| נשלח ב-29/7/2013 21:33 |
 |
| |
הוויה או לא היה - ספרו של הרב עמית קולא
הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים בנגב, ולימד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. הספר מבוסס על סדרת שיעורים שניתנו בישיבה בשנת תשס"ג.הספר מאתגר ומעניין, הרב מיכאל אברהם כתב עליו ביקורת שהתפרסמה ב בזמן האחרון עיינתי בספר, אם כי יותר נכון לומר למדתי אותו, שכן הוא זוקק לימוד ולא רק עיון בעלמא. העליתי מספר הערות ומסרתי אותם למחבר לעיון. הרב עמית התייחס לחלק מהם ועל דעתו אני מפרסם כאן את דברי.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 29/07/2013 21:52:50
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:35 |
|
| |
כרקע לדיון אצטט כאן דברים שכתב אריק123 ב
סדר ליל פסח לפי חכמי האשכול: יישב במקומו ויאמר הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות סיפור שקרים קדושים וכל המרבה הרי זה משובח. יקדש ויאמר זכר ליציאת מצרים וישבע בשפתיו ויבטל בלבו.יאכל כרפס זכר לעבודת הפרך של נשותינו, כי אם לא היתה גאולת מצרים לא היתה גם עבודת פרך של אבותינו. וישאלו בנו מה נשתנה וגו' ויתחיל ויסתבך בשקריו: היתה יציאת מצרים ולכן צריך לומר שהיה שבט שירד למצרים והשבט הזה התיחס לאב קדמון שלא היה ולא נברא אלא משל היה לשינוי ערכינו מערכיו של הפסאודו תרח עובד ע"ז לערכיו של פסאודו אברהם שהכיר באמונת הייחוד. אולם כששבט זה היה צריך לצאת מצרים, זה יהיה חסר מסר חינוכי לומר שקם שבט עבדים והצליח להתחמק ממצרים, עלינו להעצים את השקר ולומר שהיציאה היתה ע"י שליח שעשה אותות ומופתים שאין להם עדות בשום מקור היסטורי עד עצם היום הזה.כדי שלספור הזה תהיה משמעות מבחינתנו עלינו לספר שכהמשך ליציאת מצרים ניתנה גם תורה בהר סיני. ובשעת מתן תורה כל העולם עצר נשימתו, דבר שכמובן אין לו עדות בשום מקור אלטרנטיבי. וכדי להשקיט את המצפון אחר כל הספורים האלו ישתה כוס שני מיין המשובח. ייטול ידיו ויאכל מצה זכר לחירות שלא היתה ויאכל מרור זכר לעבדות שלא היתה, יברך על המזון, ישתה כוס שלישי וימזוג כוס של אליהו שלא היה ולא נברא, לא בא ולא יבוא (כלום אפשר להעלות על הדעת שהוא עשה מופתים שהוכיחו לעובדי ע"ז שאין ממש באמונתם? הלא כל התורה אינה תלויה בשום עובדות, ומכאן שגם אליהו לא היה ולא נברא אלא משל היה).לאחר כוס רביעי יאמר לשנה הבאה בירושלים לכבוד המשיח שלא יבוא כי כל משיח שיבוא הוא משיח שקר כדברי הנביא ישעיהו השלישי. וילך לישון, ואמנם כל לילה קורא קריאת שמע כדי להבריח את המזיקים שלא היו ולא נבראו, אולם הלילה ליל שימורים וכבר שבענו ספורים, לכן פטור מקריאת שמע שעל המיטה. ((http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=14&topic_id=844878&forum_id=1364
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:38 |
|
| |
ספרו של הרב עמית קולא: "הוויה או לא היה" מאתגר את הקורא. מטרתו המוצהרת היא לעשות 'דיאטה' ליהדות ולהעמידה על המינימום האפשרי (עמ' 4), כך שגם מי שאינו מסוגל לקבל את הנחות היסוד האמוניות ככתבן וכלשונן, יוכל להמשיך להחשב כחלק מדוברי השפה האמונית. לקוראי הפורום מוכר אשכולי "סקירת האמונות והדעות בימינו" http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2964262&forum_id=1364, שהראה שהמגמה בזמננו היא לעבות את היהדות, על ידי הוספת עיקרים שמי שמהרהר אחריהם הוציא עצמו מכלל ישראל. ברבים מן הנושאים שדן בהם המחבר, התקימו דיונים בפורום ואפנה אליהם בהמשך. בהקדמת הפרק הראשון עמד הרב עמית על כך שהמתח בין אמונה למדע התעמעם בדורנו ואינו מסעיר את הדעת בפי שהיה בעבר, אולם המתח בין אמונה להיסטוריה קיים במלוא חריפותו, ולכן כבר במבוא הוא העלה את האפשרות ששלילת הממשות ההיסטורית של חלק מהדמויות והאירועים בתנ"ך אינה מהווה חסרון באמונה, ואולי אף יכולה להביא לאמונה גבוהה יותר.