את היצר הרע שמפריע לנו לעבוד אותו יתברך ולימדה אותנו להיות בשמחה ולהעריך שכר המצוות.

משל למה הדבר דומה לסחיר שהבוס נתן לו להרים שק כבד ואח"כ העמיס עוד שק והסחיר התחיל לצעוק נמאס לי אל תוסיף שקים זה מאד כבד אמר לו הבוס מה אתה מתלונן בשקים האלו ישנם תכשיטים זהב ויהלומים וכל זה בשבילך תיקח אותם הביתה במתנה. הסחיר פתאום הרגיש השקים כבר לא כבדים ואם הבוס יוסיף עוד שק של יהלומים תהיו בטוחים שהסחיר לא יתלונן, ולמה? כי הוא מעריך את המשא הכבד את היהלומים שיש לו על הגב והוא מכיר את שכרם אז עדיף לעבוד זמנית קשה ולסחור את השקים ואח"כ לקבל שכרם כך. אותו הדבר המצוות אולי לפעמים הם מכבידים אך מי שמעריך שכר המיצוות ועוד שידוע שככל שיותר קשה כך השכר גדל יותר בשמים שנאמר "לפום צערא אגרה" אז המצוות נעשות בשמחה ובטוב לבב והיהודי עוד מחפש ומוסיף לו מצוות כי הוא יודע ומעריך שכרם והקב"ה הוא טוב ודרך הטוב להטיב, לכן הוא בחר בנו מכל העמים להיות לעם סגולה שנאמר ''בנים אתם לה' אלוהיכם לא תתגודדו" כלומר לא תעשו אגודות אגודות ותהיו כמו הגויים אלא תהיו אגודה אחת עם אחדות ואהבת ישראל.  נאמר בנביא "את יעקוב אהבתי ואת עשיו שנאתי" ולכן הקב"ה הירבה לנו מצוות שנאמר "רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צידקו יגדיל תורה ויאדיר". ולכן מי שמעריך יודע שכר של המצוות הקושי של המצוות נהיה קל. והכח רצון לקים אותם גובר על היצר הרע שמונע מאיתנו לקיים מיצוות וכדי להתגבר על היצר צריך ללמוד תורה אמר שלמה המלך "בתחבולות תעשה לך מלחמה'' ואמרו חז"ל:  "אם פגע בך מנוול (היצר הרע) מושכהו לבית המידרש" כי היצר הרע מקרר את האדם מבחינת עמלק שבגימטריה הוא ספק שנותן לנו ספקות ודימיונות של כפירה בקב"ה רחמנא ליצלן שנאמר על עמלק "זכור את שעשה לך עמלק שקרך בדרך" גם שיצאו בני ישראל מצרים בא עמלק ומנע מהם לקבל את התורה. ויש לנו מיצוה למחות את זכר עמלק אך לצערנו איננו יודעי היום מי זה עמלק היתה לשאול המלך והזדמנות למוחקו ולא עשה זאת. וממנו אנחנו סובלים עד היום. הניצוצות של עמלק קיימים בכל אחד ואחד מאיתנו ותירוצים למה לא לקיים תורה ומצוות יש הרבה וכולם הם מכח הסיטרא אחרא.

קשה אבל כדי

מסופר על רב בישיבה שבא בטענות לתלמיד שלו למה אינך קם למנין בתפילת שחרית בבוקר. ענה לו התלמיד כבוד הרב אני מצטער אך היצר מנצח אותי כל הזמן, אבל מחר בע"ה אני מבטיח לקום לתפילה. ולמחרת התלמיד לא קם לתפילה ושוב הרב שאל אותו למה אתה לא קמת בבוקר והתלמיד ענה לו באותו תירוץ והבטיח שמחר בטוח שהוא יקום וכך המעשה חזר על עצמו חמש פעמים. הרב של הישיבה התייאש וכעס על התלמיד וביקש תירוץ אחר ומוצדק אם לאו הוא ניפלט מהישיבה. התלמיד ענה ואמר לשם שינוי אני דוקא כן קמתי בבוקר ואחרי מלחמה קשה ניצחתי את היצר הרע וקמתי כמו אריה. אמר הרב איך יכול להיות שקמת בבוקר אני לא ראיתי אותך בתפילה אמר התלמיד אני קמתי בבוקר וניצחתי את היצר הרע אבל אחרי מאבק קשה הייתי עייף והלכתי לנוח.

כך פועל היצר הרע יש לו תירוצים ואליבי לכל עבירה ולכן עלינו לזהות אותו כיצד הוא פועל.

ישנם אנשים שאומרים שיש להם לב טוב והכל בלב וכו' אך אם הקב"ה היה רוצה לראות רק לב טוב הוא היה מביא לעולם רק כבשים הם לא גונבים לא מדברים לשון הרע שה תמים.

לכן כדי לקיים מצוות של בן אדם לחברו לא צריך תורה גם לעכו''ם יש לב טוב והם מנומסים אלא התורה נתנה לנו מצוות לנפש שהם הוראות יצרן כמו תפילת שבת, חזיר, בשר וחלב נידה שמי שלא מקים את מצוות הללו מזיק לנשמה ולעצמו כי הנשמה צריכה לחזור לגן עדן טהורה כמו שהיא באה לעולם ולב טוב בלבד אינו מספיק כדי לשמור על נשמה טהורה. פעם הרב מיכאל לסרי שליט"א  ניסה לחזק יהודי מסוים וגם הוא ענה לרב לסרי שיש לו לב טוב והלוואי שלכל הדתיים יהיה את הלב שלו. הרב לסרי מספר שאמר בליבו שאם לכל הדתיים היה את הלב שלו הם היו מקבלים התקפת לב. ופתאום צפרה האזעקה של יום הזיכרון והרב לסרי המשיך לדבר איתו והוא במסירות נפש כאילו זה מצוות עשה מין התורה נעמד דום דקה ולא זז אחרי הצפירה היהודי צעק על הרב לסרי למה הוא אינו עומד בצפירה. הרב ענה לו כי זה מנהג של גויים מנהג ישראל לומר קדיש וללמוד משניות על יהודים ולא להזיק לנשמה ולכבדה בנוהג של גויים שמקטרגים על עם ישראל. כמובן  מרוב שהיהודי היה שואף תקשורת ולא קיבל את תירוץ הרב והמשיך לכעוס אמר לו הרב "אתה יודע מה"! למה אתה אומר שלא עמדתי בצפירה? אני עמדתי בלב כמו שאתה מקיים את כל המצוות בלב שלך גם אני עמדתי בלב.

כל כך מצחיק אנשים מקימים במסירות נפש מנהג של גויים דקה דומיה או ללבוש שחורים ולהביא פרחים לאבל ואילו מצוות שלנו אינם נוהגים לקיים כי אינם יודעים שכרם של מצוות והיצר הרע מעלים מהם את ידע המצוות ואינם שמים לב שהם חיים בעברה כל יום בחייהם ואינם מחפשים ודורשים את ה'.

