הקנטוניסטים החדשים

זה באמת לא נועד ללימוד, זה נועד לכלוא את הנער המתבגר, בגיל שהוא עוד יכול לחשוב ולפעול, בסביבה שבה הרבנים שולטים עליו מנטלית ופיזית (אני רק נזכר איך בזמנו, בישיבה הקטנה, היינו צריכים לבקש אישור לצאת לקנות משהו לאכול במרכז המסחרי הסמוך - באזור חרדי למהדרין). בישיבה הגבוהה/גדולה המצב לרוב טוב יותר, ואיפה שאני הייתי בכלל יכלתי לעשות מה שבא לי, אבל עדיין). לאחר מכן חתונה והעסק נגמר, אף אחד לא יצא אחרי חתונה.
תחשבו על זה - שעות לימוד נטו יש 8-9, למה לעזאזל צריך בשביל זה להיות מ7 בבוקר עד 9:30 בערב? הסיבה היחידה היא כדי שתשכח שיש עולם בחוץ. 
וזה לא אני אומר, זה יאמר לך כל משגיח טוב, רק בלי הטון המאשים בדבריי, אלא בהערכה למפעל הנשגב של הישיבות כתיבת נוח מפני פיתויי הרחוב וכיוצא בזה בולשיט.
אז כן, זה אכן קסרטין. לא באותה עוצמה, אמנם, אבל פרופורציונלי (עם הסימן של האלפא, למבינים).

תיכון, ובוודאי שאוניברסיטה, לעומת זאת, אינם קסרטין. מנסים ללמד אותך חומר רלוונטי לחיים וזה לוקח זמן, לא מנסים לעשות ממך 'א תיכען בוחער'. אתה לומד חומר אבל עדיין יש לך חיים אחרי הלימודים, בהפסקות, אחרי הלימודים שמסתיימים בשעה סבירה. וכו'. לא משתלטים לך על המוח. בישיבה, החומר הנלמד הוא אפסי בגלל המתודולוגיה (או ליתר דיוק העדרה), וזה לא מעניין אף אחד; כי זה באמת לא חשוב שתרכוש 'השכלה תורנית' - מה שחשוב זה שתתרגל לפעילות האקסטטית הקרויה 'לימוד תורה', תחת עיניהם הפקוחות של אלו שיכתיבו לך מה לאכול, מתי לישון, מה לחשוב, מה לקרוא, ותשכח איך נראים חיים מחוץ לבועה הזו. החומר הנלמד, כביכול, הוא בסך הכל פלטפורמה שעליה מיישמים את האימון בפעילות דתית 'לימוד תורה' (כמו אופני כושר, אתה לא צפוי להתקדם לשום מקום, זה רק אמצעי). ככל הידוע לי, גם הבחירה בין קרעטשניף עילית לתחתית או בין דינוזאוריזם לדרלציזם לאמאיזם לארתחזוטאיזם (תחת המטריה הכללית של בולשיט משובח) אינה אפשרית - אם אתה נמצא בישיבה של זרם אחד, אתה תיאלץ ליישר קו.

תוקן על ידי רציוסקפטי ב- 09/08/2013 15:06:44

אין להכחיש שיש בהשוואה הזאת הרבה מן האמת. גם ההשוואות לשאר מסגרות יש בהן משהו מן האמת (כך גם לגבי החיוב החוקי לשרת בצה"ל, בסדיר ומילואים, ולסכן חיים על כורחו של המתגייס), אבל צודק ייתכן שיש הבדל כמותי שקשה להתעלם ממנו.
לגבי ההבדלים שבכל זאת קיימים בין הקנטוניסטים ההם (ברוסיה) לאלו שייתכן מדבר עליהם כאן (בישיבות והחיידרים), לדעתי הם בעיקר שניים:
1. הקנטוניסטים הראשונים נחטפו למען מטרה שלא היתה חשובה בעיני ההורים והילדים החטופים, וחילופיהם כאן. לשון אחר: הם לא צדקו ו"אנחנו" כן.
2. הקנטוניסטים המקוריים נחטפו נגד עמדת ההורים ולא רק נגד דעתם שלהם (דומני שזו גם היתה עיקר הטענה נגד זה. ילדים בין כה וכה לא קובעים הרבה לגבי עצמם). כאן זה לא המצב. להיפך, כאן ההורים עצמם מקנטנים את ילדיהם.