בפרק הראשון הרב עמית דן במתח בין מדע לתורה בגישה קלאסית שעיקרה תיחום גבולותיו של המדע ע"י ביקורת הנחות היסוד של הגישה המדעית והיכולת להשליך מנתונים עכשויים על העבר, ביקורת השיטה המדעית בעקבות גישתו של תומס קון שהראה שהמדע אינו אובייקטיבי, אלא שבוי בפרדיגמות שלו, ובעקבות הפילוסופיה של קאנט שהידע שלנו על העולם תלוי בתודעה האנושית הבסיסית ולכן אינו אובייקטיבי לחלוטין.[1] אולם, כמו שהמדע כבול בגבולות הפרדיגמות והתודעה האנושית, ולכן אינו יכול לפרוץ לכיוונים שהאמונה עוסקת בהם, גם האמונה עטופה בבועה וגם לה יש מגבלות. כדי למזער את החיכוך מועלת ההצעה שהתורה מנוסחת בשפה היסטורית, אך אינה מוסרת מידע היסטורי, ומיטב השיר כזבו. הרב עמית כתב בפירוט בנושא גיל העולם, האם עלינו לקבל שששת ימי בראשית הם כפשוטם או שמא ניתן לפרשם בצורה אחרת? הוא הראה שכבר הוגים קודמים לא נרתעו מלפרש את ששת הימים שבמעשה בראשית לאו דווקא כששה ימים ממש. בסעיף ה עמית מביא את דברי הרב קוק על האבולוציה (אגרות הראי"ה חלק א, עמ' ק"ה, איגרת צא), את דברי הרמב"ם על קדמות העולם (מו"נח"בפכ"ה) שאילו היינו מוכרחים מדעית לקבל את קדמות העולם היינו מוציאים את הפסוקים מפשוטם, ושהרב קוק היה מוכן להרחיב את גישתו של הרמב"ם, בהנחה שלא המציאות ההיסטורית היא החשובה, אלא הלקח המוסרי הנלמד ממנה.לדוגמא, ספור בריאת חווה בא ללמדנו על חשיבות קדושת המשפחה. האם חז"ל סברו כך? למדנו במסכת בבא בתרא, טו ע"א, " יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. אלא מעתה, +שמואל ב' י"ב+ ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו', מי הוה? אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא. א"כ, שמו ושם עירו למה?". חז"ל טענו שעצם העיסוק בפרטים הטכניים מלמדנו שספור הוא אמיתי ואינו משל.
[1]אין ברצוני להכנס כעת לדיון האם כל הטענות האלו משמיטות את הטיעונים המדעיים המאתגרים את האמונה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:39 |
|
| |
הרב עמית ענה על ההערה מאיוב:
וכיודע זה לא שכנע את הרמב"ם [מו"נ ג כב]. אכן הרמב"ם לא השתכנע, אולם פשט דברי חז"ל נראה אחרת, וככלל יש לדון עד כמה הרמב"ם ראה את עצמו כפוף לחז"ל בדברי אגדה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:40 |
|
| |
בעמ' 92 חוזר הרב עמית על הטענה שאם תמונת המציאות תלויה בהתארגנות של מושגי היסוד ומכשירי המדידה, לא תיכן סתירה בין העולם המדעי לבין העולם הדתי. טענה זו יכולה אולי להאמר על דברים כלליים כגון השגחה, העולם המדעי נראה סיבתי אולם עולם האמוני מסתכל מבחינת שכר ועונש, ואולי שתי הגישות יכולות להתקיים במקביל, וראו את האשכול "השגחה פרטית לבעש"ט– כפל סיבות?", http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1865681&forum_id=1364. ובתחום נוסף, אם האמונה דורשת ממני להאמין שהתורה המסורה בידינו ניתנה כמות שהיא למשה, ואילו המחקרים המדעיים יצביעו על שינויי נוסח (ביקורת נמוכה, בלי להתייחס כלל לביקורת גבוהה שהטרידה את הרב ברויאר), אזי לא ברור כיצד תתכן שניות כזו. בלשון אחרת, אפשר לחיות בסתירה כל עוד היא אינה קונקרטית ונכנסת לכל הפרטים.
