משגיח כשרות זכה בתביעה נגד המועצה הדתית פ"ת

7 07 אוגוסט 2013

1.         התובע הינו משגיח כשרות מטעם המועצה הדתית פתח תקוה. עניינה של התביעה הינה עתירתו ליתן צו למניעת פיטוריו ולתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז- 1997 [להלן: "חוק הגנה על עובדים"]; ליתן צו המורה לנתבעים 1-4 להעסיקו כמשגיח כשרות בשכר שלא יפחת מ- 11,650 ש"ח נטו לחודש; לתשלום פיצוי בגין אובדן הכנסה; פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת דיבה בזדון בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק לשון הרע") ופיצוי בגין התנכלות ועגמת נפש.

בנוסף עתר התובע להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים 1-3 לבין המועצה הדתית ולחלופין להצהיר כי יסוד החיובים בהם תחוב המועצה הדתית הוא במעשי ומחדלי הנתבעים 1-3, כך שניתן לחייבם באופן אישי בחיובי המועצה בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) התש"ל – 1970.

2.         תחילתו של ההליך בבקשה לסעדים זמניים שהגיש התובע כנגד פיטוריו (ס"ע 8943-03-11).

בהמשך הגיש התובע בקשה נוספת לסעד זמני כנגד כינוס ועדת שימוע שזומנה לדון בסיום העסקתו (ס"ע 40197-03-11).

בדיון שקויים בבקשות, הוחלט על שמיעת ההליך העיקרי, על מנת להגיע להכרעה סופית וזאת תוך שמירת הסטטוס קוו, הן לגבי אי קיום השימוע לקראת פיטורים והן לגבי מספר מינימום של מסעדות מבוקרות על ידי התובע וזאת נכון למועד קיום הדיון.

בהתאם להחלטה הגיש התובע כתב תביעה מתוקן ובו עתר לסעדים המפורטים בראשית פסק הדין.

הצדדים להליך

3.         הנתבעת 4, המועצה הדתית פתח תקוה [להלן: "המועצה הדתית"], הוקמה מכוח חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א- 1971 (להלן: "חוק שירותי הדת"), והיא הגוף המוסמך על פי חוק לטפל במתן שירותי דת בעיר פתח תקוה, ובכלל זה – הענקת תעודות הכשר לבתי עסק ולגופים שונים.

4.         הנתבע 1, הרב ישראל שרעבי (להלן: "הרב שרעבי"), הינו רב שכונה בעיר פתח תקוה, אשר מונה על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל לשמש כרב ממונה על מחלקת הכשרות בעיר, והוא המוסמך להעניק תעודות הכשר לבתי עסק בחתימתו.

5.         הנתבע 2, מר ינון פרסיק (להלן: "מר פרסיק"), הינו עובד המועצה הדתית ומשמש בפועל כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית.

6.         הנתבע 3, מר יעקב לב ארי (להלן: "מר לב ארי") הינו עובד המועצה הדתית ומשמש כמפקח כשרות במחלקת הכשרות מטעם המועצה הדתית.

7.         הנתבע 5 הינו בית עסק בו שימש התובע כמשגיח עד לחודש אוגוסט 2009 והנתבעים 6-7 הינם עסקים אשר הוקמו במקום עסקים בהם שימש התובע כמשגיח כשרות בתקופה הרלוונטית לתביעה, אשר נסגרו.

8.         התובע מונה לתפקיד משגיח כשרות מטעם המועצה בחודש מאי 2005, על ידי הרב הראשי לעיר פתח תקוה דאז, הרב סלומון זצ"ל.

עד לתחילת האירועים נשוא התביעה הועסק התובע כמשגיח מטעם המועצה הדתית בעסקים: פיצה פרגו, טעמים, ברים, פפינוס, רוסטר י.ג.י מסעדות, קפה נטו וקפה קפה והשתכר סך של 11,650 ש"ח לחודש.

טענות הצדדים

9.         לטענת התובע, הנתבעים 1-4 גרמו, ביחד ולחוד, לפיטוריו שלא כדין, התנכלו לו, "פברקו" טענות בדבר כשלים בעבודתו, הוציאו עליו דיבה ופגעו פגיעה קשה בשמו הטוב וכל זאת, רק בשל כך שחשף התנהלות לא תקינה ושחיתויות במועצה הדתית בכלל ואצל הנתבעים 1-3 בפרט.