משל למה הדבר דומה לאדם שמעביר מריצות של חולות בין מדינה זרה למדינתו ותמיד בדקו אותו במכס בקפדנות ובדקו כל גרגיר וגרגיר של חול במעבדה כי חשדו בו שהוא מבריח יהלומים בחולות כי לא חסר חולות במדינתנו וכך כל יום הוא מגיע עם מריצה וכולם בודקים אותו בצורה קפדנית כי חששו לבסוף שהוא יבריח סחורה ולא מצאו כלום. בסוף אמר לו מפקד הפיקוח שהוא בטוח שהוא מבריח משהו כי זה לא יתכן להבריח חולות כי יש מספיק חולות במדינה שלנו לכן אם תגלה לי מה אתה מבריח אני מבטיח לך שלא נעשה לך כלום ותמשיך להבריח לעד ללא בדיקה כלל ענה לו היהודי שהוא מבריח מריצות למרות שזה מצחיק כך פועל היצר הרע הוא לא נותן לך להרגיש שהיהודי חי ונפטר ללא תורה ומצוות ויורש גהנם כי היצר הרע לא נתן בליבו לשאול ולחקור ולדרוש את ה' למרות שיש מצווה שנאמר "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'" לכן מי שמתכונן לעולם הזה ומעריך טעם  המצוות, המצוות נעשות קלות אך מי שלא מתכונן לעולם הזה שנאמר "האדם לעמל יולד" אז חייו מלאים בשאלות ודיכאונות  וכל מכשול וייסורין יכולים לשבור את האדם.

לכן יהודי עם אמונה שיודע שכל מה שעושה ה' זה לטובה אינו מתרגש מן העולם הזה וממיר את ייסוריו לכפרת עוונות שעדיף לשלם בעולם הזה מאשר בעולם הבא או ממיר את יסוריו לתיקון של גילגול קודם ואז הוא לא מתייחס לעולם הזה כי היהודי המאמין יודע שהעולם הזה שבעים שנה ובגבורות שמונים והעולם הבא הוא אין סופי לכן הוא אינו שבור ועד רבא אם היהודי צדיק הוא אפילו שמח כמו דוד המלך שאמר "למען ייזמרך כבוד ולא ידום" כלומר אדם מאמין שיש לו ייסורין אינו נכנס לדכאון אך לכל פחות אינו שמח ופשוט שותק כמו שנאמר על אהרון הכהן שמתו בניו "וידום אהרון" כלומר קיבל עליו את הדין ולא בכה. אך הדרגה הכי גדולה היא לשמוח ביסורין כי הכל לטובה וזה הדרגה של דוד המלך שברח מפלישתים ומבנו ומשאול וסבל ייסורי גלות ובכל זאת היה שמח ורשם מזמורים שנאמר: ''מזמור לדוד בברחו פני אבשלום בנו'' מה כל כך שמח שהבן שלך רוצה להורגך זה ממש עצוב אך דוד המלך יודע שהעולם הזה הוא עולם של שקר והכל זה תיקונים של גילגולים קודמים וכפרת עוונות לכן שמח ורשם מזמור ולא קינה לדוד. שנאמר "למען ייזמרך כבוד ולא ידום" דוד המלך מזמר ולא שותק ולכן שאדם שמח בייסוריו זה מראה על ביטול גמור לבורא עולם ולכן מדוד יצא משיח.

אך יהודי ללא אמונה שאינו מתכונן לעולם הזה ובוכה מכל משבר מאבד חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. משל למה הדבר דומה לאדם שהולך ברחוב וחברו מתחבא לו בשיחים ופתאום קפץ מהשיחים וקרא לו פיפס וחברו ניבהל והתעלף מכיון שלא התכונן ולא ידע שחברו אורב לו בשיחים אם הוא היה יודע הוא לא היה מתרגש אלא עד רבא הוא היה צוחק על חברו וכך הוא היצר הרע אורב לו לאדם שנאמר "לפתח חטאת רובץ" ומי שלא מתכונן נגדו שההכנה נגד היצר זה ללמוד תורה שיצר בגימטריה זה 300 ותורה נקראת אש שנאמר "אש אוכלה"..ואש בגימטריה 301 היא עולה ואוכלת את היצר ומי שמוכן נגד היצר הרע הוא אינו מתרגש ממנו כלל היצר הרע נותן ייסורין ומשברים כדי שאדם יפול מעבודת ה' והאדם מתרגש מכל מעשיו וחבל לכן מי שמתכונן לעולם הזה אינו נותן ליצר להפריע לו משל למה הדבר דומה ליהודי בשם משה שרוצה לומר לחברו שהוא זכה בחמש מליון ₪ בלוטו. משה מיתכוון לומר לו בצורה פילוסופית שהוא זכה כדי שחברו לא יקבל התקף לב כי הוא לא יתכונן לכך. ומשה אמר לחברו תאמר לי אם תזכה  בעשר אלף ₪ איך תגיב חברו יודע שזה נדיר לכן הוא אמר לו שהוא לא יזכה וגם אם הוא זכה לא יקרה כלום, ומשה ממשיך ושואל ואם תיזכה בחמש מיליון ₪ ענה לו חברו שהוא יתן לו חצי מהסכום משה שמע את זה קיבל התקף לב ונפל כי הוא התכונן להכין את חברו אך לא הכין את עצמו.  המשל הוא מצחיק אך הנימשל הוא רציני מי שאינו מתכונן לעולם הזה ולמיגבלותיו פשוט נופל...הקב''ה מצפה מהיהודי שיתפלל וידרוש את ה' וברגע שזה לא קורה אז הוא מביא לו יסורין שיתעורר כי ברגע שאדם טוב לו בעולם הזה אז הוא שוכח את הקב"ה לכן נאמר "עת צרה היא ליעקב ממנה יושע" רק בעת צרה ניזכרים בו. זה כמו אדם שמוכר אבטיחים הוא דופק על האבטיח לשמוע איזה צליל הוא מוציא אם הצליל אינו חד ונקי אז האבטיח לא טרי לא מוכן ואם ההיפך זה אבטיח טוב, כך גם הקב"ה שנאמר "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי" הקב"ה דופק לנו בראש ע"י היסורין אם יוצא צליל של תפילה אז היהודי חזר אליו יתברך והוא יהודי טוב ומוכן לחזור למקורות אך אם אינו יוצא צליל התפילה  סימן שהיהודי עדיין לא מוכן לעבור את תלאות העולם הזה ולכן אותו יהודי אמור להישבר ולסבול בגלל הגאוה שלו מוכן היהודי ליכבול ולהעלים עיניו מהאמת ולא לחזור לבורא עולם כי מי שעובד את הקב"ה יש לו ענווה ואינו מתרץ תירוצים של גאוה.