הרב עמית הגיב על כך:
זו שגיאה בקריאת המציאות
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:41 |
|
| |
בעמ' 93 מעלה המחבר את האפשרות שאם אין הכרעה מובהקת על תמונת העולם, ניתן לבחור בהשקפת העולם המועילה יותר לחיי הרוח והמוסר. בחירה זו היא כמובן אישית. לדעתי, הרמב"ם לא היה מקבל גישה כזו, שכן הרמב"ם אינו מעלה על דעתו ששני בני אדם, שלמים בחכמה, יכולים להגיע למסקנות שונות. גם בתורה כל המחלוקות הם רק מירידת הדורות, כמבואר בהקדמה לפירוש המשניות עמ' מא 'ושני אנשים שיהיו שקולים בידע ובחכמה לא תיפול ביניהם מחלוקת.' יתירה מזו הרמב"ם היה מזדעזע מהכפפת העולם האמוני לעולם המוסרי, ראו דבריו במו"נ ח"ג פנ"ד, אא"כ נבחין בין אמונות אמיתיות שהן מעל המוסר לאמונות הכרחיות המשרתות את המוסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:41 |
|
| |
הרב עמית הגיב:
בודאי שהרמב"ם לא היה מקבל זאת. אבל עברנו את הרמב"ם מזמן. את הרעיון עצמו ניתן למצוא אצל הוגים רבים בני התקופה ואפילו מוקדמים יותר כמראה מקום ראה מאמרי ראי"ה עמ' 111.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:43 |
|
| |
בעמ' 97, המחבר מציג אנלוגיה בין מצוות פריה ורביה למצוות האמונה. במצוות פריה ורביה האדם מחויב בהשתדלות, אך ההישג אינו תלוי באדם, והוא הדין באמונה, על האדם מוטלת ההשתדלות, אך לא ההישג אינו בידו. לכאורה האנלוגיה הזו מובילה למסקנה הפוכה, בפריה ורביה, עם כל החשיבות של הדרך, העיקר היא התוצאה ה'נכונה'. בן ובת, ואפילו אם היו לו בנים ומתו, לא קיים מצוות פריה ורביה. גם אם נניח שבאמונה יש ערך להשתדלות, אם האדם לא הגיע לאמונה הנכונה, גם ההשתדלות אין לה ערך. ניתן כמובן לחלוק על עצם ההנחה שיש ערך ביקוש אמת. האמת נתונה ואין צורך לחפש אחריה.
