אמונה שיש אחריה הרהור ומחשבה

לכבוד הרב מיימוני, דבריך נפלאים אולם יורשה לי להעיר כמה הערות: א. חושבני שהדרך שלכם בבירור האמונה {שמנסה להסתמך על חלק מהראשונים}ג"כ לעולם לא תוביל לבירור גמור שאין אחריו הרהור ומחשבה {בפרט בעידן הפוסט-מודרני של הטלת ספק בכל מוסכמה והנחה,ואפילו בתקופת הראשונים בשעת מבחן התברר שאמונת הפילוסופים לא הייתה שלימה בלבותיהם כדבריו הידועים של החסיד יעב"ץ}ואפילו אם נחשוב שכן הגענו לבירור גמור תמיד יתגנב בספק ללבותינו שמא אנחנו מוטים כי כך גדלנו או כי כיף לנו לחשוב ככה ואולי אם נשמע דברים של חכם בודיסט וכדו' בקצה העולם נשנה את דעתינו, וע"כ אני רוצה למקד את שאלתי שהיות וברור שהספקות לא יעלמו לגמרי אף פעם{עד ביאת גואל צדק}בעולם הבלבול וההסתר השאלה היא האם אפשר לחיות איתם ועדיין להחשב מאמין,מצד אחד אם זה נחשב כפירה לא ברור כמה מאמינים יש אם בכלל,ומצד שני אם זה נחשב אמונה לא ברור כמה כופרים יש אם בכלל.[מאותה סיבה שהזכרתי שקשה מאוד להוכיח דברים ובפרט דברים כאלה כמו להוכיח שאין אלוקים{ח"ו}] ב. אם נכונה טענתך שהרמב"ם לא ראה בעייה בספקות ובנסיון לבירור איך תפרנס את דברי הרמב"ם המפורסמים בהל' ע"ז פ"ב הל' ג וז"ל:"ולא עכו"ם בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו וכו' מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו??

מצדרביעי, אין בנמצא, ולעולם לא יהיה, בירור גמור שאין אחריו הרהור ותהיה. הדבר היחידי הוא שיש המוותרים על בירור ועל הרהור, ואין לי מה להוסיף על דברי אלי-ס בעניין. יותר מכך, אני רואה בעצם הברור והתהיה את הביטוי החזק ביותר לאמונה עמוקה.

אינני יודע כלל היכן השכל נגמר ומשאיר מקום לאמונה הבאה אחריו. זו פראזה חסרת שחר בעיני. אמונה שאינה מלווה באיזה שכל נוטה להשתולל ולהרבות בשטויות.
עודד

עודד - אני רואה בעצם הברור והתהיה את הביטוי החזק ביותר לאמונה עמוקה.

אמונה היא לא הבנה . אילו ידעתיו הייתיו .

לתלמידטועה,
האינטלקט, הוא מכלול כוחות הנפש, בונה את עצמו, כמעשה פנימי, רק מתוך התנסויות שונות, ברורים, התמודדויות, כשלונות ונסיונות מחודשים.   כל אלו נדרשים להבנת הדברים והשגתם, להתנהגות המוסרית, להשגת הטעם והיפה, כך גם לברור אמת האמונה והשגתה הישרה. רק המעשה הפנימי מאפשר השגה של יושר אינטלקטואלי ואיזו אמת פנימית, אפילו אמת של תהליך, גם אם סוף המסע בכישלון, - ותמיד יש גם ממנו. אחרים מאמינים מדרך הקבלה מאחרים והציות להם. כושרם בציטוטים וחזרה על פראזות ידועות ששמעו מאחרים, מבלי שיערכו את המסע הפנימי הנדרש,  יעכלו בעצמם את הדברים ויוכלו להתבטא בלשונם על פי מחשבתם. אמונתם אינה מעשה בניה פנימית אלא קבלה חיצונית, והיא עשויה להיות חזקה וחריפה מאד, כי הציות תמיד חזק מההתלבטות, אבל ההתלבטות אמתית יותר בדרכה ובחדירתה לעומק הדברים וזה ערכה הכפול.
עודד     

רם28,
א. מובאות.
הבאת מובאה מקאנט.
כל מובאה מכל ספר צריכה התיחסות מדויקת למיקומה, כדי שהקורא יוכל לחזור למצא, לקרא, ובעיקר לבדוק: א. האם המובאה נכונה, ב. האם התרגום נכון, ג. אם השתמשת נכון באותה מובאה.

 מקור המובאה הזו: עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, הקדמה למהדורה השניה XXX, תרג. ברגמן ורוטנשטרייך, הוצ. מ.ב. י'ם תשכ'ו ע' 19.
כעת יוכל כל אדם להגיע אל המובאה שלך במקור ובכל תרגום והוצאה.

