בית פורומים עצור כאן חושבים

מהות מקרה והעדרם במחשבת חז"ל

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-19/7/2013 01:08 לינק ישיר 
מהות מקרה והעדרם במחשבת חז"ל

כיצד מבערים את החמץ?

מחלוקת ידועה היא. ר' יהודה אומר: בשריפה. וחכמים אומרים: בכל דרך שהיא, כגון לפורר ולזרות ברוח או לים.

הדיון הנוכחי יציג ברייתא בנוסחה המובאת בפסחים כז ב – כח א. מטרתי להוביל לתכונה מעניינת של הדיון בין חכמים. אם אגלה כבר מעכשו: העדרה של האבחנה המקובלת עלינו בין מהות לבין מקרה.

דיון מקיף באמת היה מביא מקבילות לדיון ומפרש אותן בהרחבה עם הנחות היסוד שלהן. דיון מקיף באמת היה מביא דוגמאות נוספות לסוג הראיות – והדחיות – הקבילות בדיון בין חכמים ולהבדל בין אופן החשיבה שלנו ושלהם. אין בידי לספק את הדיון ההכרחי הזה, אבל אני כן מתכוון להציג דוגמא אחת ולנתח אותה ולהעלות מסקנות, או לפחות השערות. הניתוח שלי מספיק רק כדי לעורר שאלות ולהצביע על אפשרויות, ולכן הוא יכול לשמש כפתיחה לדיון מקיף בהרבה.

וכל המוסיף מוסיפין לו.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 01:09 לינק ישיר 

מבוא ורקע

 

הבה נניח שכולנו יודעים מהו החמץ, ושהחמץ אסור בפסח, ושחובה לבער את החמץ מלפני יום יד, ערב הפסח, לאחר הצהרים.

איך מממשים את החובה לבער את החמץ? אני מציע השערה: אפשר לומר שכל מה שמסלק את החמץ מן העולם הוא מה שמועיל. הרי המטרה היא לסלק את החמץ ומה אכפת לי איך זה ייעשה. זוהי באמת שיטת חכמים.

ר' יהודה סבור לפי השערתי שהתורה לא רק הטילה עלינו לבער את החמץ כלומר לסלקו מן העולם, אלא שהיא גם הטילה עלינו לעשות זאת בצורה מסויימת ביותר. איך? ובכן, יש מקום בהלכה שבו נקבעו דיני ביעור: בנותר מן הקרבן.

יש קרבנות הקרבים כולם על המזבח (עולה). יש קרבנות הקרבים על המזבח בחלקם (אימורים) וחלק אחר נאכל לכהנים (חטאת). יש קרבנות שאימוריהם קרבים על המזבח, ושאר הבשר מתחלק בין הכהנים לבין הבעלים.

כל הבשר שניתן לכהנים ולפעמים לבעלים נועד לאכילה, והוקצב זמן מסויים לאכילתו. אסור להשאיר את הבשר מעבר לאותו הזמן. איסור זה נקרא על שם הפסוק ממנו הוא נלמד "בל תותירו". והבשר הנשאר נקרא "נותר". (כמשמעו = נשאר). הנותר חייב שריפה (אם כי למחרת הלילה שבו הוא נאסר).

לענייננו כמעט אין זה משנה איך נלמד האיסור הזה. די לנו בשלב זה וגם מאוחר יותר לשים לב לכך שהתורה קובעת את דין השריפה עבור הנותר כדרך שבה יש להעבירו מן העולם. האם יש ללמוד מכאן לביעור חמץ?

בכך נחלקו ר' יהודה וחכמים. אלא שהדרך להכריע בשאלה אם כן ואם לא מתנהלת על פי כללים והנחות יסוד, כפי שיודגם.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 01:09 לינק ישיר 

***

א.      ויכוח ר' יהודה וחכמים חלק ראשון: קל וחומר

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כז עמוד ב

 

תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה.

והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה,

חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה?

אמרו לו:

כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו.

 

ר' יהודה משתמש במידת קל וחומר. יש הרבה מה לדון בה. (וחברנו מיכי כתב עליה ספר שלם). כיון שעיקר הענין שלי בחלק הבא של הדיון, די לי להסביר בקצרה איך זה עובד. ר' יהודה מראה שחמץ חמור מנותר, כיון שנותר אסור וחייב ביעור אך אין בו דין מיוחד של "בל יראה ובל יימצא" כמו בחמץ. לפיכך, אם יש דין כלשהו בנותר, כלומר ביעורו בשריפה, וחמץ חמור מנותר, הדין נותן שיש לשייך חומרה זו גם לחמץ. וגם אם זה לא נכתב, זוהי כוונת התורה, שנדון במידת קל וחומר ונלמד דינים חדשים והריהם כאילו נכתבו.

חכמים אינם חולקים על כך שיש כאן קל וחומר. הם רק מצביעים שזה קל וחומר שאי אפשר לקיימו. או, כלשונם, חומרה המביאה לידי קולה. כיצד? לא לכל אדם יש עצים, ובלי חומר בעירה אי אפשר לקיים שריפה. מה יעשה אדם שיש לו חמץ ואפילו הרבה, אבל אין לו עצים או אפשרות שריפה אחרת? האם ישאיר אצלו את החמץ גם בפסח?

השאלה הזו אינה מתעוררת בנותר. ראשית, מפני שאין עניות במקום עשירות, ובמקדש תמיד יש עצים לשריפת נותר. שנית, גם אם לא היו עצים, אז מה קרה? אין צו של "בל ייראה" על נותר, רק חיוב לשרוף שנדחה עד שהוא מתאפשר. מה שאין כן בחמץ.

ר' יהודה אינו סבור שאפשר להודות לחכמים שאם אי אפשר לשרוף את החמץ אז יש להשאירו. (ולמעשה, כאן מוכח שמודה ר' יהודה שאם אי אפשר, אז מבערים בכל אופן אפשרי. ולמעשה, ר' יהודה היה יכול לענות שהמניעה אינה סותרת את הקל וחומר, כי "היכא דאפשר אפשר והיכא דאי אפשר אי אפשר". האם זו טענה קבילה? איני יודע. וכיון שאיני יודע, אני רק מציג את השאלה. לפי דעת הגמרא, ר' יהודה ויתר על הנסיון הזה).




