| נשלח ב-29/7/2013 21:51 |
 |
| |
הערה לנאמר בעמ' 180 הערה 285. השימוש של חסידי אשכנז ב "זכר עשה לנפלאותיו" הוא הפוך מהמתואר כאן, החריגות בבריאה היא המעידה על האל ולא הסדירות שבה. עולם התחתון הוא עולם 'רע' שרק רמזים פה ושם מצילים אותו משרירותיות. המחבר מציע את השער לה' בהתבוננות במלכותא דארעא וממנה להסיק על מלכותאדרקיעא. לגבי עצם הגישה הזו, הארכתי כבר באשכול "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא " http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2966131&forum_id=1364. אם ברצוננו לתאר היום את מלכותא דרקיעא, בדמות מלכות ארצית, האם לא נעדיף לתאר אותה כדמוקרטיה מודרנית ולא כמונרכיה קדומה? התורה מתארת את בני ישראל כעבדים, כאשר בכל העולם באותה תקופה האזרחים הם עבדי המלך. האם כך יראה האדם בן זמננו את מעמדו של "עובד" ה'? שום מנהל אינו מצפה מהעובד שתחתיו שיפנים את דעתו של המנהל, הוא לכל היותר מצפה שימלא אחר ההוראות, כשלעובד שמורה הזכות לחשוב שהבוס טועה. התורה מצפה ליותר מכך. האם ניתן למצוא את אלוקים במצוינות? דברי הרב הם מאוד יפים, אך המסורת הדתית בכלל, והרב קוק בהנהגתו היומיומית אינו יוצא מהכלל, לא ראו ערך רב בהצטיינות בתחומים חוץ תורניים. האם אנחנו רואים בעל הלכה צופה באולימפיאדה ומתפעל ממקסום הגובה בקפיצה לגובה? כל בעל דת יבחין בין מקסום בתחומים הראויים למקסום ובין תחומים שאינם ראויים למקסום, וישים בעל כרחו חיץ ביניהם. מי שיתבונן גם בתלמידי בית מדרשו של הרב קוק, ימצא גם בתוכם מגביהי חיץ ואכמ"ל. הרב עמית הגיב:
ביחס לרב קוק ולמרחב משנתו – מה שכתבתי נכון ומה שהערת לא נכון.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:52 |
|
| |
שום בעל הלכה לא יסתפק בשער של האלוהות המתגלה בעולם. אלו דברים יפים, אך המשנה למדה שהמהלך בדרך ואומר מה נאה אילן זה, הרי זה מתחייב בנפשו. בעל ההלכה ובעל המוסר הקלאסי יאמצו את דברי הרמח"ל במסילת ישרים, פרק א: "כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה." כל עניני העולם הם נסיונות והאדם נתון במלחמה פנים ואחור שעליו לנצח בה. אני מניח שיטענו שהרמח"ל מייצג את תורת חוצה לארץ ואילו אנחנו חיים בתורה ארץ ישראל. אישית, אני מסופק בנכונות הטיעון הזה אך אין כאן מקומו. בפרק שמיני מועלות השאלות דלעיל בניסוח קצת שונה. החבר מודע לפער שבין חוויות האמונה שהוא מציע לבין האלוקים ההיסטורי. הוא מציע שתי דרכים לגשר על הפער, הראשונה, הזוהרת יותר, היא ההיסטוריה של עם ישראל. גישה כזו כמובן עומדת בסתירה לכל הגישה היסודית של הספר שניסתה לנתק בין היסטוריה לערכים. יתירה מזו, אם לשיטתו של המחבר ניתן לקבל אמונה גדולה יותר, ע"י נטרול ההיסטוריה של החלקים המרכזיים ביותר בתולדות ישראל, ניוותר רק ההיסטוריה של מיעוט נרדף, ללא תקופת זוהר, האם זו הדרך הזוהרת שמציע המחבר? גם על טיעוני המחבר ניתן לדון. ראו באשכולו של ייתכן http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2967752&forum_id=1364 שבהחלט ניתן להגדיר אותו כציני. גם ההתפעלות של הרב צבי יהודה (עמ' 193) טעונה בירור, האם עם ישראל נתן את כוחו לעמים במדע ובאמנות כשהוא שמר על ייחודו או דווקא כשהתבולל בעמים? בעמ' 198, המחבר מציע דרך נוספת והיא התפעמות מעומק החכמה, מעצמת הנדיבות ומגודל ההבנה. אני בטוח שהמחבר מודע לביקורות השונות בנידון ודיינו אם נפנה לאשכול של ירוק11 על החלוץ, http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3014792&forum_id=1364, ונרמוז לשיטת הרבדים. בעמ' 200 מציע המחבר גישה שהוא מסכם אותה בעמ' 207, "ראיית ההיסטוריה הדתית-תרבותית שלהעם היהודי כסיפור של מאמץ אמוני רב דורי, שכל מחפש אלוקים יחפות לאמץ את תוצריו ולצרפם לבסיס החפושים שלו". הוא מצטט את הרב קוק: "אנו מדלגים על הפערים בין הדורות, הקשורים לשינויי זמן ומקום ואוחזים בלבושים – תוך רצון לאחוז בלוז הפנימי". אחרי מה שכתבנו לעיל, כלל לא ברור מהו הלוז הפנימי, מדוע עלי להצטרף למסלול ההיסטורי? ומדוע על המחפש לחשוב שהדרך של הדורות הקודמים מובילה אותו למחוז חפצו, הרי הרב קוק הוא שלמדנו שאולי כדאי לדלג במקצת על תורה הגלות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 09:45 |
|
| |
ההבדל הסוציולוגי המכריע בין מי ש"בפנים" למי ש"בחוץ", היא האם קיימת מוכנות לפסוק הלכה במודע על סמך העקרונות ההגותיים.
