| נשלח ב-6/8/2013 10:40 |
 |
| |
מרגש: השיר שכתבה הארוסה לחתנה בגיל 28
היו רגעים, רגעי מכאוב מביטה מחדרי אל פינת הרחוב, אולי הוא רחוק, אולי קרוב?! בין ייאוש לתקווה שבסוף יהיה טוב. *** מביטה למרום, מביטה ושותקת, מחכה לסימן, כולי מאופקת. אך לתוך גרוני דמעה ניגרת, מזדחלת, שונקת, כל חלקה מלחכת, את ליבי מכווצת במליחותה מצמקת, וידי לשמים שלוחה ומושטת. *** מחפשת את האלוקים מבעד לעלטה, כבו כוכבים בקדור האפילה. מפי זעקה ואני כפועה, קולי נשמע כחרחור וגניחה. *** קוראת ללא קול,
קוראת בקול גדול,
אלוקי, אב כל יכול אל תזכור לי יום האתמול. הסתרתי מסובבי את רצוני האמיתי
תמיד אמרתי "לא מפריע לי!",
התביישתי לומר קבל עם ועדה כן, נכון, להתחתן אני רוצה. *** אך לאב היודע נבכי לב וכליות אוכל לדבר ולומר זאת גלויות: האמנתי בך ולא באמונות תפלות, לכשיגיע הזמן, הכל יכול להיות. *** התאמנתי באמונתי, יום רודף יום, אך בושש הוא ותקווה הפכה חלום. לא קלה הייתה המשימה, אך בבוא יום הישועה, הפך החלום למציאות מדהימה והותיר אותי נדהמת והמומה, מדרכי ההנהגה, מסגירת פרק נוסף באמונה. *** לאה ק., נכתב לחתנה לאחר אירוסיה בגיל 28.
מקור: http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9C-28.html
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2013 11:11 |
|
| |
אני לא חושב שהיה מן הראוי לפרסם מכתב זה הנוטע אמונה תפילה בלבות הרווקים והרווקות שהם אף פעם לא צריכים להתפשר, ושבסופו של דבר כל אחד יקבל בדיוק מה שהוא חיפש. דבר שהוא בפירוש לא נכון. תקוה זו היא אחת הגורמים הכי מהותיים למה ישנם כל כך הרבה רווקים ורווקות שמסרבים להתחתן עם הצעות שמתאימות להם, ומחכים במקום זה לאביר או לנסיכה שלעולם לא יגיעו. ובסופו של דבר ראוי לחזור על בית זה:
אלוקי, אב כל יכול
אל תזכור לי יום האתמול.
הסתרתי מסובבי את רצוני האמיתי
תמיד אמרתי "לא מפריע לי!",
התביישתי לומר קבל עם ועדה
כן, נכון, להתחתן אני רוצה. הלוואי וכולם היו מודים באמת לפני שמאוחר מדי...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2013 15:12 |
|
| |
מעניין..
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2013 00:20 |
|
| |
מחכה לראות את השיר שהיא תכתוב שנתיםי אחרי החתונה בגיל 30
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2013 20:47 |
|
| |
ברוכים הנמצאים
(אני כותב חדש כאן).
ראשית, לא הבנתי היכן מצאתם בשיר שהכותבת "לא הסכימה להתפשר". להפך, האם היא לא כתבה שתמיד אמרה "זה לא מפריע לי" כלומר היתה מוכנה להתגמש?
אך לעצם נושא הפשרות.
יש כאן בעיה, חריפה יותר משאר מקומות. והיא שהמונח "להתפשר" הוא עצמו יותר מדי גמיש.
זה תלוי באומר, במצב, בנסיבות.
אותה מילה יכולה לתאר דבר רצוי ואפילו הכרחי לטיפוס מסוג מסויים (בנים ובנות) או דבר רע מאד כי מדובר בדרישה מאדם בעל עקרונות לוותר על דבר שלא ראוי לוותר עליו.
יותר מכך, האדם עצמו יתקשה לדעת מתי צריך להתפשר ומתי לא, על מה כן ועל מה לא. בין לפני הפגישה הראשונה, ולפעמים גם לאחר הפגישה האחרונה שחזר/ה ממנה.