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 01:10 לינק ישיר 

ב. בנין אב או במה מצינו

 

סדרת ההוכחות הבאה בנויה למעשה מדרגה על מדרגה, דיוק אחר דיוק.

ר' יהודה יבקש להראות כי ניתן ללמוד מנותר לחמץ, כי כלל אחד נכון לגבי שניהם. ומה שנאמר בזה צריך לחול גם על זה.

שיטת לימוד זו ראויה להיקרא בלשוננו "הכללה", כלומר לקחת את הפרט של נותר ולעשות ממנו כלל הנכון גם למקרים אחרים. והמקרה היחיד שמקיים את "המקרים האחרים" הוא חמץ.

הויכוח בין חכמים לר' יהודה יתמקד אם כן בשאלה אם ניתן להציג משותף לנותר ולחמץ שיראה שהם כלולים באותה הכללה, או לא. מה שר' יהודה זקוק לו הוא מכנה משותף שקיים רק בין נותר לחמץ, ושאין ישים נוספים בעולם ההלכה שיש להם אותו מאפיין אך ידוע לנו שדינם שונה (ולכן אי אפשר ללמוד לגביהם מנותר שאף הם בשריפה).

וכך זה מתנהל.

 

1.      הכללה עם מאפיין אחד

חזר רבי יהודה ודנו דין אחר:

נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה.

מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה.

אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה.

ההכללה מבוססת על מכנה משותף של איסור אכילה, וזה מכנה משותף גרוע מאד, כי יש עוד המון איסורי אכילה שאינם באים לידי שריפה. וחכמים מייד מצביעים על דוגמא: איסור נבילה (בהמה שמתה מאליה, שהיא אסורה באכילה אבל מותר למכרה לגוי כלומר להנות מדמיה). ובוודאי שאין היא חייבת שריפה.

 

2.      הכללה עם שני מאפיינים

אמר להן: הפרש.

נותר אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה - אף חמץ טעון שריפה.

 אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה - ואינו טעון שריפה.

ר' יהודה מרחיב את המאפיינים שמרכיבים את ההכללה. לא רק איסור אכילה אלא גם איסור הנאה, החמור יותר. לפיכך איסור נבילה בחוץ, לפי שנבילה מותרת בהנאה כדאמרן.

אבל גם כאן יש דוגמאות נגדיות די והותר. למשל, שור הנסקל (שור שהרג את הנפש ולכן יש להרגו והוא אסור באכילה ובהנאה) שאינו חייב שריפה.

 

3.      הכללה עם שלושה מאפיינים

אמר להן: הפרש.

נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה.

כאן קטעתי את הדיון באמצעו. ר' יהודה בונה את ההכללה שלו על שלושה מאפיינים שחלקם מוכרים לנו מקודם: איסור אכילה, איסור הנאה ועונש כרת. שלושת אלו נמצאים בנותר ובחמץ.

האם יש דוגמא נגדית?

 

 

אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת - ואין טעון שריפה.

אז ככה.

חלב (בשני צירה-ים) הוא חלק של הבהמה שאסור באכילה והאוכלו חייב כרת. מצד שני, הוא לא איסור הנאה.

לפיכך חלב בפני עצמו אינו יכול להיות דוגמא נגדית לכלל של ר' יהודה.

שור הנסקל כפי שראינו הוא דוגמא נגדית להכללה הקודמת (ב2) אבל אינו סותר את ב3 כי האוכלו אינו חייב כרת.

חלב של שור הנסקל מאגד את שתי החומרות ביחד. איסור אכילה ועונש כרת בגלל שהוא חלב, ואיסור הנאה בגלל שהוא חלק משור הנסקל.

מה אתם אומרים על הדוגמא הנגדית הזו?




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 01:10 לינק ישיר 

ניתוח: מה שיש ומה שאין בדיון

 

השאלה האחרונה שהצגתי, כלומר מה אנו חושבים, היא קצת חריגה. זו הזמנה גם לחשוב בעצמנו ולא רק ללכת בעקבות חכמים ולשנן את דבריהם. זו אפילו הזמנה להציע כיצד היינו אנחנו, אילו היתה לנו רשות, משתתפים בדיון.

למשל, אילו מיימוני היה מגיע לבית המדרש של חכמים ור' יהודה, היה מבקש רשות להצטרף:

ענה מיימוני לשיטת ר' יהודה: וזו ראיה? הנח לחלב של שור הנסקל, שאינו דומה לנותר ולחמץ. שהללו יש בהם איסור אכילה ואיסור הנאה ועונש כרת מפני שזו המהות שהוגדרה להם בתורה, מה שאין כן בחלב של שור הנסקל, שמה שיש בו את כל אלו הרי זה חלקית בגלל שם חלב (בשני צירה-ים) וחלקית בגלל שהוא מגיע משור הנסקל. ואכן, סתם חלב אסור רק באכילה ובכרת ומותר בהנאה. וזה שיש בו את כל שלושת המרכיבים זה ענין מקרי, מקרה מן המקרים הוא שחל בחלב הזה המסויים ולכן אין להקשות ממנו.

והא קמן, שחכמים לא העלו את החילוק הזה למרות שהוא כה ברור ומתבקש.

ולנו לא נותר אלא לשאול: מדוע.

איך מחפשים תשובה לשאלה זו?

האם עלינו לשאול מדוע חכמים לא השתמשו בחילוק הזה, או אולי מדוע אנו כן משתמשים בו?

האם יכול להיות שאנו, בוגרי החשיבה המדעית בת זמננו ותלמידי אריסטו, כבר הוטבע באורח מחשבתנו החילוק היסודי בין מהות לבין מקרה.

ואין אנו מסוגלים להתנער ממנו.