אם לעיל הוזכרו דברי הרב קוק על נצחיות התורה, אזי הרב קוק עצמו דחה כל דיון על מצוות בטלות לעתיד לבוא, לעתיד שאינו במסגרת הזמן שלנו, אולם המסקנה העקבית מהטיעון שלו הוא שכדי לשמור על אלהיות התורה, ניתו לעתים לשנות גם הלכות, אפילו דאורייתא. כמדומה לי שהרב קוק השתמש בטיעונים מטא הלכתיים כנימוק לחיוב כתיבת פרוטוקולים של דעת המיעוט ושל הקמת בית דין עליון.
ויש עוד להאריך.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 13:23 |
|
| |
אנסה להעיר מעט כפי סדר הערותיו של בעלבעמיו וכמידת האפשרות. א. יש לחשוב אודות האנולוגיה שבין הטיפול בסתירות שבין המדע, כלומר מדעי הטבע, לאמונה והטיפול בסתירות שבין מדעי ההיסטוריה לאמונה. כפי שהערתי כבר באשכולי 'סיכום וסיווג הבעיות ', הרי שמדעי הטבע אינם האיום המכריע על האמונה. מאחר וישנם לשאלותיה תירוצים די מתקבלים, שעיקרם תיחום גבולות המדע והדת. האמנם, יש מקום רב לעיין האם זהו תשובה מספקת מצד הדת, או שהאמונה פשוט ניסוגה אחור בעל כרחה ונתנה חלק ממקומה למדע. האם יש כאן תשובה המשלימה ביניהם או שמא האמונה ידעה להפסיד בכבוד. מכל מקום אפשר לה לדת לשרוד בדיאטה הזאת, מאחר ואליבא דאמת אין עיקרי טענותיה טענות מדעיות, ואפשר לראות את דיסצפלינת מדעי הטבע כמחודשת המתבססת על מקומות שאין לאמונה אמירה הכרחית עליהם. שונה הדבר במדעי ההיסטוריה, כאן קשה עד בלתי אפשרי לתחום את הגבולות בינה לבין האמונה מבלי שלאמונה לא יישאר קרקע לעמוד עליה כלל. ייתכן ויש ביקורות היסטוריות שאפשר ליסוג מפניהם, אם כי עדיין אפשר להגיד שהדת באופן כללי עוד לא הרימה את ידיה כלל במאבק הזה, אם מחמת חולשת הטענות ההיסטוריות מתוקף שאינם מדעים מדויקים, ואם מחמת הפחד לגעת בשאלה הבאמת מכריעה. קשה עוד יותר להגיד שהדת מלכתחילה אינה עומדת על ההיסטוריה, כאשר ככל הנראה לעיניים התורה עצמה טוענת במפורש בשם טענות היסטוריות. כאשר העיר בעל בעמיו. האופן היחיד שבה יש אפשרות לטעון לאי היסטוריות של היהדות, הוא אם נקבל את הטענה כי מושג ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה לא היתה קיימת בזמן העתיק, וכי מיתוס, דמיון, משל, והיסטוריה, שימשו בערבוביה בתודעתם ההיסטורית. כך אפשר למצוא צידוק היסטורי לחשיבה של 'שמים בתורה', אם נקבל את הטענה ההיסטורית שבתודעתו של יוצר כותב ומוסר הסיפורים היו אלו צורות שונות להעביר מה שהוא האמין בה ולאו דווקא סיפור היסטוריה במובנה המודרני. אלא שספק גדול אם יכולה היא אמונה מחייבת להתקיים על סמך קריאה היסטורית כזאת. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 13:43 |
|
| |