התובע טען כי חשף אי חוקיות וניגוד עניינים בהתקשרות שנערכה בין המועצה לבין חברת י.א. ייעוץ טכני בע"מ מקבוצת דנאל (להלן: "דנאל") להעסקת המשגיחים דרך חברת דנאל וכי לאחר שפנה למשגיחים ושכנע אותם לא לעבור לדנאל, הוזהר על ידי מר פרסיק ש"לא לחתור תחת המערכת".

לטענת התובע, בחודש אוגוסט 2009, הוא פוטר מעבודתו בפיצה פרגו על ידי הרב שרעבי, באופן שרירותי, מבלי שניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו בפני ועדת שימוע ובחודש מאי 2010 הופסקה עבודתו בברים ללא שימוע, וללא כל סיבה, תוך שהרב שרעבי נותן את התפקיד למשגיחי אולמות שכלל לא מכירים את התחום, בניגוד להלכות הרבנות הראשית לישראל.

בעקבות האמור, הגיש התובע לבית הדין בקשה לסעד זמני של השבה לעבודה (ס"ע 48636-05-10) ובדיון שהתקיים ביום 9.6.10 (בפני כב' הש' יהלום) הסכימו הנתבעים 1-3 להחזיר את התובע לעבודתו.

לטענת התובע, על אף ההתחייבות להחזירו לעבודה סדירה, הרב שרעבי לא החזירו לעבודה בברים ובמשך החודשים שלאחר מכן המשיכו הנתבעים 1-3 להצר את צעדיו בכל דרך אפשרית, בין אם על ידי הצקות לבעלי העסקים בהם השגיח ובין אם על ידי הפקה של דוחות ביקורת שקריים, כשמטרתם לגרום לבעלי העסקים להבין שכל עוד ימשיכו להעסיק את התובע הם "מסומנים".

התובע טען כי פנה למבקר המדינה ולמשטרת ישראל ואף התלווה ליו"ר המועצה הדתית למפגש שהתקיים ביום 14.2.11 במשרדי הרבנות הראשית, בו נדונו תלונות רבות בדבר מעשי שחיתות שנעשו במחלקת הכשרות בפתח תקוה.

לטענת התובע, במהלך החודשים יוני – דצמבר 2010 נסגרו 3 בתי עסק בהם הוא עבד (טעמים, רוסטר ופפינוס) ושכרו הצטמצם בצורה משמעותית, כשהחל מחודש ינואר 2011 עמד שכרו על סך 4,000 ש"ח בלבד, במקום סך של 11,650 ₪ שהשתכר עד לחודש אוגוסט 2009.

התובע טען כי המתין מספר חודשים בציפיה לקבל את ההשגחה אצל הנתבעים 6-7 שעמדו להיפתח במקום בתי העסק שנסגרו, בהתאם לנוהל שרווח במשך תקופת עבודתו, וכשנוכח כי הנתבעים 1-2 החליטו לא ליתן לו את ההשגחה בעסקים אלו וביקשו לפטרו מהמערכת פנה ליו"ר המועצה הדתית בדרישה שימנע את פיטוריו.

יו"ר המועצה הדתית פנה למר פרסיק ביום 27.2.11 בדרישה שלא להפר את החלטת בית הדין בדבר החזרת התובע לעבודה וביום 6.3.11 פנה התובע לבית הדין בבקשה למתן סעד זמני כנגד פיטוריו (ס"ע 8943-03-11).

לטענת התובע, עוד באותו יום נמסר לו זימון ל"ועדת שימוע" ליום 24.3.10, שעמדתה היתה ידועה מראש ואשר הוקמה בחוסר סמכות, ללא כוונה לשתף את יו"ר המועצה הדתית בכינונה ובאופן עבודתה.

התובע טען כי נוכח התעקשות הנתבעים 1-3 לקיים לו ועדת שימוע בעוד ההליך בס"ע 8943-03-11 תלוי ועומד, הוא נאלץ להגיש בשנית, שבועיים מאוחר יותר, בקשה לסעד זמני לקבלת צו מניעה כנגד קיום ועדת השימוע (ס"ע 40197-03-11).