משל למה הדבר דומה לצבי עם קרנים שרוצה לעבור את היער המלא עצים צפופים הצי מפחד שקרניו יתקעו בעצים לכן הוא קנה שתי גרזנים והחל לכרות עצים עד שפגש אותו חברו ואמר לו צביקה הצבי מה אתה עושה? והצבי הסביר לו ענה לו חברו עד שאתה תיכרות את כל היער יגדלו עצים חדשים לכן זה לא מועיל אך אם תנסר את הקרנים שלך תוכל לעבור את היער ע"כ המשל והנימשל מובן שבן אדם רוצה לעבור את העולם הזה המשול ליער לז'ונגל מלא תלאות וקושיות והוא מנסה  בדרך הלא נכונה הוא מנסה לתקן את העולם מה שהוא צריך לעשות זה כמו הצבי להוריד את הקרנים של עצמו  את קרני הגאוה ותאוה שמוציאים את האדם מן העולם ואינם מאפשרים לו לחזור לאבינו שבשמים. לכן צריך להיות עניו כמו דוד המלך שממנו יצא משיח שנאמר "לענוים נתן חן".

דוד המלך היה רועה צאן וכששמואל הנביא בא לישי אביו של דוד ואמר לו שאחד מבניו הוא המשיח ישי הצג לא את כל ילדיו ודוד המלך היה רועה את הצאן אמר לו שמואל הנביא שאף אחד מהם אינו משיח ה'". שאל שמואל הנביא את ישי אתה בטוח שאין עוד ילד התפלאו כל בניו יש את דוד המלך שהיה הקטן ורועה הצאן ולא האמינו שהוא יכול להיות משיח ה'. ואז אמרו כל הבנים של ישי אחר דוד שהבשורה היתה מופלאה בעיניהם "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" כלומר אותה אבן שחשבו שהיא מוקצה ומאוסה לבסוף מתגלה שהיא ראש הפינה כלומר ללא דוד המלך שהוא משיח לא התקיים כל היסודות של העם היהודי.

ואז אמרו אחיו "מאת ה' עשה זאת היא נפלא מעיננו" זה היה פלא גדול שמדוד הרועה צאן יצא מלך ולבסוף כולם קיבלו את הבשורה בשמחה שנאמר "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

דוד המלך מרוב ענונותו זה לא משנה לו אם הוא מלך או רועה צאן הוא תמיד כתב זמירות לה' ואז חזר לשדה וכתב מזמור שיר למעלות לדוד ה' לא גבה ליבי לא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני אם לא שיויתי ורוממתי נפשי. כלומר אומר דוד המלך לא התגאתי שנימלכתי למלך ולא רם לבבי נשארתי אותו דוד המלך שאמר "אנו כתולעה" וזה נקרא עבד ה' אמיתי שממנו עתיד לצאת משיח.(הרב  מכאל לסרי)

רק השמר לך ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך (ואתחנן  ד-ט)

עכשיו הזהיר משה רבנו לישראל ואמר להם, שכל אותה גדולה שיש לכם שאתם מהוללים בעיני האומות שיאמרו שאין עם חכם ונבוןן כגוי הגדול הזה, דוקא כשתהיו עוסקים בתורה ותקיימו המצות ולא תשכחו אותה. אבל אם תעוותו דרכיכם ולא תעסקו בתורה ותבואו לידי שכחה, תהיו מזולזלים בעיני האומות ותהיו בעיניהם כשוטים. שכל אותה גדולה בעיני או"ה לא באה לכם אלא מפני שאתם עוסקים בתורה ומקיימים המצות. אבל אם לא תעסקו בתורה תהיו מזולזלים.

משל למה הדבר דומה. למלך שהשיא את בתו לאיש. כל זמן שהיא אשתו הרי הוא מכובד בעיני הבריות, שהוא חתן המלך, והמלך קרוב אליו יומם ולילה. אבל אם אינו רוצה בבת המלך, המלך מתרחק ממנו ואינו מכובד עוד בעיני הבריות. שכל אותו כבוד לא בא לו אלא מפני שהיה חתן המלך. וזהו שאומר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, שכל אותה גדולה בעיני האומות מפני שאתה נשמר ונזהר בכל מה שראו עיניהם בהר סיני ולא תוציא מלבך התורה והמצוות כל ימי חייך. ועוד שלא תשמור מפני שהם בעיניך חוקים ומשפטים ישרים, שהדעת מחייבת אותם, אלא מפני שכך צויתיך. חייב האדם לזכור את לימוד התורה שיחזור עוד הפעם על תלמודו. שככל שהוא מרבה לחזור על תלמודו, נשאר בלבו, וכל אדם הלומד דבר רק פעם אחת ואינו חוזר עליו, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. מה תועלת יש במה שטרח, שהרי בהכרח יבוא לידי שכחה. ומי שחוזר על תלמודו הרבה פעמים נקרא עובד השי"ת יותר ממי שחוזר  פחות. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת, ועליו אומר הכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג) שלכאורה יש לכם לשאול, למה חוזר הכתוב ואומר ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, והרי בודאי מי שהוא צדיק עובד אלהים  ומי שאינו צדיק אינו עובדו. אלא רמז יש כאן שזה שלמד תורה מאה פעמים אע"פ שהוא צדיק, אינו עובדו. אלא רמז יש כאן שזה שלומד תורה מאה פעמים אע"פ שהוא צדיק, אינו נקרא עובד אלקים כלפי זה שלמד מאה ואחת פעמים. וזוה שרומז הפסוק השמר לך ושמור נפשך מאוד, ר"ת בגימטריא ק"א, והאות למ"ד פירושה לימוד. וזה רמז שצריך אדם ללמוד דבר ק"א פעמים כדי שישאר במוחו. ומצינו בר' שמעון בן לקיש שהיה חוזר על תלמודו ארבעים פעם כנגד ארבעים יום שבהם ניתנה תורה. ורב אדא בר אהבה היה חוזר על תלמודו כ"ד פעמים כנגד תורה נביאי וכתובים. ור' חייא בר אבא היה חוזר על תלמודו כל שלשים יום לפני ר' יוחנן רבו, כדי שלא ישכח. ועוד מעלה יש בזה, שבשעה שהולך לעוה"ב בא לשם ותלמודו עמו ומכריזים עליו ברוך בואך. שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. ששואלים אותו האם עמלת בתורה.

הקשו חכמינו זכרונם לברכה וכי זה דבר רשות אם ירצה ילך ואם לא ירצה לא ילך? וכן אם ירצה לעשות ואם לא ירצה לא יעשה? ולכתחילה כך מובן הכתוב אם בחוקותי תלכו כאילו הדבר אינו חובה, אלא צריכים להבין שבמקומות רבים בתורה כתוב אם, כמו, אם כסף תלוה את עמי ואם תקריב מנחת בכורים, ופירש רשי זכרונו לברכה ואם תקריב מנחת בכורים חובה. גם כאן חובה ובעל כסא רחמים זכרונו לברכה כתב אם תקריב אל תקרי אם אלא אם, והתורה נקראת על שם האם מפני שהיא משתדלת על בנה בענין מאכל ומלבוש ותלמוד תורה וכו' וכן כתוב שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך כך דרכה של התורה שנקראת כנסת ישראל מזרזת אותנו ואומרת בני מיום שהייתם בהר סיני כבר אתם בנים לשם אלקיכם, וכמו שאבא ואמא אומרים לילד אם תלך לתלמוד תורה ותלמד ותהיה ילד טוב, אנחנו נותנים לך לחם ומזון ומלבוש וכיוצא ואם לאו, תקבל מכות כן גם בפרשה זו שיש בה הרבה תוכחות כתוב אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם אזי גם הארץ תתן יבולה, גם האילנות  יתנו פרים והשיג לכם דיש את בציר וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וגו' ואם חס ושלום תלכו עמי בקרי ולא תאבו לשמוע לי אז אני אתן מכה שבע כחטאתכם זהו כל הצרות שלנו. (אהבת חיים)

ויש לכם לשאול וכי כיצד היה הדבר עולה על דעתנו שלרעתנו ניתנה לנו השבת, שהיה צריך לומר שלטובתנו ניתנה.