אבל חכמים לא הכירו את הפילוסופיה של אריסטו, ולא הכירו בחילוק בין מקרה לבין מהות, ולכן כללי הדיון שלהם התירו להשתמש בטיעונים שאינם מבדילים בין מהות לבין מקרה.

זו השערה. וכל השערה טעונה בדיקה.

האמנם אין בתלמוד, או במקורות התנאיים והאמוראיים האחרים (תוספתא, ירושלמי, מדרשי הלכה) את החילוק בין מקרה לבין מהות או מקבילות?

האם העדרו של החילוק המתבקש הזה נובע מכך שהוא לא היה מוכר לחכמים, והם לא חשבו עליו ואילו היו חושבים עליו, הדיונים היו נראים אחרת?

או שלחכמים היתה הנחת יסוד כלשהי שבשלה הם דחו את השימוש בחילוק הזה?

לדוגמא, וזו אפשרות בלבד, יתכן שהחילוק הזה מתבסס על תפיסה אונטולוגית מסויימת שמבדילה בין עצם ומהות לבין מקרה. אבל בתפיסות מסויימות של בריאה אין מקום לחילוק כזה. את התופעה הפילוסופית הזו אפשר למצוא בשיטות מחשבה מאוחרות. אבל אינטואיטיבית מסתבר ששיטתיות פילוסופית כזו לא היתה מצויה גם היא אצל חכמים ולא התחדשה אלא על רקע פילוסופי שלא היה קיים בעת ההיא.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 01:11 לינק ישיר 

סיכום

 

בויכוח בין ר' יהודה לחכמים אם ביעור חמץ בשריפה או בכל דרך אפשרית מביא ר' יהודה ראיה מצורת הלימוד של "בנין אב" (או: במה מצינו, או הכללה בלשוננו) שמצביעה על שלושה מאפיינים משותפים ליש ההלכתי של "נותר" וליש ההלכתי של "חמץ" ששניהם חייבים בביעור ונותר חייב לפי הכתוב גם בביעור בצורת שריפה.

חכמים זקוקים בהתאם לכללי הדיון לדוגמא נגדית שיש בה את כל המאפיינים הללו. הם בוחרים בדוגמא של חלב (בשני צירה-ים) של שור הנסקל שאסור באכילה וחייבים עליו כרת בשל היותו חלב וכן הוא אסור בהנאה בגלל שהוא חלב של שור הנסקל.

ברור שזו דוגמא יוצאת דופו ולא מהותית, מפני שהיא נכונה אך ורק לגבי חלב של שור הנסקל (אך לא לגבי חלב ולא לגבי שור הנסקל סתם).

ר' יהודה מקבל את הדחיה של חכמים ואינו מערער עליה בטענה שיש כאן שימוש בתופעה מקרית שאינה דחיה לעיון במהותם של כללי ההלכה.

מדוע אין ר' יהודה – וחכמים – משתמשים בחילוק הזה שהוא כה ברור עבורנו?

האם זה בגלל שהחילוק לא היה קיים בתרבות היהודית והתורנית? בגלל שהוא אולי פרי חידושו של הפילוסוף אריסטו, ואמנם מכאן הוא חדר למדע והפך למושכל שלא ניתן לנו לוותר עליו?

או שחכמים חשבו על אפשרות כזו אבל דחו אותה מסיבות שונות, אולי פילוסופיות, אולי אפילו תיאולוגיות?

האם יש עוד דיונים עם תופעה דומה לשלנו? האם יש דיונים שבהם קיים חילוק בין מהות למקרה, ובאיזה לשון השתמשו חכמים עבור התופעות האלו?


_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 01:34 לינק ישיר 






תוקן על ידי ביליצר ב- 19/07/2013 01:51:44




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/7/2013 01:51 לינק ישיר 

מיימוני במחילת כבודך איני מבין בדיוק לאן אתה חותר,
האם איחוד המקרים אינו מספק מהות בחומרא דדינא ?מה הקשר לפילוסופיה כאן?




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/7/2013 02:17 לינק ישיר 

ביליצר

כבר עמדתי ללכת לישון וקצת קראתי אשכולות אחרים, והצצתי בדבריך, וראיתי את הקודמים ואת החדשים (יש איזו בעיה עם זמן התגובה בפורום אז היו לי שני חלונות).

נדמה לי שהניסוח הראשון שלך היה טוב מהקודם, ואדרבה, הוא התאים לאחת האפשרויות שהעליתי.

בקצרה:

חכמים ור' יהודה, כמו בכל דיון, מנסים לזהות מה הם המהויות של דיני התורה. כל דוגמא של יש הלכתי (חמץ, נותר, חלב, שור, שור הנסקל, נבלה) יש בה מה שהוא המהות הגורמת את הדין ויש פרטים טפלים וצדדיים, שלפעמים הם כך אך גם יכלו להיות אחרת.

הנחת יסוד בדיונים של חז"ל היא שאפשר ללמוד מדין לדין, ממהות למהות. אבל לשם כך צריך לדעת מהי המהות המלמדת ומהי המהות שבאים ללמוד לגביה. (למד מול מלמד).

ר' יהודה סבור שנותר יכול להיות המלמד של חמץ.

חכמים סוברים שאי אפשר ללמוד חמץ מנותר מפני שאין להם קבוצה משותפת. (בלשוננו היום).

באופן הדיון של חכמים יש רק דרך אחת לעשות זאת. להציע הגדרות של המהויות ולמצוא דוגמאות שמקיימות או סותרות את הכללים.

כל ההקדמות האלו נועדו להביא לנקודה אחת:

האם מאגדת של שתי מהויות שונות ביש אחד באופן מקרי יכולה להחשב כדוגמא נגדית?

הרי יש כאן שתי מהויות אז מדוע שהשילוב של שתיהן ייחשב לדוגמא נגדית?

התשובה הראשונה שלך היתה שהתורה חלה על העולם כפי שה' ברא אותו, וה' ברא עולם שיש בו שילובים ומאגדות, ולכן כאשר אנו מעיינים בנתונים מן העולם ומן התורה, אין הבדל בין מהות לבין הצטרפות מקרית. זה שיש דוגמא שמשלבת כמה מהויות רק יצר יש חדש שגם הוא ראוי להוות דוגמא או דוגמא נגדית בדיון.