לטענת התובע, פיטוריו על ידי הרב שרעבי תוך שהוא מסתתר מאחורי מניע "הלכתי" כביכול של חוסר אמון, נועדו להסתיר את מניעיו האישיים ותחושת אי האמון הסובייקטיבית שהוא חש כלפי התובע, והרצון לנקום בו על חשיפת מעורבותו במעשי שחיתות.

לטענתו, הרב שרעבי גרם להפרת חוזה העבודה שלו עם מעסיקיו כאשר פיטר אותו בחוסר סמכות מפיצה פרגו ומהברים וביקש באמצעות "ועדת השימוע" לגרום להפרת חוזה העבודה שלו עם מעסיקיו כיום.

בנוסף טען כי הרב שרעבי מסתתר מאחורי הטענה לפיה יש לו שיקול דעת בלעדי לשיבוץ משגיחים בעסקים חדשים, אולם בפועל, שיבוץ המשגיחים מתנהל באופן מעוות לפי גחמותיהם של הנתבעים 1-2 וללא קריטריונים ברורים, כשעד להגשת התביעה כלל לא היתה במועצה ועדת שיבוץ למשגיחים.

התובע טוען כי על אף שהמועצה הדתית אינה מעבידתו, היא אחראית לתשלומים המגיעים לו, מאחר והפגיעה בו ובשכרו נגרמה ממעשים לא חוקיים (פיטורים ללא שימוע, בזיון בית המשפט והתנכלות ממניעים אישיים) ויש לחייבה כמו גם את הנתבעים 1-3 באופן אישי, בתשלומים המגיעים לו.

עוד טען התובע, כי הנתבעים 1-3 פעלו בניגוד לעקרונות המשפט המנהלי כשהם מתנכלים לו ומנהלים נגדו מסע נקמה בשל כך שעמד על זכויותיו וחשף את מעורבותם במעשי שחיתות, ועל כן כל החלטה שקיבלו בעניינו היא פסולה בשל משוא פנים ודעה קדומה.

לטענת התובע, הנתבעים 1-3 הפרו באופן בוטה את החלטת בית הדין מיום 9.6.10 באשר להתחייבותם להשיבו לעבודתו הסדירה, דהיינו עבודה באותם תנאים, באותו היקף משרה ובאותה רמת שכר, הפרה העולה כדי בזיון בית המשפט.

בנוסף, לטענתו, מאז הוחזר לעבודה (חלקית) המשיכו הנתבעים 1-3 לפגוע בו בעקביות בכל דרך אפשרית, אם על ידי פגיעה בשכרו באי החזרתו לעבודה בברים, אם על ידי התנכלות לבעלי העסקים המושגחים ונסיונות למצוא כשלים בעבודתו, אם על ידי פניה לרב הראשי בבקשה לשלול ממנו את תעודת המקצוע, אם על ידי פיטוריו בעקיפין באי אספקת מקומות עבודה חלופיים תחת בתי העסק שנסגרו ואם על ידי כינוס ועדת שימוע שתוצאותיה היו ידועות מראש.

בנוסף טען התובע כי הוא עומד בדרישות חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) תשנ"ז – 1997 (להלן: "חוק חשיפת שחיתויות"), משום שהגיש תלונות על ליקויים חמורים בהתנהלות הנתבעים 1-3 בתום לב, לגורמים המוסמכים (יו"ר המועצה הדתית, מבקר המדינה, משטרת ישראל והרבנות הראשית לישראל) והתלונות קשורות קשר הדוק לפעילות המעביד.

משכך, לטענתו, הוא זכאי בהתאם להוראות החוק, לכך שהפסקת עבודתו תבוטל, כשנטל ההוכחה כי הפיטורים וההתנכלות לא נעשו מן הטעם של חשיפת פגיעה במנהל התקין, הוא על הנתבעים.

לאור האמור, עתר התובע ליתן צו המורה על ביטול ההחלטה על הפסקת עבודתו שנפלו בה פגמים מהותיים, להחזרתו לעבודה בהיקף המשרה בה עבד עד לתחילת האירועים ובאותו היקף שכר, להפסקת כל הפרעה מצד הנתבעים להמשך עבודתו ולחיוב הנתבעים 1-4 בתשלום פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך 50,000 ש"ח, שנגרם לו בשל הפרת הוראות חוק הגנה על עובדים.