אבל עליכם לדעת שאמרו חז"ל כל המחלל השבת כאילו עובד עבודה זרה. ואם כן אנו עלולים לטעות ולומר שניתנה לרעתנו כדי להעניש אותנ בעוה"ב בעונש חמור כעובד ע"ז. לכן בא הקב"ה והודיע לנו שלטובתנו ניתנה השבת כדי לתת לנו שכר טוב, שכל המשמר את השבת כאילו קיים את כל התורה. והראיה, שאפילו מי שמענג את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה עתיד לקבל שכר טוב בעוה"ז, כמו שנאמר אז תתענג על ה'.

ואין האש מצויה לכלות יבש ולח אלא בעון חלול שבת. שכן מצינו בירמיה שהוכיח את ישראל בשם ה' שאם לא יחדלו מלחלל השבת: והצתי אש בשעריה ואכלה אמרנות ירושלים ולא תכבה (ירמיה יז). וכך עונשו של המחלל שבת בגיהנם שבכל ערב שבת יוצא הכרוז ומכריז על שעת קבלת שבת, וכל דרי הגיהנם משתחררים מעונשם של הרשעים, כיון שזכות השבת מגינה עליהם. אבל אלו שחיללו שבת אינם משתחררים מדין גיהנם, ואז שואלים הרשעים למה אין מנוחה לאלו ועינים להם המלאכים ואומרים: דעו שהללו כפרו בהשי"ת ולא שמרו שבת, ולכן אין להם מנוחה, וניתנת רשות לכל הרשעים לילך ולראות כיצד הם נידונים ביום השבת. ויש שם מלאך מיוחד שנותן אותם לגיהנם לעיני כל הרשעים. והם רואים אותם נידונים בתולעים היוצאים מגופם ובאש. וכל הרשעים מקיפים אותם ואומרים: רשע פלוני כפר באלקי ישראל ובתורה. מוטב היה אילו לא היה בא לעולם.

והטעם שנידונים באש ואין להם מנוחה, אפילו בשבת, כיון ששקולה שבת כנגד כל התורה, והתורה נמשלה לאש, כמו שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לב). ומי שמשמר השבת התורה מגנה עליו. ומי שאינו משמר שבת אין התורה מגנה עליו.

באחד הפעמים כאשר נסע רבי שלום דובער מלובביץ לחוץ לארץ, למעינות מרפא, הוא נפגש עם יהודי אחד שבימי ילדותו היה פעם בלובביץ. היה זה בעת שאביו חסיד לובביץ הביאו פעם לרבי כדי לקבל ממנו ברכה. כששמע היהודי שהרבי נמצא בעירו הוא נזכר בגעגועים בימים שעברו ובא אל הרבי לקבל פניו.

הרבי קבלו בסבר פנים יפות, ושוחח עמו על מצבו ועסוקיו, הוא סיפר לרבי כי הוא מתעסק בעסקי מסחר. הוא מקבל סחורות ברכבת ודואג להעבירם לבעליהן. עוד סיפר היהודי כי עסקו גדול וכי הוא מצליח בו מאוד.

שאלו הרבי: "כיצד אתה נוהג בשבת?"

השיב האיש בפשטות, כי אין בררה והוא מוכרח לעבוד גם בשבת.

אמר לו הרבי, "הרי אפשר להמתין יום אחד ולשחרר את הסחורות ביום ראשון?"

הסביר לו האיש שאי אפשר את הסחורות שהגיעו בשבת חייבים לשחרר בשבת אחרת יהיה לו נזק כספי גדול.

המשיך הרבי ושאלו הרי אפשר למסור את שחרור הסחורות לגוי? השיב לו האיש כי אינו יכול למסור את העבודה לאיש שאינו בקי במסחרו. שוב הציע הרבי כל מיני עצות כיצד יוכל להשתחרר מעבודתו בשבת, אך היהודי על כל עצה מתרץ כיצד לא יתכן הדבר.

אמר לו הרבי "אם באמת אין עצה להזהר מחלול שבת, בעסק כזה, הרי שאתה מוכח להפסיק ולעזוב את העסק הזה".

"לא רבי", השיב האיש "נתח שמן הוא העסק הזה ואי אפשר להסתלק ממנו".

השיב הרב:

"עתה אני מבין סוק אחד בתורה "לא תביא אתנן... ומחיר כלב בית ה' אלקיך" נראה לנו חלק פסוק לא מובן מודע אסור להביא קרבן שנקנה מהמחיר שנמכר כלב, במה חטא הכלב?

אלא שהכלב, אף על פי שהוא ידיד נאמן של בעל הבית ומאד מסור לבעליו, בכל זאת אם יראה מרחוק איזה נתח שמן, יעזוב מיד את בעל הבית וירוץ אל הנתח השמן (613 סיפורים על תרי"ג).

מוהרא"ש נ"י אמר, אשר אם היו בני אדם יודעים אל אילו אורות צחצחות יכולים לזכות על ידי שמירת שבת קודש, ולהיות בשמחה בשמחת השבת, אזי היו רוקדים כל השבת, והיו מחכים כל השבוע בכליון עינים שכבר תבוא שבת, כי בשבת נתגלים אורות כאלו, שאפילו הכי גרוע שבעולם יכול לשוב על ידי אורות השבת, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קיח) כל המשמר את השבת כהילכתו, אפילו מי שהוא עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כי בשבת נפתח אור כזה, שמעור את כל הקליפות והסטרא אחרא. ועל כן מי שיודע שפגם הרבה בחייו, עליו למסור נפשו בעבור קדושת שבת, וישמור את השבת בשמחה עצומה (אמרי מוהרא"ש חלק ב' סימן תש"ט).