ולבסוף, אני לא יכול להימנע מהערה אישית לייתכן, לאור דבריך בתחילת האשכול.
נדהמתי לגלות בדבריך כאן, שאתה עצמך מקנטן את ילדיך. לא פלא שאתה רואה זאת כקנטוניזם, שכן במקרה שלך זה נעשה גם נגד דעתך (ראה למעלה סעיף 2). אבל מהתיאור שלך עולה שזוהי אשמתך שלך ורק שלך. אתה בחרת בזה, אז אל תאשים אחרים.
אני חייב לומר לך שזו ממש שערורייה כפולה בעיניי: א. העוול הפחדני שאתה עושה לילדיך (לפחות לשיטתך). ב. ההאשמה הפחדנית של אחרים בעוול הזה, שהוא מעשה ידיך להתפאר. איך אתה יכול לבכות על עוולות שעושים אחרים, כשאתה במו ידיך נוהג גרוע יותר (כי הם לפחות מאמינים בצדקת דרכם, ואתה לא מאמין בדרכך שלך. ראה סעיף 1 למעלה).
שוב סליחה על ההתייחסות האישית, אבל באמת לא יכולתי להתאפק. על אף הקשיים והלחצים החברתיים שוודאי אופפים אתך, המצב הזה ממש מזעזע אותי.

תוקן על ידי mdabraham ב- 09/08/2013 15:50:55

"מלא השראה ותוכן".
90 מהלומדים בגיל הצעיר לא רואים בזה לא השראה ולא תוכן.

המפקדים בצבא הרוסי בוודאי ראו בחיי צבא לטובת הכלל "מלאי השראה ותוכן".

השאלה הסופית היא איפה טוב יותר...ולא המבחר הרחב יותר ,
איזה ילד יותר מרוצה לקום ללימודים ,הדתי לחיידר או החילני לבית ספר ,
איזה נער מרוצה או מתוסכל פחות הדתי או החילוני ,
הפשיעה והשחיתות הרווחת בעולם החילוני כמו גם תוצאותיהם מעידים על הגעת יתר מתיסכול ולא מנחת ,
האדם שמשועבד לתלמודו ולא בלבקש לימודו רגוע יותר ומתוסכל פחות בעיניי ,עצביהם כסף וזהב וקללת בזעת אפיך הוא הנראה מבחוץ,

ביליצר, אני חולק על הקריטריון הזה. הטענה העיקרית אינה שהילדים לא מאושרים אלא שנוטלים מהם את האפשרות לבחור בדרכם.

שוב ושוב העמדות נשארות וצפויות להיות דומים בכל מקום ,
אין כאן יושר אינטלקטואלי בשום צורה ,
קל מאוד להפטיר שאינך מסוגל להתמודד עם טיעונים ונתונים ,

הרב מיכי 
חייך קודמין ,טענותיך אינם מוצדקות,
שוב הינך דן במשקפיים של עצמך ,אתה מסוגל לשונות חברה והוא אינו מסוגל ,יש לו הורים משפחה וכו שאינו רוצה לרוצחם נפש
ייתכן אינו מתאכזר לילדיו יותר משהוא מתאכזר לעצמו לטענתו

הרב מיכי 
בית ספר הוא מבחירה?צבא ,אוניברסיטה ,?
בס"ה מדובר על המבחר הרחב יותר ,
השאלה היא האם עדיפים חיי רוח שהתחייבו עליהם או חיי גשם ,
על עיוותים אפשר לדון תמיד,
ואם כבר לדון על מוסריותו של לתת את החופש ולא את האושר,אולי מוסרי יותר לצמצם מבחר כדי שלילדך יהיה יותר טוב בזה ובבא,

תוקן על ידי ביליצר ב- 09/08/2013 16:27:44

אני רואה גם יושר אינטלקטואלי באלה שמוכנים לכתוב שאין להם דעה מגובשת בנידון ,
ועל זה כל הכבוד לבעל בעמיו,

רציו,
הערת אגב,
ממה ששמעתי, הישיבות הראשונות בליטא ראו את עצמן יותר כמוסד לימודי. התיאור שנתת מתאים יותר לישיבות מסוף המאה ה 19 שראו מתפקידן לחנך את התלמיד נגד פיתויי ההשכלה ודומיה.

בעל 
איני חושב שבבראנוביץ היו תנאים אחרים מן המוכר ,
מה שכן נשמע שרציו לא התמודד עם הרמת אצבע בבית ספר כדי לקבל רשות ללכת לשירותים וגם לא התרגל לומר כן המפקד,

דרלץ,

"מדוע מי שאינו מאמין, רואה את המאמינים בדרכם כקנטוניסטים"?

לא ברור לך?

ועכשיו לשיטתך.

אתה יודע כמוני כי הישיבות וסגנונן הקרסרקיטיני הינם חדשים מקרוב באו לא שערום סבותינו, לא בצורתן ("צורת הישיבה" על ידי מי בכלל היא נוצרה ומתי) ולא בעובדה שהם המסגרת היחידה האולטימטיבית לכל נער באשר הוא.

לזה אתה קורא "מקפץ מהכלל אל היוצא דופן"?

יוצאי הדופן הם אלו שהישיבות מתאימות להם.

הרי כל אדם חרדי שפוי שלא נסתתרה בינתו בקרסרקטין ואינו שטוף בהשקפות הפלסיות, הזויות מבין כי הישיבות במתכונתן הן גולם שקם על יוצרו ומהראוי להעמיד לפחות סוגי מגמות שונות של עיון בקיאות הלכה וכו' לכל אחד כפי כשרונו ונטיות לבו.