יש כאן אם כן הצדקה תיאולוגית (כך ברא ה') לשיטת דיון (גם מקרה יכול לשמש ראיה או ראיה נגדית לא פחות ממהות).

דבריך האחרונים הם פחות מובנים לי. איחוד מקרים אינו מספק מהות. קודם כתבת שאיחוד מקרים הוא חשוב לא פחות מאשר מהות, וזו טענה אחרת, ולדעתי הרבה יותר טובה.

כל הדיון הזה אם תשים לב יכול להיקרא "פילוסופי" לא פחות ואולי יותר מאשר "למדני" (או "ישיבתי") גם מצד אוצר המונחים שלנו וגם מצד צורת החשיבה והניתוח, שמעבירים את הדיון להנחות יסוד מתודולוגיות שאינן מוכרות - לפי לפחות - מן התלמוד ובוודאי שאין מונחים תלמודיים שיספיקו כדי לבטאם.

ועדיין תורה היא ולימוד היא צריכה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 02:50 לינק ישיר 

מיימוני 

מה שקרה הוא ,כשראיתי שאין תגובה חששתי שאינך מתייחס לדברים כי הניסוח שמרני מידי עבורך במקרה הטוב או אינו ראוי לתגובה במקרה הפחות טוב אחר שהנסיון שלי לתגובה ממך לוקה בחסר ותמיד אומרת לי דרשני,
אבל האחרון והראשון אחת היא ,הוספתי את המלים חומרא דדינא בכדי לרמז שמדובר כאן בדינים ,ודינים לא אנחנו קובעים כמובן ,וכשיש כלל מקרים שיש בו דינים שמתאחדים לפונדק אחד הוא אמור לקבל תוקף כמהות ,










דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/7/2013 06:57 לינק ישיר 

מכיון שלהערכתי זה מסוג האשכולות שנדון להישאר כמאמר של מיימוני לדורות הבאים, אבל הדיון כאן כנראה ימות בעודו באיבו (הודעות הפתיחה יורדות מדי לפרטים טכניים), ומכיון שגם לי הקטן אין כוח להיכנס לכמה וכמה נקודות חשובות שיש בו, אביא כאן מה שכתבתי פעם על מהלך הסוגיא הזאת. יש במהלך הסוגיא שם שם כמה נקודות שטעונות ביאור, ואולי הדברים יועילו למישהו (גם אם לא לנקודה של מיימוני. אני כבר לא זוכר את הזווית בה עסקתי בדבריי).

בס"ד

ההיסקים לגבי חמץ בשריפה

 

מבוא

במשנה כא ע"א מופיעה מחלוקת תנאים לגבי ביעור חמץ:

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

כבר ראינו שנחלקו הראשונים האם מדובר כאן לפני זמן הביעור או אחריו. עוד ראינו שיש מחלוקת לגבי הגרסה בדברי חכמים: האם גורסים "אף" או לא. ויסוד המחלוקת הוא בשאלה האם לפי חכמים חמץ הוא מן הנקברין שאז יש איסור לשורפו או לא.

והנה, הגמרא בדף כז ע"ב מתחילה לדון במקורו של רבי יהודה: מניין הוא לומד שביעור חמץ בשריפה. במסגרת המו"מ עולים כמה היסקים שנראים על פניהם בעייתיים, ובשיעור זה ננסה לבחון אותם מעט.

 

הקו"ח הראשוני של רבי יהודה

הגמרא שם פותחת :

רבי יהודה אומר אין ביעור וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה?

לכאורה יש כאן קו"ח פשוט: נותר שאינו בבל ייראה הוא בשריפה, אז חמץ שיש עליו יאסור בל ייראה הוא ודאי בשריפה.

ההנחה כאן היא ששריפה היא חומרא (לעומת מפרר וזורה לרוח). מדוע זו חומרא ולא מחלוקת על אופן הביעור? מפני שר"י מאפשר רק אופן ביעור אחד ולחכמים יש כמה אופני ביעור (כולל שריפה). הדעה המקילה היא הדעה שמאפשרת יותר אפשרויות הלכתיות (לא  כפי שחושבים בד"כ שזו הדעה הנוחה יותר לאדם. יש פסיקות לקולא שמתירות לצום יומיים בספק יו"כ. זו קולא או חומרא? לדעתי זו אכן קולא, כי היא פותחת עוד אפשרות).

אמנם יש מקום לתלות זאת בגירסאות במשנה שהוזכרו למעלה, שהרי לפי הגורסים בלי "אף" אז גם לפי חכמים יש לקבור ולא לשרוף. לכן אין כאן מיקל או מחמיר. אבל זה אינו, שהרי המחלוקת היא רק בדרבנן. מדאורייתא ודאי שלחכמים אפשר גם לשרוף, ולכן הקו"ח שעוסק רק בדין תורה הוא תקף לכל השיטות.

 

ערעור אפשרי על הקו"ח

והנה, היה מקום לערער על הקו"ח, ולומר שדווקא חמץ שיש איסור על החזקה בו (בל ייראה) אמור להתפורר בכל צורה שהיא, העיקר שייעלם מן העולם. ואילו בנותר שאין איסור להחזיק בו אלא רק להותיר אותו, שם יש רק מצוות פעולה לשרפו ותו לא. המטרה אינה לבערו מן העולם אלא לשורפו. כלומר בחמץ המטרה היא לבערו מן העולם, ולכן לא משנה באיזו דרך. ואילו בנותר אין עניין לבערו (רק היה איסור להשאירו), ולכן הדין הוא דווקא בשריפה.