(שבת קיז) כל המענג את השבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, כי על ידי עונג שבת שמתענג בשבת קודש, נתרחב מומו ודעתו וזוכה לישוב הדעת, כי כל ימות השבוע האדם טרוד בצרותיו וביסוריו ובהרפתקאותיו שעוברי עליו, מחובות שהוא צריך לשלם, ומעניות ומדחקות וממרירות שעוברי עליו בחייו הפרטים והכלליים, אבל תכף ומיד כשזוכה לשמור שבת קודש, זוכה להגיע לנחלה בלי מצרים והוא בן חורין, שאין חסר לו שום דבר, ועל כן כל אלה שזוכים לשמור שבת קודש בשמחה ובטוב לבב, נתרחב להם מוחם ודעתם, וזוכים לישוב הדעת, ואינם מבוהלים ומבולבלים, אדרבה הם חיים חיים טובים, ערבים ומתוקים. ואם הייתם יודעים, יהודים יקרים, את  יקרת שבת, אז הייתם שומרים את השבת בשמחה רבה, והיה נמשך עליכם אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו, כי הכל תלוי כפי שמחת השבת, כי עיקר שלמות קבלת שבת הוא כפי השמחה שמקבלים אותה, ועל כן אמרו חכמינו הקדושים (שבת קיח) כל המענג את השבת נותנם לו משאלות לבו, בזה שאדם מענג את השבת ושומר אותה, אין דבר בעולם שלא יקבל. אך הסטרא אחרא והקליפות  יודעים שסוד קיום על ישראל הוא על ידי שמירת שבת, לזאת הם עומדים מאוד מאוד על נשמות ישראל שתחללנה את השבת, כי בו ברגע שמחללים את השבת בפרהסיה, אזי נעשה כגוי גמור, ויינו יין נסך, וענשו הוא סקילה, ואין על זה שום מחילה, ולכן ראו יהודים יקרים מה לפניכם, איך שהערב רב, שהם אומות העולם שנתבוללו בינינו, מוליכים אותנו שולל, ומסיתים ומדיחים נגדו יתברך ונגד קדושת השבת, וגורמים שנשמות  ישראל תחללנה בעוונותינו הרבים, את השבת קודש ועל ידי זה תנתקנה את עצמן מעצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, שהוא גלוי השבת קודש. ואנו רואי במציאות, שהקליפות והסטרא אחרא, שהם הערב רב הגויים שנתערבו בין נשמות ישראל במשך הדורות ונתבוללו  יחד, הם הם המסיתים והמדיחים את נשמות ישראל לחלל את השבת קודש שהיא שמו יתברך, ועל כן לא בחינם עוברים על נשמות ישראל צרות ויסורים ופחדים מאומות העולם, כי בו ברגע שזוכים לשמור שבת קודש ולא לחללה, אז שום אומה ולשון אינן יכולות  לשלוט בהם, ועל כן, יהודים יקרים, ראו לעשות כל מה שביכלתכם ולשוב בתשובה שלמה על חלול שבת, אשר חלתם עד עכשיו את השבת קודש הן נסיעות שנסעתם, הן בהדלקת אש והן בכל מיני בלויים שביליתם בחלול שבת, ותחזרו בתשובה שלמה, ואז שום אומה ולשון לא יכולו לכם. כי כל זכות ארץ  ישראל שמגיעה לעם ישראל היא רק בזכות שמירת שבת, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מו, ז) אם מקבלים בנים את השבת הם נכנסים לארץ, אם לאו אין נכנסים, כי ארץ ישראל ושבת והקדוש ברוך הוא ועם ישראל הם אחד, על כן בזה שאנו זוכים לשמור שבת קודש, אז מגיע לנו לקבל את ארץ  ישראל, ושום אומה ולשון לא יכולים לנו, ולא גלו ישראל מהארץ הקדושה אלא בשביל חלול שבת, וכן אמרו חכמינו הקדושים (שבת קיט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת וכל זה גורמים הקליפות והסטרא אחרא, המעלימים ומכסים ומסתירים את אמיתת מציאותו יתברך, שהם הערב רב שנתערבו בין נשמות ישראל, שמסיתים  ומדיחים את כל אחד ואחת מבני ישראל להתרחק ממנו יתברך, וגורמים זלזול בקדושת שבת קודש, עד שנדמה לאדם "מה כבר יכול להיות אם אסע בשבת, או אעשן בשבת או אדליק אש בשבת", חס ושלום, ובאמת בזה שמחללים את השבת, עוקרים את עצמם לגמרי מאין סוף ברוך הוא. ועל כן, בני ובנותי היקרים, חוסו וחמלו על נפשותיכם ועל נפשות בני ביתכם ועל נפשות ילדיכם, ותתחילו לשמור שבת קודש, ואז תראו איך שהשבת תשמור עליכם, כי השבת היא בת זוגן של ישראל.

עליכם לדעת, כי שבת היא מעין עולם הבא (עין בראשית רבה יז, ז) מי שזוכה לשמור שבת קודש, מרגיש כל מיני תענוגים, ערבות וחיות ודבקות, כי השבת היא אלקותו יתברך, הינו הקדוש ברוך הוא נתלבש עצמו בשבת, ואז מרגיש את אמיתת מציאותו יתברך, כי אז מקבלים נשמה יתרה, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ביצה טז) נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלה ממנו, ועל כן, יהודים יקרים. תשתדלו לשמור שבת קודש, כי בזה שתשמרו שבת קודש, תזכו להצליח בכל מעשה ידיכם, ותתברכו בשפע ברכה והצלחה, כמאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות ב, ח) "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב) זו שמירת שבת, כי כשאדם זוכה לשמור שבת קודש, נמשכת עליו ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.