אלא מאי, אחוז קטן וצעקני אכן שטוף בהזיות כי צורת הישיבה מסורה לנו מדור דור. כל השאר או פוחדים מהם או סתם עצלנים.

אני מניח שגם אתה יודע שבעוד כך וכך שנים זה לא יהיה כך ולא בגלל שהמשכילים ינצחו.

אגב, בעוד לא מעט תחומים החרדיות נוהגת כך. היא מפגרת קצת אחרי המציאות, מקדשת את הפיגור ולאט לאט משתחררת ממנו. ואז מקדשת את המצב החדש וחוזר חלילה.

כפי שנוהגת התיאולוגיה....

ואתה באמת משווה את המחנק האישי והתרבותי של בחור בישיבה הנשמר על כל צעד ושעל פיזית ותרבותית, כפי שהיטיבו ר' ירוחם ורציו לתאר, לבחור חילוני?

אז נכון, האקדימזציה הגורפת היא גם גולם שקם על יוצרו ובוודאי אתה שומע את הקולות בעניין. אך אף אחד לא מכנה את המשמיעים כשועלים והדגים לא בורחים מהם כנשוכי תנינים.

ועדיין כחמישים אחוז לא לומדים לימודים גבוהים והלומדים עדיין חופשיים לבחור מקצוע ומגמה ולהחליט מתי ללמוד וכו'.

הרב מיכי,

 מה ההשוואה לצבא?

מישהו חולק על נחיצותו? מקסימום יש מי שרוצה שאחרים יעשו את העבודה עבורו.

והצבא אינו מפקיע את אישיותו של החיל אפילו בכעין מה שהישיבה עושה, למרות כל כור ההיתוך והסמכות הפיקודית. הוא פועלו על מה שהוא פועלו. עובדה שבצבא ובוודאי ביוצאי צבא, יש את כל סוגי הדעות.

מה ההשוואה בין זה לבין לשלול מנער (ומבוגר. ולא תתורו!!!!) את חירותו ואת אישיותו?

ומדוע הסכמת ההורים רלוונטית?

האם גם על כת השאלים נאמר כן?

ואם מצד "אנחנו צודקים" קאתינא, אז מדוע אנו צריכים להסכמת ההורים?

בעל,

אתה רק מחזק את הטענה שלא רק שזה לא ראוי, זה אף לא "צורת הישיבה".

ייתכן כתב
מדוע מי שאינו מאמין רואה את המאמינים כקנטוניסטים,?

הכללה אידיוטית ולא נכונה בעליל,בטח גם זאת הסיבה לאי הפירגון לפטור החרדים מצבא ,
או לחילופין מרחמים,

שלל הדעות אחרי הצבא ?בהה ,הנה ייתכן עם שלל דעות אחרי הישיבה,

מישהו חולק על נחיצותו של הישיבה?כן ,הלא מאמין

מחנק? תלוי למי בכל חברה

מתוך אי התמודדות אם הטענות הנגדיות קפצת עכשיו לנושא אחר ,,תקנון לימודי למתקשי העיון וכו,
נושא מוצדק בהחלט,

דבריו של ייתכן אישיים מאד וכואבים מאד, ונדרש יחס אנושי אל האדם הכותב ואל דבריו. כי יש לפנינו ביטוי למשבר, ללבטים, לחוסר אונים בהם מצוי אחד החברים שלנו.  

הרי הוא אבא האוהב את ילדיו, רוצה בטובתם, ומודע כי החינוך אותו הם מקבלים אינו מתאים עוד, ואינו מיטיב עמם. הוא מצוי בחברה מסוימת. ודאי יש לו שורשים בעלי משמעות עבורו, אין זו דירה שאדם מחליף לאחרת. יש לו ביקורת ענינית על החינוך בחברה הזו, והוא מביט גם על המציאות הכללית ועל דרישות המציאות הזו. וחשובה מכל, הכרת מצבו. הפחד להתבטא, להשמיע דעה, לנהוג בדרך משלו. הכרת האיום הקיים כנגדו אם יעיז לחרוג, ומכאן תחושת חוסר האונים.
אהבתו לילדיו באחת, מקומו ומארג חייו על הכף השניה, והמאזניים כבדים ומעיקים.

אין זה המקום להשיב דברי בקורת, לספר בשבחה של תורה, להשיא עצות של סתם. אדם לפנינו, רע לעט. אם יש היודע על אפשרות מעשית אחרת, יכתוב לו, יעודד אותו.  בשונה מתקופות אחרות בהן היה האדם כלוא במקום שנקבע עבורו והוא חסר אונים, אינו מתיר לעצמו לחשוב מחשבות כאלו אפילו בינו לבין עצמו, הנה היום אנחנו מניחים כי חייבת להמצא דרך, כי עוד אחרים התלבטו ומצאו, וסופם של הדברים להגיע לידי איזה פתרון מספק. הכרה זו נותנת תקווה ועידוד.
היה בטוב, עודד

איכססס