ב. אין להתעלם מכך, שבשאלות הבסיסיות של האפיסטמולוגיה, התקדמה הפילוסופיה מרחק רב ממקומה בימי הביניים, התקדמות שנראית מוכרחת ושאין דרך חזור הימנה. בשל כך, מושגי האמת והאמונה של הרמב''ם וחבריו הם בעל כרחינו בלתי ניתנים ליישום במציאות הפילוסופית שלנו, אלא למי ששכח לעדכן את הפילוסופיה שלו במשך חמש מאות השנים האחרונות. עובדה זן בעצמה דיה להכריח ריכוך משמעותי של מושג או חובת האמונה, גם אם נמצא דרך שבה זה לא יהרוס אותה לגמרי. הרב עמית הביא את המהפכה הזו לקיצה כמעט, כאשר הציע להפוך את חובת האמונה לחובת ההשתדלות. אמנם יש לרעיון שכזה תקדימים בהגות החסידית שבה נטען ככה על המצוות שבלב כאהבה ויראה שאין חובתם ההישג אלא ההשתדלות. אבל לעשות את זה למושג האמונה, שהוא בעצם מושג האמת, הרבה יותר רחוקה. המהפכה הקופרניקאית שהפכה את הקוגניציה לסובייקטיבי, היא שהובילה בעצם לרעיון שהאמת אינה נמצאת 'אי שם', אלא בתוכנו, והיא זאת שהחליפה את ערך האמת בערך חיפוש האמת, כאשר האמת היחידה שנשארה לה הוא ביקוש האמיתי של האמת -שלא ממש ניתנת למציאה. הרעיון נכון לכשעצמו, אך לא ברור לי מה אנחנו משיגים כאשר קוראים חזה אמונה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 13:44 |
|
| |
ושאלת תם
מילא אמונה יכולה לחייב, אך כיצד השתדלות לאמונה יכולה לחייב?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2013 08:43 |
|
| |
תגובה שקבלתי באישי ומתפרסמת ברשות כותבה.
ראיתי כבר מזמן שכתבת מאסה (מחולקת ל17 הודעות משום מה) בנושא, לא נכנסתי לעומק. בעיני השאלה הזו באמת מאוד פשוטה.
על הטוען טענה מסוג "אין צורך בעובדות" (לייבוביץ', קולא, או כל אדם אחר) להתייחס ברורות ומפורשות לשאלות הבאות:
אם יתברר מעבר לכל ספק שהיו אלו אנשים שכתבו את מה שאתה מתייחס אליו בהדרת קודש (מבראשית ועד יגדיל תורה ויאדיר - ובלי פלפולים שהחז"ל זה אנושי, בסופו של דבר הם טוענים לאאוטסורסינג, על ידי מסורת או על ידי הרשאה מהגורם שנתן את הסקריפט המקורי לשנות לפי דעתם; אם הסקריפט המקורי הוא אנושי, הכל נופל, אלו אנשים שהחליטו שמותר להם לשנות מה שכתבו אנשים אחרים, שזה באמת לא ביג דיל, אם כי המתודה שלהם של להטוטי המילים מגוחכת משהו), על סמך דברים שלא היו ולא נבראו, האם תחוש מחויבות כלשהי? אם התשובה שלך לשאלה זו שלילית, כל הספרים מיותרים, זהו קריטריון הכרחי לתורה, והדיון הוא עובדתי ופשטני רח"ל - כזה שמנהלים פרימיטיבים כמו 'האקדמיה ליהדות'. בלעדיהם אין שום צורך, טעם או מקום לכל הסופיסטיקייטד העצכחי / המכון הגבוה לתורה / מחשבת ישראל. הייתה תיאוריה, התבררה כשגויה, נקסט.
לדעתי, בהתעמתות ישירה מול השאלה, אף אחד לא ישיב תשובה חיובית לשאלה זו. זה רק כשזה עדיין לוטה בערפל. אז המחשבה הקומפולסיבית שאולי באמת אלוהים נגלה מניעה אפולוגטיקות כמו שמים בתורה. ברגע שהמחשבה הקומפולסיבית תעלם, שמים בתורה יראה מגוחך לכולם.