אז עקרונית, ודאי שצריך להתפשר. גם בגלל שהרשמים שאנו מקבלים בפגישות הם ממש חלקיים יחסית למה שהחיים מלמדים אותנו - מילים אלו נכתבות מנסיון חיים של מי שהימים הראשונים של הנישואין היו בעבר רחוק משל שאר הכותבים כאן...
עד היכן מתפשרים? עד מתי ממשיכים לקוות שההצעה הבאה, כשתבוא, תהיה טובה יותר? זה תלוי מאד באיזה גיל מתעקשים ודוחים, מה האפשרויות, מה הנושא...
אני מציע שלוש הנחיות, אחת מהגמרא, אחת מסיפור מעשה על אחד מראשי הישיבות של הדור הקודם, ואחת מן ההלכה.
ההלכה והעקרון: אין להתפשר ברמה של שמירת הלכה.
זה לא אומר: מנהגים של הבית. שהרי האשה הולכת אחרי בעלה, ומנהגים ניתן לשנות (לפי הצורך והיתר של רב). זה אפילו לא אומר: לשבת וללמוד כל החיים. אולי זו באמת תקוה שלא ניתנת להתגשם.
זה כן אומר: הלכה.
לדוגמא: אין שום היתר להיפגש עם מישהי שמזלזלת בכיסוי ראש (מכל סוג - וזו סתם דוגמא קיצונית שאינה רלוונטית לציבור שלנו, אבל בציבורים אחרים כן), אבל אין להקפיד על כיסוי ראש זה או אחר, פאה או כיסוי ראש למשל. זה לא לכתחילה, אבל הלכתחילה נגמר מתי שהוא.
הנחיה שניה היא מעשה המובא בשם אחד מראשי הישיבות של הדור הקודם. באה לפניו בחורה צנועה וטובה, מפאר הסמינר, אבל היא לא מצאה שידוך. והשנים חולפות.
הציעו לה בחור טוב, חקלאי. לא תלמיד חכם. ירא שמים, שומר הלכה, דף יומי אולי, אבל לא מעבר לזה.
והיא פנתה לרב שרבים פנו להתיעץ איתו.
והוא אמר לה, ושוב בהתחשב בגיל שלה: את רוצה תלמיד חכם. לפי הנראה, באופן טבעי לא תוכלי למצוא. אבל תוכלי לעזור לילדיך שיהיו תלמידי חכמים.
(והיה כאן רמז עדין שאם היא משתהה, ואם היא לא תמצא שידוך, אז לא יהיו ילדים).
וזה מה שהיא עשתה.
הנחיה שלישית אינה קשורה לא להלכה ולא לעקרונות, אלא לטעם אישי.
הגמרא אומרת שאסור לאדם לקחת אשה שיש בה מום שאיתו לא יוכל לחיות. כי סופו שישנאנה.
ומסתבר שזה נכון גם לאידך גיסא (רק שבימי הגמרא היה פחות מקום לאשה לבחור ולהביע דעה).
זה יכול להיות מום קטן בעיני הבריות, אבל בעיני האדם שצריך לחיות עם בעל/ת המום זה בלתי נסבל.
על זה אסור להתפשר, מפני שהאדם לא יוכל לסבול זאת לאורך זמן.
כאן צריך חכמה ובדיקה עצמית, לדעת כמה הדבר הקטן הזה הוא גדול. אבל אם באמת מדובר בדבר בלתי נסבל מבחינתו/ה, כדאי לוותר.
והבהרה אחרונה:
גם אם כותבת השיר באמת התכוונה לכתוב שלא התפשרה מעולם, אני תוהה אם יש להאמין לה. יתכן שהיא התפשרה, אבל הדברים שהתפשרה עליהם התגלו לה כבלתי חשובים. והדברים החשובים באמת, אותם היא השיגה, ולאחר שכבר השיגה אותם, היתה גאה בעצמה שלא ויתרה.
אנו הרבה יותר גמישים ממה שאנו יודעים על עצמנו. הנסיבות מלמדות אותנו...
|
|
|
|
|
|