הרב עמית הגיב:
לא הנאמר בפה אלא המצוייר בנפש
תגובתי: גם זה גופא יש לדון
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:44 |
|
| |
בפתיחת הפרק השלישי, עמ' 105, המחבר מדמה את הרחקת ההיסטוריות של התורה, להרחקת הגשמות של הרמב"ם. נדמה לי שהגישה שמכונה במחקר 'ההשקפה האשכנזית' נראית לנו עתים 'בוגרת' יותר מגישתו של הרמב"ם. הרמב"ם בנה את בניינו מתוך אמונה מוחלטת בנכונות המדע שלו, ואילו הגישה האשכנזית שלא היתה משועבדת למדע טענה שאין להכפיף את רבש"ע למגבלות המדע. פרופ' ישראל תא-שמע ע"ה הגדיר את הגישה הזו[1]: "... ההשקפה האשכנזית אינה שוללת את התפיסה המופשטת של מושג האלוהות, אלא רואה אותה כאפשרות אחת, לצד ההתגלות המגשימה שאף היא אינה בלעדית, אלא אפשרית בלבד. האלוהות יכולה לבחור לעצמה את פאזת ההופעה הנראית לה באותה שעה, ואינה צריכה את רשותם של הפילוסופים כדי לאמץ לעצמה אופציה מגשימה בעת הצורך או בעת רצון". משה רט בסדרת מאמריו ב http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/292/.aspx הלך אף הוא בגישה דומה. הרב עמית הגיב: זו טענה נכונה אך אינה נוגעת כלל לשימוש בתקדים של הרמב"ם
[1]בספרו הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני, עמ' 194, הערה 8.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:45 |
|
| |
מעמ' 106 מתחיל דיון על אמונות אמיתיות והכרחיות בעקבות הרב קוק. הרב קוק אף טען שמטרת הכפירה היא לזכך את האמונה מההרגל הילדותי שלה. בעמ' 113 נכתב: "מטרתנו כעת היא להביא למצב כזה שבו אף לא אחד, מכל דעה והקשר יוכל להכחיש את אלוהיותה של התורה". המחבר קפץ כאן מנושא לנושא, פתח באמונה וסיים באלוהיות התורה. ניתן גם לשאול מה יישאר מתורה כזו, פרט אולי למצוות מעשיות. לא מספיק להגדיר את אמונתנו הנוכחית כאמונה ילדותית, עלינו להגדיר גם מהי אמונה בוגרת, האם היא רק אוסף שלילות? בסוף הפרק המחבר הלך על חבל דק. הוא הביא את דברי הרב קוק שהאמונה בנצחיות התורה היא שומר לפרי שהיא אלוהיות התורה, אמונה הכרחית השומרת על האמונה האמתית. אולם, לשיטתו לעיל, מגיע זמן שהאמונה ההכרחית עשויה ואף חייבת לפקוע כדי לשמור את האמונה האמתית, ושוב יהיה עלינו להשיל את האמונה ההכרחית כדי לשמור על האמונה האמתית. לדעת הרמב"ם התורה עצמה מכילה פרי ו 'שומר לפרי', כדבריו הידועים על מצוות שהם על צד הכוונה הראשונה ומצוות שהן על צד הכונה השניה. הרמב"ם עצמו הכיר בכך שייתכן והמצוות עלולות להזיק לחלק מהאנשים (ח"ג פל"ד). מה יאמר הרמב"ם אם יתברר שבתקופה מסוימת מצוות מסימות אינן מועילות ואף מזיקות לרוב הצבור שהתבגר כבר מהתפיסה שבזמן מתן תורה?[1] ניתן לטעון גם שלמצוות אין משמעות נוספת מעבר להיותן מצוות, ואז כל הדיון אינו מתחיל. ראו את אשכולו של שנרב " היש זהב מתחת לבלטות? - המעשה הדתי מטרה או אמצעי", http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2272938&forum_id=1364
הרב עמית הגיב:
נדמה לי שפסקה זו מעידה כי הדבור על האמונות ההכרחיות בספרי לא היה בהיר די כדי שיובן לחכם כמוך. תגובתי: כנראה שאיני חכם עד כדי כך
[1]לדעתי, אין לייחס לרמב"ם תפיסה היסטורית ואכ"מ. וראו ספר העיקרים ח"ג פרקים יג– יד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:46 |
|
| |