נוסיף לזה את העיקרון ששריפת הנותר היא עשה שמנתק את הלאו, כלומר מטרתו לתקן את ההותרה. וכבר הקשו כיצד השריפה מנתקת את הלאו, הרי הוא כבר הותיר (וכן בגזילה: מדוע השבת הגזילה מנתקת את הלאו של "לא תגזול"? אבל שם אולי זה ניתק לתשלומין ולא לעשה). על כורחנו שהשריפה לא באה לבער את הנותר מהעולם, שהרי אין איסור שיהיה בעולם. האיסור היה בפעולת ההותרה, והתורה מחדשת שהעשה של השריפה מתקן זאת בצורה כלשהי. הוכחה: בהמשך הגמרא באמת מניחים שבנותר אם אין לו עצים הוא לא מבער אותו מן העולם. כלומר שם ודאי השריפה היא מצווה לעצמה ולא אמצעי לביעור הנותר מהעולם.

לעומת זאת, בחמץ ההשבתה אינה עשה שמנתק את הלאו של "בל ייראה", שהרי היא באה קודם לו. בחמץ מה שצריך הוא למנוע מצב שבו יש לי חמץ, ולכן זה בכל דבר (ולא דווקא בשריפה). האיסור בחמץ הוא שלא יהיה לי, ולא כמו בהותרה שהאיסור הוא פעולת ההותרה. לכן גם התיקון (שנעשה כאן מראש) הוא בכל דבר שמבער את החמץ מן העולם.

אז למה באמת הגמרא כאן כן עושה את הקו"ח, ולא מתייחסת לערעור הזה? נראה שהיא מניחה בינתיים ש"תשביתו" אינו עומד לעצמו אלא בא למנוע את "בל ייראה". ולכן אי אפשר לומר שישרוף בשביל "תשביתו", ורק אם אין לו עצים שיפורר כדי למנוע "בל ייראה". הקו"ח מניח ש"תשביתו" הוא הוא המניעה של "בל ייראה".

 

שיטת חכמים: דחיית הקו"ח של רבי יהודה

כעת הגמרא דוחה את הקו"ח:

אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה +שמות יב+ תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו.

היה מקום לומר שזה גופא מה שמתכוונת הגמרא בדחייתה. כלומר היא לא מדברת על כלל בדיני קו"ח, אלא על הדחייה שהעלינו למעלה: לא ייתכן שאם לא ימצא עצים יהיה יושב בטל, שכן יש איסור "בל ייראה". כלומר המטרה של "תשביתו" היא להעלים את החמץ מן העולם (ושוב, ההנחה היא ש"תשביתו" הוא אמצעי ל"בל ייראה"). ממילא יש אפשרות לומר שהוא חייב לשרוף, ורק אם לא שורף שיבער כדי שלא יעבור על "בל ייראה".

אבל זה לא סביר, שכן לפי זה הגמרא היתה צריכה להמשיך ולהניח ש"תשביתו" בא למנוע את "בל ייראה", אבל כאן נראה שהדחייה דווקא דוחה את הקשר הזה בין המצוות של החמץ. הרי הדחייה מתבססת על הפסוק "תשביתו" – בכל דבר שאתה יכול להשביתו. היא לא מביאה את "בל ייראה".

זה גופא השינוי בין הקו"ח לבין הדחייה. הקו"ח הניח ש"תשביתו" בא למנוע את "בל ייראה", והדחייה מנתקת ביניהם. כעת לאחר הדחייה יש בהחלט מקום להשוות בין חמץ לנותר, שכן בשניהם השריפה יש לה מטרה עצמאית ולא רק להעלים את הדבר מן העולם. אבל קו"ח ודאי שאין כאן. כעת ניתן לעשות בניין אב, ואכן הגמרא מייד בהמשך עושה זאת:

חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה.

כאן עושים בניין אב מחמץ לנותר, ובאמת "בל ייראה" לא משחק כאן תפקיד.

 

ההנחה שבבסיס הדחייה: חומרא דאתי לידי קולא

כעת עלינו לבדוק מהי הדחייה? אם באמת זו לא הדחייה שהצענו למעלה (שכן כאן "תשביתו" לא בא להעלים את החמץ מהעולם), אז מדוע דוחים את הקו"ח מנותר?

נראה שנאמר כאן כלל בדיני קו"ח: אם דין כלשהו מתבסס על קו"ח לא יכולות להיות לו השלכות לקולא. ואם נחייב את החמץ בשריפה אז ייצא שכשאין לו עצים הוא יישב ולא ישבית אותו. וכעת אין אפשרות לחייבו לשרוף, ואם הוא לא שורף שיפורר כדי לא לעבור על "בל ייראה". הוא אמנם חייב לפורר, אבל הוא לא ייצא בזה יד"ח "תשביתו", כפי שראינו למעלה.

ובאמת כך מסביר זאת רש"י כאן:

כל דין שאתה דן - שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו, שהרי חמור הוא, ואתה מביא לו חומר אחר, כדקאמרת: חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה, וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל.

אינו דין - שהרי הדין מלמד שיהא חמור, והרי הוא מקילו.

אם נחייב חמץ בשריפה אז נמצאנו מקילים עליו כשאין לו עצים.

אבל זה תמוה, שהרי גם בנותר אם אין לו עצים הוא יושב ואינו מבער. זוהי בדיוק ההנחה של הדחייה, ולכן אומרים שאי אפשר ללמוד חמץ מנותר.

אבל כעת שוב קשה: מדוע לא ללמוד מנותר, ובאמת בחמץ גם לא יפורר כשאין לו עצים, בדיוק כמו נותר. זו לא קולא לעומת נותר, שהרי גם בנותר זהו הדין.

ברור מלשון הגמרא שזוהי קולא מול הפסוק ולא מול נותר. כלומר אם היינו עושים את הקו"ח הזה היה יוצא שכשאין לו עצים לא מבער את החמץ. והבעייה היא לא שזה יוצא קל מנותר אלא שזה יוצא פחות ממה שמצווה הפסוק עצמו. לא ייתכן שהקו"ח שבא להחמיר עליו יקל עליו.