נצטט מאמר מקונטרס נרות שבת על מעלת הדלקת נרות עליך לדעת כי הדלקת "נרות שבת" לאשה, היא חובה (שבת כה) ולכן ראי להזהר מאד מאד במצוה היקרה הזו שמסרו לך, והיא הדלקת "נרות שבת" כי אז בעת שאת מדלקת הנרות, את ממשכת את אור השבת בתוך הבית, כי הדלקת נרות היא הקדושה הראשונה של שבת (לקוטי הלכות דינים הלכה ג אות כד) היות שהמצוה הראשונה בתחילת כניסת השבת היא הדלקת הנרות, שמדליקין אותן בתוספת שבת, בעת שמוסיפים מחול על הקדוש, כי נר של שבת זה סוד אור האמת, שהוא עיקר האור המאיר, ועל כן נתנה מצוה זאת לאשה דיקא, כי היא כבתה נרו של עולם, לפיכך תדליק נר של שבת. כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה יז, סימן ח') מפני מה נתנה לה מצות נר שבת? מחמת שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך נתנה לה מצות נר שבת כי אדם הראשון נברא להאיר את אור האמת בעולם, לגלות ולפרסם לכל את אמיתת מציאותו יתברך, לידע שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והוא יתברך מחיה ומהוה ומקיים את כל הבריאה כולה, ודומם, צומח, חי מדבר הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, אשר זה אור האמת, שאדם הראשון היה צריך לגלות  לכל העולם כולו, אך האשה שנתעתה בשקר של הנחש, ונטתה מן האמת, כי כל הסתת עצת הנחש היתה על ידי שקר, שאמר לה (בראשית ג, א-ד-ה) "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וגו', ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון, כי יודע אלוהים כי ביום אכלתכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" וגו'. נמצא, שעיקר הפגם של חוה היה שנטתה מן האמת לשקר, ועל כן כבתה נרו של עולם שהוא אור נשמתו של אדם הראשון, שנברא להאיר את אור האמת בעולם, לכלות לכולם אשר אין בלעדיו יתברך כלל, אך הנחש הסית את חוה בדברי שקר, והיא הסיתה את בעלה, בכן ניתן לה תקון להדליק נר של שבת. וכן אמרו (אוצר המדרשים) אדם הראשון נרו של עולם, וכיון שכבתו אשתו נתחיבה בהדלקת נר שבת. ובזה שהאשה מדלקת "נרות שבת", היא מתקנת מה שקלקלה חוה. על כן מצות הדלקת "נרות שבת" חשובה ויקרה מאד לאשה, ואז הוא עת רצון גדול בשמים, ויכולה האשה לפעול אצלו יתברך כל מה שצריכה. ולכן, בתי היקרה, בעת שאת מדלקת "נרות שבת", תבקשי אז ממנו יתברך כל מה שאת צריכה ברוחניות ובגשמיות, כי התפילות שתתפללי אז אליו יתברך מקובלות ומרוצות בשמים עד מאוד, וראוי לך לעמוד לפני הנרות ולשפוך שיח ותפילה אליו יתברך בלשון שאת רגילה בה, ולבקש אז על בעלך, וכן על הילדים, כי התפילה באותה שעה רצויה בשמים. ואם אין לך עדין ילדים עכשיו בעת הדלקת "נרות שבת" את יכולה לפועל אצלו יתברך להתברך בפרי בטן כמאמרם ז"ל (שבת כג) אמר רב הונא, הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים, כי דיקא עכשיו בעת שאת מדלקת את "נרות שבת", את מאירה את אור האמונה, אור האלוקות בכל העולם כולו, ולכן זכותך גדולה מאוד, ואז הוא עת רצון גדול בשמים. וכתב רבנו בחיי (פרשת יתרו) ראויה האשה להתפלל להשם יתברך בשעת הדלקת נר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה השם יתברך בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשית מצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר (משלי ו) "כי נר מצוה ותורה אור" ועל כן ראי, בתי היקרה, להזהר מאד מאד במצוה היקרה הזו של הדלקת "נרות שבת", ותזהרי בזה בכל שבוע בזמן כניסת שבת, והוא עשרים דקות קודם השקיעה (ויש מחמירים להדליק גם קודם לזה, והכל כפי מנהג המקום). וראוי ונכון להתלבש בגדי שבת לפני ההדלקה, כי אז האשה מקבלת פני השכינה, ומצוה להדליק את הנרות סמוך לשלוחן שסועדים עליו, כדי שיקדשו ויאכלו לאורם, וזה בכלל עונג שבת, וזה מסוגל מאד לשלום בית כמאמרם ז"ל (שבת כג) נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ואמרו (שם איכה ג, יז) "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" מאי ותזנח משלום נפשי? אמר רבי אבהו זו הדלקת נר בשבת כי כל הצרות שהאשה סובלת, ואין לה שלום בית, ואין לה מזל והצלחה בבית הכל מפני שאינה נזהרת בהדלקת "נרות שבת" ועל כן ראי, בתי היקרה, להזהר מאד להדליק בכל שבוע בערב שבת "נרות שבת" ועל ידי זה תמשיכי על עצמך חסד ורחמים, ובפרט אם תנצלי את הרגעים הקדושים האלו, של הדלקת "נרות שבת" ותשפכי שיח ותפילה אליו יתברך, ותבקשי ממנו יתברך כל מה שאת צריכה, אז לא תזוזי משם עד שתראי ישועה אשרי האשה הנזהרת בהדלקת "נרות שבת". בארעא (שיהיו נרות המאירים את העולם בתורה וביראה, וירבו שלום בעולם), ויהיבת לבעלה אוכא דחיין (ונותנת לבעלה אריכות ימים), בגין כך בעיה לא זההרא בה (ובשביל זה אשה צריכה להזהר מאד בהדלקת נרות שבת) ולכן ראי, בתי היקרה, מה לפניך, איזו זכות יש לך להדליק "נרות שבת" בכל שבוע. ומצד הדגין הוא, שהאשה תדליק לפחות שני נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכן נגד איש ואשה, כי לאיש יש רמ"ח איברים, ולאשה יש רנ"ב איברים, ופעמים נ"ר עולה חמש מאות כמספר רמ"ח רנ"ב ביחד, ולכן אז הוא עת רצון גדול בשמים לאשה לפעול אצלו יתברך, שיהיה לה שלום בית, ותרבה להתפלל על עצמה ועל בעלה, ותשיח ותדבר אז אליו יתברך בלשון שהיא רגילה בה, כי התפילות שהאשה מתפללת בעת הדלקת "נרות שבת" מאד מקובלות ומרוצות בשמים, ויש שנזהרים מאוד ששני הנרות האלו יהיו של שמן זית דיקא, ויש שמוסיפים עוד ארבעה נרות של חלב, כנגד ארבע אותיות של הוי"ה ברוך הוא יתברך שמו, וכך כל אשה נשואה מדלקת מהשבת הראשונה של הנשואין, ואחר כך כשנולדים ילדים, מוסיפים על כל בן ועל כל בת נר אחד (ויש שמדליקים שבעה נרות של חלב, ויש שמדליקים עשרה נרות של חלב, והכל כפי המנהג), ועל כל פנים לא תחסיר האשה משני נרות של שמן זית. ואמרו חכמינו הקדושים (תנחומא מצורע) מנין שחייב אדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר? שנאמר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח) זו הדלקת הנר, ולמה נמסרו לאשה, אמר הקדוש ברוך הוא היא כבתה נרו של עולם, דכתיב "נר אלהים נשמת אדם" (משלי כ), לפיכך תשמור מצות נר. ומאחר שהזכיר חוב על האדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר, לכן נוהגים שהבעל מסדר את הנרות ומכינם והאשה מדלקת אותם, ויש בזה סוד גדול, כי על ידי זה הם מתאחדים יחד, והיא סגולה גדולה לשלום בית, אשרי מי שנזהר בזה.

שמור את יום השבת לקדשו... ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך... וזכרת

כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה

על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (ואתחנן ה, יב-טו)

בדברות הראשונות אומר הכתוב לגבי שבת: זכור את יום בשבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, יתרו, כ, ח-יא).

ההבדלים הבולטים לגבי מצות שבת בין הדברות הראשונות והשניות הם, שבראשונות נאמר: "זכור את יום השבת", והטעם - כי ה' שבת בבריאת העולם ביום השביעי. ובדברות השניות נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו", והטעם - יצאת מצרים. ננסה לעמוד על השינויים הללו.