בפרק רביעי המחבר מרחיק לכת ומנסה לדון גם בממשות ההיסטורית של מעמד הר סיני. הוא כמובן מתחיל את הדיון במרכזיות שנתנו למעמד ריה"ל והרמב"ם. ראו את האשכול " מה היה באמת במעמד הר סיני ולפי מי?", http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=558159&forum_id=1364. ראו את טיעונו של צעג שם http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=558159&whichpage=30&forum_id=1364שבניסוח הלכתי טען שמעמד הר סיני הוא עדות שאי אתה יכול להזימה, איננו יודעים לא את המקום המדויק, לא את הזמן המדויק ולא מה אירע שם. כדי להשמיט את הצורך בממשות היסטורית של מעמד הר סיני המחבר דן בכשל הנטורליסטי, הטוען שאי אפשר להסיק ערכים מעובדות. בהמשך הוא יסייג את דבריו. נראה שהתורה וחז"ל לא מצאו שום פגם בכשל הנטורליסטי. גם אם הסקת עובדות מערכים אינה מוכרחת, עדיין היא הגיונית. גם אם ספורי התורה אינם היסטוריים, עצם הצגתם בצורה היסטורית, ורבש"ע וודאי ידע שרובא דעלמא יתפסו אותם ככאלו, מלמדת אותנו שהתורה לא ראתה פגם בטיעונים נטורליסטיים.[1] חז"ל לא חששו להשתמש בטיעונים נטורליסטיים, כגון הדוגמא הידועה במסכת עירובין ק ע"ב: " אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל". יתירה מזו, הרב קוק דבר רבות על המוסר הטבעי שמהווה קריטריון לאיכות יראת השמים של האדם (שמונה קבצים א:עה; א:שס). האם נתינת ערך למוסר הטבעי אינה טיעון נטורליסטי? ייתכן וההצדקה לטיעון הנטורליסטי נובעת מהגישה שהיתה נפוצה בזמן הבינים שהקב"ה כתב שני ספרים, ספר הטבע וספר התורה שלא תיתכן סתירה ביניהם. טיעון נטורליסטי מבוסס על לימוד מספר הטבע המקביל לספר התורה. התורה הוסיפה ועגנה את המחויבות שלנו לקיום תורה בברית שנכרתה בינינו ובין הקב"ה ויותר מכך בשכר ועונש. שכר ועונש הינו טיעון שחורג ממסגרת הערכים והוא דומה מאוד באופיו לטיעון נטורליסטי. תשמרו תורה יהיה טוב, לא תשמרו יהיה רע. אין כאן התמודדות עם הטענה ששכר ועונש הינו גורם נטורליסטי. ואם יטען הטוען איני רוצה להכלל בברית (עמ' 131), יאמרו לו משמים, "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". הרב עמית הגיב: גם כאן, וכאן הדבר מצטרף לרבים מקוראי הספר, נראה שלמרות מאמצי הגדולים מאוד העיקרון של הכשל הנטורליסטי והשימוש בו ביחס למעמד הר סיני לא הובהר דיו.
[1]וגם רובא דאינשי חושבים כך. וראו הערה 209 בעמ' 128.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:48 |
|
| |
בעמ' 132 מצהיר המחבר:
זהו שורש האמונה ושורש הכפירה: האם האדם מקבל את התורה כתורת אלוקים אם לאו? להיסטוריה המפורטת אין כל השפעה בנקודת מפתח זו. אם ההיסטוריה אינה המקור לאלוהיות התורה? ????? מהו אם כן המקור לכך? והאם צריך לקבל את התורה כתורת אלהים? הלא י"ל שלל כל אלוהיות מהתורה, עד שטען שחז"ל הם שהעניקו את הקדושה לכתבי הקדש. ניתן, אם כן להיות יהודי שומר תורה ומצוות ללא שום מחויבות לאלוהיות התורה. י"ל אף פעם לא טען להשראה אלוהית שחלה על חז"ל. וראו בהמשך על "שמים בתורה". בעמ' 134 מצטט מחבר את דבריו המפורסמים של הרב קוק על כפירה שהיא כהודאה והודאה שהיא ככפירה (אורות האמונה עמ' 25; שמונה קבצים א:תרלג) . הרב עמית תוהה האם ניתן לבסס את כל החיים ומסירות הנפש על מיני קולות משונים שקבוצת עבדים משוחררים שמעה באיזה בוקר מדברי מפציע? התשובה המסורתית היא כן רבתי. אלהים צווה אותנו ואנחנו מצווים ללא תלות בתוכן, מטרתנו היא לציית לחוק. ביטוי נאה לכך ניתן למצור במאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי "עדיין עומדים