כלומר בנותר הפסוק מצווה לשרוף, ולכן אין בעייה בכך שזה אתי לידי קולא. אבל בחמץ הפסוק מצווה לבער (להשבית). פשט הלשון היא לבער בכל דרך, ולאו דווקא בשריפה. כעת אנחנו עושים קו"ח מנותר שמלמד שזה רק בשריפה. והגמרא דוחה את הקו"ח שיוצאת ממנו קולא בלשון הפסוק.

ועדיין זה קשה, שהרי הבעייה אינה בכך שהלימוד התבסס על קו"ח, אלא שכל לימוד שתוצאתו לא מתאימה ללשון הפסוק אינו יכול להידרש. גם אם היינו לומדים זאת בגז"ש, עדיין היה יוצא שזה לא מתאים ללשון הפסוק. אז למה מביאים זאת כבעייה שקשורה לכך שהדרשה התבססהנ על קו"ח?

ונראה שאם הלימוד היה נעשה מכוח גז"ש או בכל צורה אחרת, אז התוצאה שיש לשרוף את החמץ לא היתה מפריעה לנו להורות לפורר אותו כשאין לו עצים. הבעייה היא שקו"ח מניב תוצאה של חומרא בלמד, וראינו שהחומרא היא שלילת אפשרויות אחרות, כלומר שחייבים דווקא לשרוף ולא בשום צורה אחרת (אחרת לא יוצאים יד"ח "תשביתו"). אבל אם זה כך, אז זה מתנגש בלשון הפסוק שמצווה להשבית בכל דרך.

אם כן, מה שהגמרא מתכוונת הוא לטענה הבאה של ממ"נ: אם צריך דווקא לשרוף אז זה מתנגש עם לשון הפסוק, וכנ"ל. אלא מאי, נלמד שאפשר לשרוף, אבל לא חייבים (כשאין עצים מפוררים). אבל זה לא ייתכן שכן נלמד כאן דין מקו"ח והתוצאה היא קולא. אם אפשר לשרוף ואפשר לפורר, אזי יש כאן קולא ולא חומרא.

 

סיכום ביניים

לכאורה המסקנה היא שמחלוקת רבי יהודה וחכמים היא בשאלה האם כשדנים קו"ח ויוצאת תוצאה לקולא אומרים את הקו"ח או לא. לפי רבי יהודה כן – ולכן הוא דן כאן את הקו"ח, ולחכמים לא – ולכן הם דוחים את הקו"ח.

אבל לפי דרכנו גם חכמים לא סוברים שדין כזה אינו דין. גם לשיטתם אין כלל כזה שדין שאתה דן להחמיר ונמצאת מיקל אינו דין. פשוט כאן זה לא מתיישב עם לשון הפסוק, ולכן הם דוחים את הקו"ח.

 

קושיית התוס'

בתוד"ה 'אין', כאן, פסקו כרבי יהודה:

אין ביעור חמץ אלא שריפה - נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (ד' לג:).

כעת מקשים התוס':

וא"ת א"כ בהא דאמר ר' יהודה סוכה אינה נוהגת אלא בארבע מינין שבלולב יהא נמי הלכה כמותו דהתם נמי לא פליגי רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אין דין ובפ"ק דסוכה (ד' יא.) סתם לן תנא כרבנן דקתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת אם קצצן כשירה.

הם מקשים שגם לגבי ארבעה מינים צריך לפסוק כמותו, שהרי שתי המחלוקות תלויות באותה נקודה: האם כל דין שאתה דן להחמיר וסופו להקל אינו דין. לפי חכמים כאן ושם זה אינו דין, ולכן לא לומדים מנותר. אבל לרבי יהודה זה כן דין, ולכן לומדים מנותר. ואם הלכה כרבי יהודה כאן, משמעות הדבר היא שדין כזה הוא דין, אז גם שם הוא צריך להיות דין.

בסוכה לו ע"ב – לז ע"א אנו מוצאים את מחלוקת התנאים בזה:

דתניא: +ויקרא כג+ בסוכות תשבו - סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. והדין נותן: ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים - אינו נוהג אלא בארבעת מינין, סוכה שנוהגת בלילות כבימים - אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין? - אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין, לא מצא ארבעת מינין - יהא יושב ובטל, והתורה אמרה, בסכות תשבו שבעת ימים - סוכה של כל דבר. וכן בעזרא אומר +נחמיה ח+ צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת (ועשו) +מסורת הש"ס: [לעשות]+ סכות ככתוב. ורבי יהודה סבר: הני - לדפנות, עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות - לסכך.

גם כאן לכאורה חולקים התנאים באותו עניין. רבי יהודה סובר שעושים סכך רק מארבעה מינים של לולב, ולומד זאת מקו"ח מלולב. וחכמים דוחים את דבריו באותה צורה. גם כאן נראה שזו לשון הפסוק שמצווה לשבת בסוכה בכל אופן. ושוב נראה שההסבר הוא שהקו"ח מלמד חומרא כי הוא פוסל סוכה אחרת, וזה סותר את לשון הכתוב.

לכן מקשה התוס' אצלנו מדוע לא פוסקים הלכה כרבי יהודה גם שם, שהרי המשנה יא ע"א סותמת כחכמים שסכך כשר בכל אופן.

והתוס' מתרצים:

וי"ל דהכא קיימא לן כרבי יהודה משום דין אחר דיליף במה מצינו אף על גב דאמרו לו חטאת העוף ואשם תלוי יוכיחו ושתיק מ"מ לדידן סבירא לן כרבנן דאמרי חטאת ואשם בשריפה וליכא תוכיח.

כלומר באמת גם רבי יהודה מסכים שקו"ח כזה אינו קו"ח, והוא לא חולק על חכמים בזה. אלא שהוא נשאר בדעתו לגבי חמץ בגלל המה מצינו בהמשך הסוגיא (על אף שבפשט הסוגיא נראה שבסוף הוא הפסיד לחכמים בויכוח).

תוס' בקושייתם כנראה הניחו שרבי יהודה לא ויתר על הקו"ח, ומה שהוא ממשיך להביא ממה מצינו זה רק כדי לנסות לשכנע את חכמים לשיטתם. ולמסקנת התוס' גם רבי יהודה מסכים שדין שסופו להקל אינו דין.