מצינו במדרש אגדה (דברים ואתחנן ה, ו)למה חזר עשרת הדברות? לפי שעשרת הדברות הראשונים היו כתובות בלוחות הראשונות, ואלו נכתבו בלוחות האחרונות, ע"כ. לפי מדרש זה, מה שנכתב על הלוחות הראשונים מובא בפרשת יתרו, וזה היה לפני חטא העגל. ואילו מה שנכתב על הלוחות השניים מובא בפרשת ואתחנן, וזה היה לאחר חטא העגל. הפירוש "תורה תמימה" (שמות, כי תשא לא, טו) מצא שינוי לשון נוסף בציווי שבת. בפרשיות יתרו-ואתחנן כתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית" ומסיים: "וביום השביעי שבת", וזה לעומת מה שכתוב במקום אחר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (שם, ויקהל לה, ב). כלומר, כל מקום שכתוב "תעבוד" או "יעשה", כלומר, שאחרים יעבדו עבורך, מסיים הכתוב שיום השביעי "שבת שבתון", וזה פלא. את ההבדל הזה מסביר בעל ה"תורה תמימה" על פי המכילתא (שמות כי תשא) על הכתוב: "ששת ימים יעשה מלאכה" (שם לא, טו), וכתוב אחר אומר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שם, יתרו כ, ח)? כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים יעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם" (ישעיה סא, ה). וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"; מלאכתן נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך" (דברים, כי תבוא כח, מח), ע"כ.

לפי המכילתא הנ"ל אומר בעל ה"תורה תמימה", כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית על ידי אחרים, הוו אצלו ימי החול גם כן שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, אם כן הוי אצלו יום ה'שבת' ל'שבת שבתון', כי צריך להוסיף שביתה על ימי החול.

מה שאין כן אם הוא עושה מלאכתן בעצמו, הוו ליה ימי החול לימי עבודה, ויום השבת רק שביתה מעבודה, ותו לא. לפיכך, היכן שכתוב תעשה או יעשה - על די אחרים, סיים במעלת יום השביעי שהוא "שבת שבתון", מה שאין כן היכן שכתוב בנוכח: תעשה, תעבוד, סיים במעלת יום השביעי שהיא "שבת", ותו לא, ע"ש.

לפי האמור לעיל, ישנם שתי דרגות בשמירת שבת: אם זכו ישראל ומלאכתן נעשית על ידי אחרים, ואם לא זכו, יעבדו כל ששת ימי החול ושבת היא המנוחה.

בצירוף כל האמור לעיל אולי אפשר לומר שישנו הבדל בציווי השבת בין לפני חטא העגל -שנכתב על הלוחות הראשונים, לבין ציווי השבת לאחר חטא העגל - שנכתב על הלוחות השניים. כי כידוע היו בלוחות הראשונים סגולות מיוחדות שלא היו בלוחות השניים, כפי שנאמר בגמרא (עירובין נד ע"א) על הכתוב: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמות, כי תשא לב, טז), אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "חרות על הלוחות"? - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל.

ועוד נאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ-ח)

"זכור את יום השבת לקדשו", כתב הספורנו (שמות כ-ח): היה תמיד זוכר את יום השבת בעסק בימי המעשה... לקדשו וכו', הזהיר שיסדר אדם עסקיו בימי המעשה באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת".

באור נפלא מאיר לנו הספורנו במצות "זכור את יום השבת לקדשו", שבכל עסק ועסק שהנך עוסק בו בימי החול, ראה והתבונן במהות המעשה ובעתידו שלא יהא מטרידך ביום השבת, ואם תראה שעסק זה יטרידך ואם תתעסק בו תהיה מוכרח להיות מוטרד ממנו ביום השבת - חדל ממנו ולך לעסק אחר.

כלומר, יום השבת הוא יהא הקובע לך באיזה עסק לעסוק, ולפי מנוחת או טרדת השבת תקבע אם תקבל את עסקך. ובדוק והתבונן: אם זה עסק שאינו גורם טרדה ליום השבת - עסוק בו, ואם גורם טרדה - חדל ממנו. ובה הנך מקיים "זכור את יום השבת לקדשו", שכבר בימי השבוע, השבת היא המובילה שלך בכל עסקיך, ורק לפי שמירת השבת הנךקובע את עסקיך. הרי שבזה שאתה זוכר את יום השבת לקדשו בכל ששת ימי המעשה. (אות ישראל)

אולם הזוכה כן להרגיש הרגשה נפלאה ומחודשת בנפשו ביום שבת קודש, וזאת על ידי היותו ראוי לה בהכנתו את עצמו, הרי שבמילא הוא מתירא כל ימות החול חלילה מלחטוא או לירד בעבודת ה', כיון שיודע שבשביל כך - לנועם ה' לה זכה ביום שבת הקודם – לא יזכה לה ביום שבת הבא, וצר לו מלהפסיד עונג זה שאמרו חז"ל: שבת - אחד מששים מעין עולם הבא (מדרש אותיות דרבי עקיבא). והמתירא באמת כל ימות החול שלא יפסיד את עונג השבת, זהו מבחן שאכן זכה להשיג נועם ה' ביום שבת. אבל, הלא מתירא בימות החול ואין בדעתו על יום השבת, אלא יכנס לשבת באשר הוא שם - זאת לסימן שאין בידו השגה של ממש, ולכך אין מתירא ממפסידיה, ואין משתדל להשיגה. ועל זה דרשו דורשי רשומות על פסוק "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו". "שבת" שהוא "משוש לבנו" - שמחת כל יהודי ויהודי, שהרי מעין עולם הבא, יום שבת ומנוחה, ואם כן צריך להיות השבת יום שמחה ועונג לכל יהודי, ואם כן, מדוע "נהפך לאבל" – שאין מרגישים בו שום שמחה אלא כיום רגיל? התשובה לכך - "מחולנו" - בגלל ימות החול שעברו עלינו, שלא נזהרנו בהם בכשרון המעשים ובנקיון כפים ודקדוק המצות. אם כן, אין לנו את ההכנה הראוי ליום השבת, ולכך נהפך לנו יום השבת מיום שמחה ליום אבל, חס וחלילה.

ונראה מה שנקט הפסוק "לאבל" מחולנו, לא בהכרח כונתו "אבל" ליום צער, כי יתכן והאדם אין לו צער ביום השבת, וגם אין לו השגת נועם ה', שזהו בדרך כלל המצב לאיש הפשוט, שהשבת אצלו יום מנוחה ותו לא, אלא דימה זאת לאבל מצד היותו שובת ממלאכה ובטל ממנה, לפי שאסורה עליו. ולכך דומה האדם ביום השבת כאבל שאסור במלאכה ובטל כל היום כן מעסק מלאכה והן מעסק התורה, והרי הוא כאבל מצד היותו שובת ובטל. ועל פי זה יבואר זכירת השבת מימות החול והיא אחד מעשר זכירות, והיינו לזכור להזהר מלחטוא בימות החול וכי אז תיפגם הארת השבת. (אות ישראל)

העסק את השבת בתורת "שותף" לעסקיך, ותתברך

הרבי השני מאלכסנדר, בעל "ישמח ישראל", היה מקבל קבל במשך שעות רבות. המונים נהרו אליו מכל רחבי המדינה והוא היה מאזין לבעיותיהם, משתתף בצערם ומברך אותם. בחכמתו הגדולה אף ידע להשיא עצה לכל דורש ולהנחותו בדרך בה ילך. איש אחד, שבא אל הרבי, התלונן בפניו שיש לו חנות ואין לו פרנסה ממנה. הפדיון מועט ובקושי הוא מספיק לכסות את ההוצאות. הבין הרבי מתוך דבריו שהוא פותח את חנותו גם בשבת, ואמר לו: "אם אתה מסכים לקחת אותי לשותף בחנותך בלי שאשקיע בה סכום כלשהו, בחלק של חמישה עשר אחוזים ממנה, אני מבטיח לך שתהיה לך פרנסה". הסכים האיש ברצון להצעת הרבי, ומיד ישבו שניהם וכתבו שטר שותפות כדין.