אנו תחת ההר... כי שם מקומנו לעולמי עד" http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/25/Tichochinsky.pdf. לדעת המחבר המשמעות של תורה מן השמים [א1] היא בתכניה של התורה, התורה מבקשת לכונן חברה אנושית ומבקשת גם לפרוץ את גבולותיה. בהערה 217 הרב עמית מפנה לרמב"ם במו"נ שייחודה של התורה היא בדאגתה גם למצבים האנושיים וגם להקניית אמונות נכונות. הריא"ז בקונטרס הראיות לפרק חלק טען שהתורה אינה מעונינת להקנות דעות נכונות אלא חוקים ומשפטים. דעות נכונות אינן כלל מענינה. רש"פ טוען שדעת ריא"ז היא הדעה המרכזית בקרב בעלי ההלכה לדורותיהם. בעמ' 137 הרב עמית הדגיש נקודה מענינת, שלא קיימת היום מסורת חיה של אב לבן, כולנו לומדים אותם ספרים, וממילא אין הבדל בין אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לבין אנכי ה' אשר בראתי שמים וארץ. הגישה שהמחבר מציע כונתה בפורום "שמים בתורה", בניגוד ל "תורה מן השמים". עם כל הקסם שבגישה יש בה בעייתיות מובנה. אם מקבלים תורה מן השמים, אזי עקרונית לא תטרדנה אותנו שום בעיות של התנגשות בין תורה לערכים אחרים. התורה קובעת ערכים הכפויים עלינו ועלינו לבטל את דעתנו מפני ציוויי התורה,
הרב עמית הגיב:
חשבתי שלא להעיר מקוצר זמן ומקום אך כאן לא אוכל להתאפק שכן הענין שורשי
למה עלינו לבטל את דעתנו?....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:48 |
|
| |
וכפי שבחוגי הישיבות מקובל להבחין בין שכל התורה לשכל שלנו. שכל התורה הוא שכל "עליון" יותר מהשכל שלנו והוא בטל מפני שכל התורה. גישה של "שמים בתורה" אינה יכולה לקבל כפיפות וצייתנות כזו. כל משמעותה של תורה נקבעת על פי התאמתה לרגש המוסרי שלנו ולסולם הערכים שלנו שהוא מאשר את נכונותה של התורה. אם הערכים שלנו משתנים ואנחנו מתבגרים (עמ' 139) (וראו מש"כ באשכול האמונות שהפניתי אליו לעיל), אין באפשרותנו לקבל את האלהיות של התורה באותה מובן. כעת עומדות בפנינו שתי ברירות, או לשנות דברים תוך כדי שמירת הקליפה החיצונית, שמור את החבית ושפוך את יינה, הן על ידי פלפולים ואוקימתות והן על ידי תירוצים פורמליים של חוסר סנהדרין וכד', וכמובן שכל המושג של "חוקה חקקתי" מאבד את משמעותו, או להכריז שאכן דברים מהותיים השתנו ואלוהיותה של התורה אינה תלויה בנצחיותה אלא בדינמיות שלא ברור מה המקור שלה ובגרעין שגם הוא אינו מוגדר. הגישות השמרניות יותר מפקפקות בעצם ההנחה שהתבגרנו. עקרון היסוד הוא ירידת הדורות, וראה מש"כ באשכול האמונות. בפרק חמישי נסוג המחבר מהגישה האהיסטורית שנקט בה בפרקים הקודמים. התורה עצמה מיחסת למעשים המתוארים בה כהיסטוריים ומצפה להכרת הטוב על אירועים שהיו. יתירה מזו, הספור התורני הוא גם חב לאחריני, לאומות שגרו בארץ כנען, ועד היום אנו משתמשים בו להצדקת אחיזתנו בארץ. המחבר בעמי 158 כתב "הרעיון הישר והנכון אמור להתגלות בעולם המציאות, שכן טבעם של רעיונות ישרים ונכונים". הרי לפנינו כשל נטורליסטי, אך בכיוון ההפוך. בעמ' 167 המחבר כותב על משקלו של הסיפור המכונן. ושוב סיפור מכונן יכול להיות בעל ערך למקבלו, אך לא למי שאינו מקבלו ובוודאי שאינו יכול לתבוע מחיר ממי שאינו מקבלו. בעמ' 169 המחבר מציע שאדם רוחני יותר יקל עליו לקבל סיפור כדבר אמיתי, משא"כ אדם ששתי רגליו נטועות על הקרקע. האם הגדרה זו אינה ביקורת לאדם הרוחני, בכך שהיא מציגה אותו לא כרוחני אלא כפנטזיונר הכופה את דמיונו על המציאות? בהערה 272 