מה אתה היית עושה לוא...?!

יש כאן התלבטות בין רגש הלב לבין החוק.

רגש הלב תומך בעמדתו של יתכן. למה להעניש, ועוד בצורה קשה, ועוד בצורה שפוגעת במשפחה של התוקף, כאשר אפשר לחפש פתרונות פחות כואבים.

החוק אבל גם הדאגה לשלום ילדינו תומכים בפניה לרשויות.

שאלה במציאות שעשויה להשפיע על הבחירה היא עד כמה הדברים ניתנים לטיפול. אני משער שזה תלוי בחומרת הבעיה אצל הנטפל. אם מדובר במקרה ראשון ובמינון נמוך של הבעיה הנפשית (אני מקוה שמותר לקרוא לכך בעיה נפשית למרות העמדה השיפוטית, סמיילי), מסתבר לי כהדיוט בתחום שאפשר לקוות לשיפור, מה שאין כן אצל מי שנכשל פעמים רבות.

שאלה נוספת היא מה אפשרויות הטיפול שעומדות לרשות האדם, המשפחה והקהילה, ומה הטיפול שמוצע בידי הרשויות.

שאלה שלישית היא האם יש הרתעה לטיפול במסגרת הקהילה והאם ההרתעה מספיקה מול תאוה מספיק חזקה.

ואיך מבררים זאת.

בניגוד גמור למה שתובע החוק, כפי שציינו כאן, אני גם כן תומך בטיפול פנים קהילתי. אני מרחם על התוקפן ועל משפחתו כל עוד הרחמים האלו אינם אכזריות לאחרים. כיון שאני רק כותב את הרגשתי ולא המלצה מעשית ולא פסק הלכה ובוודאי שלא עצה משפטית, אני מניח שדברי כאן אינם עבירה על החוק והסתה לעבירה. אם כן, אז ברור שדברי בטלים ומבוטלים, ולכל היותר הם אמורים כלפי קהילות דמיוניות בסיפורי המד"ב או בארצות הכנענים והיבוסים של פעם, כפי שכותב המ"ב...

מן הראוי היה לברר את מה שניתן לברר. כלומר, מה מציע הטיפול הפסיכולוגי/פסיכיאטרי, מה מציע החוק בישראל ובמדינות מתוקנות.

בוודאי שהברחת הפושע מקהילה זו לקהילה אחרת אינה אלא עוולה. ומי שראה אשכולות בתחום במשך השנים שבחח קיים יכול היה להתרשם מכך בעצמו.

***
לגבי הטיפול בילד, אני רק פסיכולוג של כורסה, אבל אני משער שהטיפול מתבסס על:

קבלת תיאור של מה שקרה לו, במידה שהוא רוצה לדבר עליו (וכיון שמדובר בטראומה, אני יודע שיש מחלוקת בשאלה אם הטיפול בטראומה הוא לדבר על כך כמה שיותר או כמה שפחות).

עיצוב מחדש של החויה באופן שמעניק לו יכולת להתגבר עליה. זה כולל גם ובעיקר פרשנות מחודשת שתאפשר לו לקבל את עצמו ואת מה שקרה לו.

בהתאם לסעיף הקודם, ההמלצה לומר לילד ש"קרה דבר עצוב שלא היה אמור לקרות, ואתה לא אשם, והחיים נמשכים" זו נראית עצה טובה מאד. כמובן, צריך שאיש מקצוע יעביר אותה לילד, ואחרי בדיקתו ואחרי הדרכה להורים, הם יאמרו לילד אותו דבר בהקשרים הנכונים. ושוב, אני רק פסיכולוג של כורסה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יתכן

האם אתה כתבת את הדברים האלו? שיש להתייעץ עם רבנים?

(האם זה בגלל חודש אלול?)

זה נכון רק בשלב מאוחר (ובכפוף לכך שמדובר ברב הראוי לשם זה).

כפי שכתבתי וכפי הסברה, נראה לי שיש להפנות את השאלות לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה של ילדים שעברו התעללות עבור הנפגע, ולאנשי מקצוע בתחום הטיפול בפוגעים עבור בירור מצבו של הפוגע והטיפול הדרוש לו. רק אז יש לפנות אל אנשי החוק וההלכה.

הרב מיימוני,

מדוע החמלה על התוקף רגשית יותר מהחמלה על המותקף.

ברור כי עד כמה שיש צורך להגן על המותקף וגם על מותקפים פוטנציאליים, אזי החמלה על התוקף תפנה את מקומה לטובת הדאגה למותקפים. דחויה. לא הותרה.

כל מה שמעבר לזה, אין שום סיבה לפגוע בתוקף. וכי כמותו אנו רוצים להיות?

החוק בעיני הוא כלי טכני (חשוב והכרחי מאין כמוהו). אין זה מונע ממני לעסוק בשאלת המהות.

והדיון האם אפשר להתעלם מהחוק במקרה שנראה כי הוא מזיק יותר ממועיל, רחבה וראויה לדיון נפרד.

אך במקרים של ספק, לכאורה יש להקל.

ברמת התועלת, אני חושב כי טיפול קהילתי נכון, אינו נופל ואולי אף עולה, על טיפול משטרתי, למעט העובדה שאי פרסום הסיפור, ימנע משוכני המקוואות את מנת הרכילות היומית שלהם.

נשגב מבינתי איך בשם ערך "זכות הציבור לדעת" רומסים את כבודו של אדם שפשע וכבוד בני משפחתו שלא פשעו, ולעתים מחסלים את חייו כפשוטו.

עד כמה שיוכח כי הפרסום הוא כלי הרתעה, יש מקום לשקול להשתמש בו במקרים מסוימים בצורה מבוקרת ולתועלת. שפיכת דם פרועה בראש חוצות, דומה בעיני להוצאות להורג המוניות. וגרוע מכך. הרי לעתים הוא נוטל נפשו בכפו, למרות שלא נדון למוות בידי שופטים.

כתבתי כי בשאלה במקרה ספציפי, אם זה מחייב לדווח, על כל אחד יתייעץ עם מי שהוא מתייעץ. אם רב או עו"ד או כל גורם אחר.

את דעתי על היוועצות ברבנים, לא ראיתי לנכון להביע דווקא כאן.