בהנחה והעדר מקור אלוהי לכשעצמו אינו כזה טרן אוף בשבילך, האם זה תלוי באופי חשיבתם ובמניעים שלהם? כלומר, האם יש הבדל אם אלו שכתבו את הקורבנות האמינו באל מסוגו של מרדוך, שאשכרה נהנה מניחוח בשר שרוף, או שבאמת היו אריסטוטלים (או מקבלי הטיעון הפיזיקותיאולוגי, או בקיצור - יודעי הטיעון האולטימטיבי להוכחת אלוהים, כזה אחד שלא יתברר כקשקוש בעוד אלפיים שנה) ועשו זאת מרצון טוב בשביל פשוטי העם כטענת מיימונידס? האם זה משנה אם המניע שלהם היה 'חיובי', לקרב את העם מ'עבודת אלילים' לעבודת one true God (מה צריך להיות ההבדל כדי שזה יהיה חיובי? האם מספיק שיהוה יהיה אחד לעומת 10 בפנתיאון הבבלי? או שהוא צריך להיות מופשט יותר מהם? מוסרי יותר מהם? איך מודדים את זה? נהייתה איזו אקסיומה, מונותאיצנטרית, ש'מונותאיזם' עדיף מ'עבודת אלילים', לדעתי היא צריכה נימוק) או סתם לסדר לעצמם כוח פוליטי, כסף, משאבים ובתולות? אולי סתם הזיה קולקטיבית של קומץ מטורפים משיחיים?
אני מניח שגם אם מישהו מוכן ללכת לאור לפידם של מייסדי התנועה היהוויסטית, לא יודע, נשמע לי מוזר שמישהו ירגיש מחויב למשהו שהתחיל מאנשים שסידרו לעצמם כסף ובתולות, גם אם באיזשהו שלב מתו מייסדי הכת ונשארו רק הטפשים שבאמת חושבים שהם עושים משהו גדול ו'טרנסצנדנטי' (שכשנפרט לפרוטות, מתברר כליטוף האגו של ישות שאמורה להיות כל יכולה אך מתנהגת כילד מוכה, אגו מניאק, קונטרול פריק, פסיכופתית וקפריזית. תכל'ס, זה מה שיש בדת בגירסת המאה ה21 (בגירסאות הקודמות היו גם מפנקים אותו בניחוח חיות משק שרופות וצמחים פסיכואקטיביים): תכיר בגדלות האל, בחכמתו, ב'מושלמותו', תפגין אהבה כלפיו, תהלל אותו, תודה לו על כל דבר, תקבל באהבה כשהוא מענה אותך... WTF? מה טרנסצנדטי בזה?. אני אישית הייתי נעלב אם מישהו היה חושב שאני כזה).
אם יש תלות באופן חשיבתם או במניעיהם של הנ"ל, שוב מדובר בשאלה עובדתית, וחזרנו לאקדמיה ליהדות.
בקיצור, שיענו על השאלות האלו. לדעתי התשובות לשאלות האלו יגלו את גישת שמים בתורה במערומיה בשלב מוקדם מאוד, כך שכל הפלפולים נועדו למלא את השעמום בחייהם של אנשים מסוימים.
אגב, לדעתי זהו גם קריטריון מספק - אם אלוהים התגלה אז אין צורך להסביר למה לקיים את דברי התורה (כמובן, ההוגים הימיביניימים המעיזים והפרועים ידעו לומר שלא נקיים את דברי התורה אם יהיו מנוגדים למוסר, אבל איכשהו יצא להם שכל מה שכתוב בתורה הוא מוסרי. אני בטוח שגם אם היה כתוב להרוג ילדות כי אחיותיהן/אמהותיהן שכבו עם זכרי העם הנבחר הם היו רואים את זה כמוסרי בהתאם לערכי התורה, תנאי התקופה (על פי דמיונם הפרוע של האפולוגטיקנים שהפכו לאנתרופולוגים לעת מצוא) ושאר חרטוטים. בעצם, קבל ביטול, זה כבר כתוב והאפולוגטיקות כבר נאמרו). עובדה היא, כפי שהצביע לייבוביץ', אנשים הגיעו לדעות שונות לגבי מהות התורה ומצוותיה, ונשארו לקיים את השולחן ערוך. אני באמת לא מבין, אם אלוהים אמר משהו, למה משנה מה הטעם, אם אתה ממילא עושה מה שכתוב. חוצמזה, למה אתה חושב בכלל שתדע?