 

הלימוד ב"מה מצינו" או גז"ש

מהו הלימוד של ה"מה מצינו"? למעלה הבאנו אותו, וכעת נראה אותו שוב:

חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה[1] וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה.

וברש"י כאן מסביר:

ודנו דין אחר - שאינו קל וחומר, אלא גזירה שוה, ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן, דגזירת הכתוב הוא, ואין להשיב עליו, תחלתו להחמיר וסופו להקל.

רש"י מתייחס לזה כגז"ש ולא כמה מצינו. למעלה ראינו שתוס' מתייחס לזה כמה מצינו. ואכן אין כאן שום גזירה שווה, ודברי רש"י תמוהים. גז"ש היא השוואה שמבוססת על דמיון בין מילים. בניין אב או מה מצינו הוא אנלוגיה בגלל התוכן.

נכון אמר רש"י שעל גז"ש לא מצאנו שום פירכות, בניגוד לבניין אב או קו"ח. מדוע? מפני שזה לא מבוסס על השווה הגיונית אלא על גזיה"כ. אבל בבניין אב ודאי שיש פירכות, שהרי זה לא מבוסס על גזיה"כ אלא על השוואה הגיונית שניתנת לבחינה ולהפרכה אמפירית.

אבל כאמור כאן אין גז"ש אלא בניין אב, ולא ברור מדוע שלא נפרוך על זה את הפירכא שזה אתי לידי קולא.

אבל גם אלו דברים תמוהים: מה היתה ההו"א לפרוך כאן? הרי בגז"ש אין בכלל הנחה שזה הולך לחומרא. גם אם גז"ש לא היתה גזיה"כ, עדיין לא שייך לפרוך לגביה שזה בא לידי קולא. מי אמר שיש ללכת לחומרא? ובאמת גם בבניין אב אין לפרוך זאת, כפי שראינו לעיל, וכך כנראה יסבירו תוס'.

מאידך, הרי ראינו שהתוצאה של הלימוד סותרת את לשון הפסוק. כלומר הבעייה לא היתה בכך שהקו"ח הגיע לידי קולא אלא שתוצאתו סותרת את הפסוק. והרי זה נכון גם לגז"ש ובניין אב. אז שוב קשה כיצד רבי יהודה לומד מהגז"ש או הבניין אב הללו שחמץ הוא בשריפה? וכי לאן הלכה הילפותא להשבית את החמץ בכל דבר שאתה יכול?!

אמנם למעלה ראינו שהקושיא היתה אחרת. בגלל שהיה כאן קו"ח אז בהכרח המסקנה היא שחייבים רק לשרוף, ואין אפשרות לפורר גם אם אין עצים. אחרת זו לא חומרא. אבל כשהלימוד הוא מגז"ש או בניין אב אין הכרח שהתוצאה תהיה חומרא, ולכן כאן בהחלט אפשרית התוצאה שלכתחילה יש לשרוף, אבל אם אין לו אז עליו לפורר.

ולפי זה, יוצא שכעת הגמרא שוב חוזרת להסביר את רבי יהודה לפי השיטה ש"תשביתו" הוא אמצעי ל"בל ייראה". ולכן אם הוא לא שרף, אז עליו לפורר כדי שלא יעבור ב"בל ייראה". ואכן זה מה שיוצא מהגז"ש או הבניין אב.

 

למה רש"י קורא לזה גז"ש?

יש תופעה דומה במשנה ביצה יב ע"ב:

משנה. בית שמאי אומרים: אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום. ובית הלל מתירין. אמרו להם בית שמאי: גזרה שוה: חלה ומתנות - מתנה לכהן, ותרומה - מתנה לכהן, כשם שאין מוליכין את התרומה - כך אין מוליכין את המתנות. אמרו להם בית הלל, לא, אם אמרתם בתרומה - שאינו זכאי בהרמתה, תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן?

וברש"י שם הקשה:

גזרה שוה - לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזור, אלא דומיא דגזרה שוה בדרבנן.

אבל מעבר לזה שיש כאן דין דרבנן אין כאן בכלל גז"ש. הרי זה לא מבוסס על השוואה בין מילים, בדיוק כמו אצלנו.

ונראה שהמונח "גזירה שווה" מציין כאן השוואה, להבדיל מקו"ח. וכפי שראינו זהו כנראה הפירוש גם ברש"י אצלנו. מידת גזירה שווה היא רק סוג אחד של השוואה, כזו שמתבססת על דמיון מילולי. אבל יש השוואות אחרות, כמו בניין אב, שמבוססות על דמיון תוכני.

ובאמת שם במשנה יש פירכא שמעלים ב"ה כלפי הגז"ש. רואים שזו לא גז"ש (שהרי על גז"ש אין פירכא, כפי שראינו) אלא השוואה תוכנית שחשופה לפירכות. כך הוא גם אצלנו. אבל ודאי לא לפירכות מהסוג של קולא וחומרא. לכן נראה שגם אצלנו רש"י לא מתכוין לגז"ש אלא להשוואה בעלמא כמו המה מצינו של תוס'. ומה שלא פורכים עליה זה כמו לפי תוס' מפני שכאן אין הנחה שההלכה בסוף היא חומרא, וכנ"ל.

 

השלכה להלכה

לפי דרכנו יוצא שלהלכה רבי יהודה סובר שבסוכה חייב לשבת תחת ד מינים, ואם אין לו – אז שלא יישב כלל. אבל בחמץ עליו לבער בשריפה, ואם אין לו עצים שיבער בכל דבר.

ויש בזה חידוש, שהרי רש"י כאן הסביר שהדיון בגמרא הוא רק על הזמן שלפני הביעור:

שאם לא מצא עצים ישב ויבטל - בתמיה, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא /פסחים/ (יב, ב) לר' יהודה, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר, גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא, במי שהוא רוצה לצאת בשיירא, או בתוך שלשים, דאמרינן: זקוק לבער, וכשאין עצים לשורפו - יהא יושב ובטל, ולא יבערנו.