 ב. 'צטטת'
אתה מסתפק בהבאת משפט, ודי לך שמצאת בתוכה את המילה 'אמונה' בצד 'בטול הידיעה', כראיה שהנה נתפנה מקום לאמונה שאתה מחזיק בה, מקום שהידיעה אינה יכולה להגיע אליו, ומכאן הוכחה סופית לעליונותה של אותה אמונה על פני כל ידיעה. זו משאת נפשו של המאמין הירא מפני השכל.  עד כאן אותה 'צטטת' הנהוגה כל כך אצלנו. אבל צריך להבין דברים ומושגים בתוך ההקשר שלהם, או אז מתקבלת הבנה שונה לגמרי. התבונה שמה גבול לתחום ההכרות העיוניות שלה. אבל יש ענינים שהתבונה העיונית מאפשרת בהם שימוש מעשי כל עוד אינו סותר אותה. התבונה יוצרת תחום של שימוש מעשי בתבונה, בהתאם לאינטרסים שלה.  על פי האינטרסים שלה התבונה בשימוש מעשי דורשת הנחות [פוסטולטים] מסוימות.  קיום החירות, שהיא תנאי לכל מוסר, דרישת השארות הנפש על מנת שתוכל לקיים את התכליות המוטלות עליה, ודרישת קיומו של אלהים כאידאה של הטוטאליות, המבטיחה את האיחוד בטווח הארוך של העולם הפיסי עם תכליות העולם התבוני, להשגת הטוב העליון.

אני מודה. קאנט קשה מאד ודורש מאמץ רב, ונכונות להתרגל לתפיסות חדשות. אינני מומחה בענינו. מומלץ לעיין בערך קנט באנציקלופדיה העברית. מומלץ מאד לא להשתמש בויקי.
עודד

מצד רביעי

לא ייחסתי את דברי לרמב"ם. רק טענתי שדברי הרמב"ם נראים בלתי אפשריים עבור אדם חושב. שהרי אדם חושב מטבעו שיתלבט, ישאל ויבדוק, ולכן הצעתי שדבריו הם בגדר אידיאל שנועד בדיוק עבור מי שאינו חושב ואינו שוקל. או שאינו בר הכי לבצע זאת בזהירות.

צא וראה שבמורה נבוכים הרמב"ם בונה טיעון שמטרתו להראות שיש אלוקים במובן הפילוסופי. וכי יש צורך בהוכחה?

ועוד, שאם העולם הבא של הנפש תלוי בכך שהנפש תשיג מושכלות, ואם המושכל החשוב ביותר הוא זה שיש אלוקים, ואם הדרך להשגת ידיעה היא לדעת את ההוכחות לידיעה זו, אזי חובה על האדם לעסוק בפילוסופיה במובן של בירור ההוכחות לקיום אלוקים.

אבל עיון בהוכחות פירושו גם עיון באפשרות ההפוכה. אולי לא? מה עונים לשואל?

אולי חשוב לברר כאן משהו. באיזו מידה לימוד של הוכחה ייחשב להעלאת ספקות האסורה? אולי באמת מותר תוך כדי עיון לדון בצדדים ההפוכים. מי אומר שאנו צודקים. מי אומר שיש אלוקים. מי אומר שההוכחה עובדת? אולי יש שיטות מחשבה ואמונה אחרות מתאימות יותר? לא כדאי להאמין אלא כדי ללמוד?

אך גם בלא מציאות זו של בירור (או היתר, אם נסכים לכך), הצגתי בפניך דוגמאות לכך שאדם מאמין עשוי בהחלט לסבול משאלות קשות שימררו את חייו הרוחניים. וכי זו עבירה?

לגבי מה שכתבת ששום הוכחה אינה באמת מושלמת, אתה צודק. וזה דבר שלמדתי (נראה לי) ממיכי שלנו. זה שאין לנו הוכחה מושלמת מהסוג שהאמינו בה בימי הראשונים אינו אומר שאין לנו הוכחה מספיק טובה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

'מוסכם על כולם שהאמונה מתחילה היכן שגבול השכל מסתיים, אלא שהבעיה היא שאצל רבים השכל מסתיים מוקדם מדיי'  (סטיבן ויינברג)

ספרן

אפרים, איני מבין מה הבעיה.
הגיונית, התאמה בין שתי מערכות דורשת הסבר. או שאחת השפיעה על השנייה או שיש מערכת שלישית שהשפיעה על שתיהן.

הטענה של האבולוציה היא שהאבולוציה פותרת את בעיית התאמת המוח האנושי לחיים בעולם, כי העולם משפיע עליו בברירה טבעית שרק המתאים שורד. אבל זה עובד עד לדרגת אדם מימי הביניים. לא היתה סיבה שיתפתח אדם שיכול לעשות את כל מה שהוא עושה במאה ה21. הרי האנושות שרדה ושורדת אלפי שנים גם בלי זה. אם האדם בן המאה ה21 היה מפתח את הפוטנציאל שלו- זו מערכת אחת שממשיכה להתפתח, אבל איך הוא מתאים לפתח את הפוטנציאל של העולם שהוא מערכת אחרת?

וישנם כאלה שאצלם השכל מסתיים מאוחר מדיי (עיסוק אובססיבי בפילוסופיה ובמדע - למה הוא שונה מפלפולי יתר בגמרא?)

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 24/10/2017 23:40:52