(או כמו שאני אומר, נוער הגבעות ונטורי קרתא שניהם אורתודוקסים, ההשקפה הפוליטית שלהם הפוכה בתכלית, המשותף להם שלא יקרעו נייר טואלט בשבת. והם צודקים - באוקיינוס האינפורמציה בארון הספרים היהודי אפשר למצוא תימוכין לכל עמדה. הסיגנל של היהדות הוא חיתוך נייר טואלט בשבת. כל יתר הדברים הזניחים - רעש)
למה לעשות? ביהדות הפרה-פוסטמודרניסטית, לגיבור הראשי היו כל מיני כלים לפנק אותך או לפרק לך את הצורה. זו סיבה טובה לדעתי לציית. לא רוצה להשרף. שיקולי עלות תועלת. יש הטוענים שהוא גם יודע מה טוב אבל לכך אין שום סימוכין (אותיפרון הפריך טענה זו במחי שני משפטים, ספרים רבים לא יוכלו לכבות את ההפרכה ונהרות מלל לא ישטפוה. ככה זה כשחושבים ולא רק מצטטים). אם הוא ידרוש ממני להרוג אנשים אחרים, זו תהיה דילמה. כל עוד מדובר על להלל אותו בוקר צהרים וערב, אני דואג לתחת שלי, אינני אדם שיהיה מוכן לוותר על חייו כדי להיות עצמאי וחופשי (בקבר).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2016 09:39 |
|
| |
תגובותיך לר' קולא אכן משכנעות, אבל אני חייב לציין שזו קצת לא חוכמה להתייחס אליו כשהוא לבד. יש סיבה שהם עובדים תמיד בזוג.
כל מי שראה סרט בלשי או סדרה משטרתית (נניח, "הסמויה"), מכיר את השיטה. אתה נמצא בתא חקירות עם הרב קולא והרב חומרא. הרב חומרא צועק בעצבים וזורק כסאות על הקירות, וזה די מלחיץ. אבל באיזשהו שלב הסמל נכנס פנימה ואומר שצריך אותו בשביל מסדר זיהוי. אתה נשאר בתא עם הרב קולא, שמציע לך סיגריה.
זאת הנקודה שבה הרב קולא מתחיל לפעול. "שמע, אח שלו, אני דווקא מסמפט את המצב שלך, ויש הרבה שנפלו על סעיף קשיים באמונה, במיוחד בגיל ההתבגרות. אם זה היה תלוי בי, היינו משחקים פה בחדר איזה שש בש רק בגלל הסמל, והיית יוצא. הבעיה זה עם חומרא; חומרא הזה הוא פסיכי לגמרי, נשבע לך, לפעמים גם אני מפחד ממנו. אתה חייב לעזור להוריד אותו מהגב שלך. שנסגור על זה שאמונה זו השתדלות ואתה מקבל את זה ששמיים בתורה? יופי, אני אביא את הניירות כדי שתוכל לחתום".
תוקן על ידי בסדר_הבנו ב- 15/12/2016 10:04:54
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2016 21:05 |
|
| |
לראשונה ראיתי את האשכול. בזמנו התכתבתי ארוכות עם הרב קולא וחבל שההתכתבות לא נשמרה, אבל בסופו של דבר לא הבנו זה את זה. בפרק ד הסקת ערכים מעובדות: העובד מיראה אינו ערך מוחלט וודאי שתלוי עובדות (עובדת שכר ועונש). זו היהדות הרגילה שאני מכיר.העובד מאהבה לשיטת הרב קולא הינו, כפי הנראה, זה המכיר בערך ועושה בגלל הערך בלבד. הוא אכן אינו זקוק לעובדות. אם יקלע בדיוק למצוות התורה זו יהדות. ואם לא יקלע בדיוק או ממש רחוק? הגם זו יהדות? (אגב – לא הבנתי איך צניעות מחתול מתקשרת להסקת ערכים מעובדות). לגבי הדיון בעמ' 132 – ספק רב אם י"ל (וולדרמונט?) חשב שחזל ייחסו/העניקו קדושה לקובץ ניירות. לגבי עמ 171 – הרב קולא יענה : מה אכפת לנו איך נעשה החילחול ובלבד שנעשה. וכי חלחול ע"י השפעות דתות האזור אינו שליח ה' גם אם אין נבואה פורמלית? האם בכלל לדעתו היתה פעם נבואה כזו? פרק ז – מה הבעיה בחוויית החוק? לדעת הרמב"ם שאדם יכול רק לדעת מה ה' איננו איזו חוויה זו מלבד חוויית התהיה (ויודעני שהרמב"ם כתב שמי שמביט בטבי "מיד" נמלא אהבת ה, וברור שאין כוונתו כפשוטה)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2016 17:39 |
|
| |
האם ניתן לרכוש את הספר?
|
|
|
|
|