הרי אחרי הביעור ברור שגם רבי יהודה מסכים שיפורר בכל עניין. והחידוש הוא שגם לפני הביעור אמנם עדיף בשריפה, אבל אם אין לו עצים שיפורר בכל אופן ולא יחכה לזמן הביעור. ההבדל בין שעת הביעור ללפני הביעור הוא רק לגבי השאלה האם פירור הוא לכתחילה או לא. אחרי הביעור הוא הפסיד את המצווה של ההשבתה וכל הביעור הוא רק כדי לא לעבור על "בל ייראה", ולכן יכול לכתחילה לפורר. אין עניין לשרוף אפילו לכתחילה. אבל לפני הביעור יש עניין לשרוף לכתחילה, אבל אם אין לו עצים מפורר וזורה לרוח כדי לא לעבור על "בל ייראה".

אבל ר"ת חולק על רש"י וסובר שמחלוקת ר"י וחכמים היא על אחרי זמן הביעור (שהרי לפני הביעור פשוט נפטר מהחמץ בכל דרך אבל עדיין לא חלה עליו החובה להשביתו). לשיטתו ברור שהביעור שאחרי הזמן הוא לא אמצעי למנוע "בל ייראה", אלא מצווה עצמאית (שאל"כ מדוע צריך דווקא לשרוף). ולכן אם הוא לא שרף – אזי הוא לא קיים את המצווה של "תשביתו". אבל כמובן שיפורר כדי לא לעבור על "בל ייראה".

 



[1] ברור שאין הכוונה שנותר אסור באכילה כי מבטל בזה מצות שריפה. הוא אסור באכילה מדיני הקדשים. ואולי זוהי הסיבה שיש לשרוף אותו. ולכן ההשוואה לחמץ מצויינת. 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 09:54 לינק ישיר 

מיכי

תודה.

הפלאת לבאר ולעמוד על נקודות שונות. בהן כאלו שלא הייתי מכניס כלל ראשי לתוכן, כמו הגז"ש שרש"י, אולי, הסביר לפיה שלב בדיון, או את תוס'. אני איני בר הכי לדיונים כה מסועפים, ולכן לא ניסיתי כלל לעיין בשיטות אלו.

הטענה שלי, שאשמח אם היא תועלה לדיון, היא ההבדל האמור בין מהות לבין מקרה. ולפי המתפרש לעיל.

אני מסכים שזה טכני. אבל לא יותר מדי, הלא כן?

ובעקבות אזהרתך, שהנושא יותר מדי טכני, אז תודה מיוחדת לביליצר, שניסה להבין ולהתייחס.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/7/2013 13:45 לינק ישיר 

מיימוני 

אולי כדי לקדם את הדיון תתחיל להגדיר קודם את המקרים שלא מייצרים מהות בפילוסופיה,
במתמטיקב 3 כפול 3 הוא עדיין 9 למרות שהצטרפו,
3 כבשים בשדות אינו דיר רק כשיתאחדו,
מים עפר אש רוח אינם מייצרים מהות האדם רק במתכונת מסויימת של התאחדות ארבעתם






דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/7/2013 22:01 לינק ישיר 

מיימוני,

עצם הוא דבר שעמידתו בעצמו ולא באחר, ובו עומדים המקרים המתחברים לו. מקרה הוא עניין הנמצא בעצם ועומד בו, ולא יעמוד זולת העצם. חמץ, נותר ושור הנסקל הם מקרים בעצמים דגן, בשר קדשים ושור שנעשתה בהם פעולה. חמץ - דגן שחימצו, נותר - בשר קדשים שנותר חוץ לזמנו, שור הנסקל - שור שנידון לסקילה.

אם רצונך לומר חמץ אסור באכילה והנאה וחייבין עליו כרת מדין חמץ ונותר אסור באכילה והנאה וחייבין עליו כרת מדין נותר, ואילו חלב שור הנסקל אסור באכילה וחייבין עליו כרת מדין חלב ואסור בהנאה מדין שור הנסקל, או חלב שור הנסקל אסור באכילה ובהנאה מדין שור הנסקל וחייבין עליו כרת מדין חלב, אזי זה חילוק נכון. אלא שנראה שדעת חכמים בסוגיה הנ"ל שאין הבדל אם מציאות מקיימת דין אחד או מקיימת הרכב דינים השקולים לו, וכל דבר המקיים את תנאי הכלל מוכל בכלל. אינני יודע אם זה נכון לכל גזירות שוות שבסוגיות הש"ס.

הירושלמי ממשיך את הסוגיה ומביא גדר מדויקת יותר להוציא חלב שור הנסקל. אמר להן: חמץ אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן, ונותר אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. אמרו לו: והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח, שהוא אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן ואינו בשריפה, ושתק רבי יהודה.

תוקן על ידי מ80 ב- 20/07/2013 22:08:50




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/7/2013 02:59 לינק ישיר 

הרב מיימוני, מדבריכם למדתי כי ניתן לפרש לימוד מנותר בב' אופנים: א. מהות שמצאנו בה מאפיינים חמורים כנותר יש ללמוד מנותר שדינה בשריפה, שהרי חמורה היא כנותר. ב. כל דבר המתאפיין באיסורים כנותר אף שאיפייונו כנותר מכמה מהוייות, כיוון שחלים בו איסורי נותר יש לשורפו. - איסורי נותר לא משמשים כאן ללמד על המהות האוסרת שחומרה כנותר, אלא, איסורי נותר כשלעצמם הם מרכיבים מהות שדיניה כנותר. למעשה לא התבארה כאן הסיבה לפסילת אפשרות ב ולכן יש לומר שאם אכן יש ללמוד מנותר לפי מאפייניו הרי שאפשרות ב קיימת ומשכך הפירכא מחלב שור הנסקל פירכא טובה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/7/2013 03:04 לינק ישיר 

ובקיצור החומר כנותר לא נבחן בסיבותיו אלא בדיניו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מהות מקרה והעדרם במחשבת חז"ל
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.

bholext