מיימוני וחברים,בהמשך לדבריכם, נדמה לי שההבחנה בין מהות ומיקרה פשוט אינה נוגעת (אינה רלבנטית) לטיעון ע"ד חלבו של שור הנסקל. כן נוגע לטיעון שיש איסור אכילה והנאה ועונש כרת. בדיוק בגלל האיסור הזה צריך, על פי הטיעון, לשרוף, לפורר, להטמין וכד׳ את הדבר האסור. לא נוגע לטיעון לָמָה ובגלל מה קיים האיסור המדובר. רק עצם קיומו של האיסור משנה. בפרט, לא נוגע האם יש מאחרי האיסור מהות או מיקרה.
זה נראה לי כשיקול הגיוני כללי, ולא כזה שמיוחד להלכה. אם, למשל, אני נכנס לקניון עם בקבוק קולה מזכוכית, זה לא יעורר תשומת לב. אבל אם אשבור את הבקבוק תחילה, יש סבירות שיעצרו אותי בכניסה. שכן בקבוק זכוכית שבור נחשב לכלי נשק. הבקבוק במהותו אינו נשק. הוא הופך לנשק רק במיקרה. אבל מנקודת ראותו של המאבטח בכניסה לקניון, ההבחנה הזו בין מהות ומיקרה אינה רלבנטית.
ה״ה לחלבו של שור הנסקל. ולחמץ.
|
|