הוא טוען שהפרשנות הלא היסטורית מתאימה לישיבות בעלות הגישה המרחינה, ואילו זו ההסטורית, מתאימה לאנשי אקדמיה העוסקים במדעי הטבע. המציאות נראית לי הפוכה, הישיבות המרחינות יזדעזעו מכל נסיון להשמיט את הקרקע מהתורה כמות שהיא (ק"ו משיטת הרבדים ותנ"ך בגובה העינים, אם כי יש לחלק), ואילו אנשי מדעי הטבע, המודעים למתח בין התורה כפשוטה למדעי הטבע, יחפש מקלט בחלוקה בין מדעים שמלמדים עובדות לתורה שמלמדת ערכים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:49 |
|
| |
בהמשך המחבר מעלה את תקוותו ששימוש בשפה משותפת תאפשר לבעלי דעות מרובות ומגוונות לדור בכפיפה אחת. לעיל עמ' 111 הרב עמית כתב ש "מה אפשר ללמוד מאברהם אבינו" היא שאלה שיש לה משמעות בין אם מאמינים באברהם אבינו כדמות היסטורית וגם אם אין מאמינים. עם כל החשיבות שיש לשפה, אנשים רגישים גם למה שמעבר לשפה. האם חברי אינו מבין שאני משחק אתו משחק מלים? נחמד שכולנו מדברים אותה שפה, אך בשלב מסוים השימוש הוא שימוש של מגדל בבל, כדברי רש"י (בראשית יא:ז) "לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא טיט", והמסקנה "זה עומד עליו ופוצע את מוחו:". זה טוען שאברהם הוא אבינו וזה טוען שאין זה כי אם משל, האם הראשון לא עלול לפצוע את מוחו של השני?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:49 |
|
| |
בעמ' 171 הועלתה השאלה שאם ניתן לקרוא את התורה בקריאה לא היסטורית, מהיכן היא הגיעה אלינו? המחבר סובר שאין זו כפירה לומר שהתורה "חלחלה" למציאות החיים הישראלית במשך תקופה ארוכה, דרך אנשי מעלה, נביאים ושופטים. אם מאמינים שמקורה של התורה הוא אלהי,השאלה מי הם הצינורות היא שאלה משנית. הבעיה הבסיסית שמתעוררת בגישה כזו היא שאלת חתימת התורה, מדוע אנחנו לא יכולים להצטרף לאותה חוליה ונגזר עלינו רק לפלפל בדברי קודמינו. יתירה מזו מי אמר שאנשי מעלה אלו היו דמויות היסטורית (האסכולה המינימליסטית)? אם הם לא היו דמויות היסטוריות על כרחנו שתורה זו נוצרה לא לפני בית שני, שהוא מבחינתנו מציאות היסטורית של ממש, ושבה השאלה לסמכות המספר בתקופה שהמספר עצמו מודה שאין בה כבר נבואה. והערה נוספת, המחבר נתלה בדברי הרמב"ם שלא חשוב מיהו השליח אלא מיהו המשלח. הרמב"ם בהדגשתו המרובה על ייחודה של נבואת משה, כנראה מאן לקבל את הגישה הזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:51 |
|
| |
בפרק שביעי המחבר דן בשאלה: "היכן אפשר למצוא את אלוקים?" ניתן לטעון על עצם השאלה ולומר שהשאלה הזו כלל אינה מענינת את האדם הדתי. ביטוי זה עלול להשמע מוזר אולם ראו את מאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי שהפניתי אליו לעיל, ואת מאמרו של אלון גושן "מתי אבוא ואראה פני אלוהים? על חוויית נוכחות האל בעולמנו הדתי", www.herzog.ac.il/vtc/0062324.doc. טיקוצ'ינסקי שאולי מסכים לדעה זו, ואלון גושן שמצר עליה מודעים שלדעת רבים וטובים החוויה הדתית היא חווית החוק. גם חז"ל תהו האם אפשר להדבק בשכינה ואפילו על אהבת ה' נאמר בספרי דברים פרשה לג: " והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רבי אומר למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.", השער להכרת ה' הוא שמירת המצוות, והכרת מי שאמר והיה העולם היא ההדבקות בדרכיו.
הרב עמית הגיב:
לקיחת המדרש אל 'חוויית החוק' היא למצער צמצום חריף של משמעותו
תגובתי - אני עוד סולידי לעומת י"ל
|
|
|
|
|