אחר כך אמר בעל ה"ישמח ישראל": "כיון שעתה שביעית מן העסק היא שלי, הרי אני בוחר לעצמי את יום השבת. הרוח של יום זה יהיה שייך לי, ושל ששת ימי החול יהיה שלך.

ואם כן, אני מצוה עליך שתסגור את החנת ביום השבת, שהוא שלי".

עתה ירד האיש לסוף דעתו של הרבי, ומאז סגר את חנותו ביום השבת, ואמנם שרתה הברכה במעשי ידיו והוא הצליח במסחרו.

מעשה שהיה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל נודע כ"סנגורן של ישראל", והיה תמיד מתפלל עליהם ומלמד עליהם זכות.

כשחל פעם אחת ראש השנה בשבת, עמד רבי לוי יצחק לפני תפילת מוסף והתחיל להרצות טענתו לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, בראש השנה זה חיב הנך על פי הדין לכתוב את כל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום, כי הרי שבת קודש היום, שבו הכתיבה אסורה, ואיך יכול אתה לקיים ב'ראש השנה יכתבון' לכתוב פסק דינו של כל אחד? אבל אם תכתוב אותנו לשלום, זאת מותר לך לעשות, כי הלא פיקוח נפש דוחה את השבת...

כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך (ואתחנן  ה-טז)

כתוב במדרש אגדה: ,על כן צוך ה' אלהיך", כשם שנצטוו במרה. לפי ששתי מצוות נצטוו ישראל במרה, ואלו הם: שבת וכיבוד אב ואם, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות, בשלח טו, כה) "חוק" זה שבת, שחייב אדם לענגו, שנאמר: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג) "ומשפט" זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו, שהוא גדלו והאכילו והלבישו, וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר: "כאשר צוך ה' אלהיך" בכיבוד אב ואם, ע"כ.

ובמדרש תנחומא ישן (שמות, בשלח אות יט) דורש: "חוק" זה כיבוד אב ואם, ע"כ. ונשארו המפרשים בצריך עיון מדוע כיבוד אב ואם זה חוק, והרי לפי המדרש אגדה הנ"ל וכן על פי הסברא, "משפט" הוא כבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גדלו והאכילו והלבישו?

והנה, אמרו חז"ל בגמרא קידושין (לא ע"א) שאלו את רב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו אחר רבי אליעזר: עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. מה שנאמר על פרה אדומה חק, זאת חוקת התורה כך גם כבוד הורים חק ואין רשות להרהר. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"כ.

לפי גמרא זו, השכר שקיבל דמא בן נתינה על כיבוד הורים היה פרה אדומה. ננסה להבין מדוע הגמול לכיבוד הורים הגיע בצורת פרה אדומה שנולדה בעדרו?

ה"חתם סופר" שואל, מדוע כתוב במצוות כיבוד הורים: "כאשר צוך ה' אלהיך", וכי על כיבוד הורים הקדוש ברוך הוא צריך לצוות אותנו? הרי אנו צריכים להבין מעצמנו שחייבים להכיר תודה להורינו, שהם מגדלים אותנו, מאכילים, מלבישים, מחנכים ודואגים לכל צרכנו, האם על כך צריך לצוות שנכיר תודה?! אלא מסביר ה"חתם סופר" שציווי זה נאמר בזמן המדבר. כשאנו חיים כיום חיים רגילים והורינו דואגים לכל, בוודאי שחייבים לכבדם, מה שאין כן בתקופת המדבר, מידת המחוייבות והטיפול של ההורי כמעט ולא באה לידי ביטוי, שהרי האוכל והמים ניתן לכל אחד ואחד משמים, הבגדים גדלו עם האנשים, כמו שנאמר: "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים, עקב ח, ד), החינוך היה ישירות ממשה רבינו על פי הגבורה. ואם כן, מצב כזה היה יכול להביא לידי מחשבה שאין חיוב בכיבוד הורים, כי כאן לא צריך כל כך להכיר תודה. לכן בא הכתוב לומר שבכל אופן הוא חייב לכבד הורים, בגלל ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ.

מהאמור לעיל יוצא שבמצוות כיבוד הורים ישנם שני חלקים. ראשית, החלק השכלי, שהנך חייב לכבד מצד הכרת הטוב. וישנו חלק נוסף, שהוא מבחינת חוק בלא טעם, שהנך חייב לכבד את הוריך אפילו אם בפועל אתה לא נהנה מהם. כלומר, שגם בלא הגיון וטעם חייבים בכיבוד הורים בגלל שהם הולידו אותך. ולכן מובא בתנחומא ישן הנ"ל על הכתוב: "שם שם לו חוק ומשפט", ש"חוק" זה כיבוד אב ואם.

דמא בן נתינה כיבד את אביו לא רק בגלל הכרת הטוב, אלא גם מבחינת חוק בלא טעם. אם נתבונן במעשהו, הרי יתכן שכשאביו יתעורר אולי ינזוף בו על שלא העיר אותו כדי לבצע עיסקה מוצלחת, ודאי שלא יתכן ובכל אופן חושב דמא בן נתינה: אם אבא ישן, אין להעירו עבור כל הון שבעולם. זהו לכאורה כיבוד הורים לא הגיוני, אלא כיבוד הורים מבחינת חוק, ללא טעם.

ומכיון שדמא בן נתינה כיבד את אביו מבחינת חוק, זיכהו הקדוש ברוך הוא שבעדרו תיוולד פרה אדומה. פרה אדומה מסמלת את החוקה שבתורה, עשיית מצוותה' גם בלי להבין טעמם, שכן אומר הכתוב: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר, חוקת יט, ב), ואומר המדרש במדבר רבה(יט, ג) רבי יצחק פתח: "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ע"כ.

וכעין זה מצינו במדרש תהילים (מזמור ט) על הכתוב: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י), ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה, דאמר רבי יצחק: כל העוסקין בפרה, מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין.

מכיון שבמצות כיבוד הורים ישנו דין כיבוד הורים מצד חוקה בלא טעם, לכן, כשדמא בן נתינה כיבד את אביו נגד ההיגיון, בלא טעם, זכה שתיוולד בעדרו פרה אדומה, המסמלת חוקה בלא טעם. (מדרש אור חדש)