בנוסף עתר התובע ליתן צו מניעה קבוע לפי סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים שימנע את פיטוריו על ידי הנתבעים 1-4 ושיורה להם להעסיקו כמשגיח כשרות בפ"ת בשכר שלא יפחת מ- 11,650 ש"ח נטו לחודש.

כמו כן, עתר התובע לחיוב הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויי בגין אובדן הכנסה בסך של 115,525 ₪ ולתשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין מסע ההתנכלות שניהלו נגדו הנתבעים 1-3 ועגמת הנפש שנגרמה לו.

בנוסף טען התובע לזכאותו לפיצוי סטטוטורי בסך של 120,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, בגין הוצאת דיבה בזדון לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, משלטענתו הנתבעים 1-3 דאגו לפרסם האשמותיהם כלפיו במכתבים שהפנו ליותר מעשרה בעלי תפקידים ורבנים, וביניהם הרבנים הראשיים לישראל, מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמו הטוב, כשההכפשות נעשו בתגובה לחשיפתו את מעשי השחיתות בהם היו מעורבים ועל מנת להרתיעו מלהמשיך ולפעול לביעור השחיתות במחלקת הכשרות (המכתבים צורפו כנספחים לח', לט', נב', נג', נט', סח' לכתב התביעה).

התובע טען כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות בין המועצה הדתית לבין הנתבעים 1-3, שכן הם אלו שהיו אחראים להעסקתו ולפגיעה בשכרו והנתבעים 1-2 ניהלו את מערך הכשרות בעיר פתח תקוה כאחוזתם הפרטית.

לחלופין עתר התובע להצהיר כי יסוד החיובים בהם תחוב המועצה הדתית הוא במעשי ומחדלי הנתבעים 1-3, כך שניתן לחייבם באופן אישי בחיוביה בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) התש"ל – 1970.

10.       לטענת הנתבעים 1-4 (להלן: "הנתבעים") אין כל יריבות בינם לבין התובע, שכן מי שהעסיק אותו בפועל הם הנתבעים 5-7.

על פי הנטען, משגיחי הכשרות דוגמת התובע אינם עובדי המועצה הדתית, אלא עובדי חברה קבלנית לשירותי כוח אדם או של בתי העסק בהם הם משגיחים.

לטענת הנתבעים, בין העסק/חברת כוח האדם, לבין המשגיח והרבנות המקומית ישנו הסכם מכללא כי המשגיח הינו נאמן של הרב שנותן את תעודת הכשרות ומשעה שחדל האמון במשגיח, חברת כוח האדם/העסק אינם יכולים להמשיך ולהעסיקו כמשגיח כשרות.

הנתבעים טוענים כי משעה שחדל אמונו של הרב שרעבי בתובע, הרי שלא ניתן היה עוד להעסיקו כנאמן מטעם הרב.

באשר לפיצה פרגו טענו הנתבעים, כי מאחר והתגלה בביקורת כי העסק פתוח בשבת, הוסרה הכשרות מהעסק והוחזרה בתנאים מגבילים ולא היה מנוס מהחלפת משגיח.

על פי הנטען, התובע הכפיש את המשגיח המחליף בשליחת מכתבים לרבנות הראשית והתנהלות זו תרמה לאיבוד אמונו של הרב שרעבי בתובע ועל כן ביקש לערוך לו ועדת שימוע, שכינוסה נמנע בעקבות פניית התובע לערכאות.

באשר לברים, טענו הנתבעים, כי התובע היה עורך בהם ביקורות והולך, וכדי למנוע תקלות, רב הכשרות הציב את משגיחי אולם השמחות שיהיו אחראים גם על הבר. לטענתם, התובע איים על משגיחי האולמות.

מכל מקום, על פי הנטען, אף אם נעשו פעולות בניגוד להוראות הרבנות הראשית, מקום הטענות הוא בשימוע ברבנות ולא בבית המשפט.

הנתבעים טוענים כי מי שרשאי היה לערוך לתובע שימוע הוא רק הרב שרעבי וכי עריכת השימוע בפני נציגים נוספים מעיד על יושרם.

לטענת הנתבעים, עקב העובדה שהתובע לא קיבל על עצמו מרות הלכתית ומנהלית, לא ניתן היה להמשיך ולתת בו אמון, במיוחד נוכח סוג העיסוק שלו המבוסס על אמון הדדי, והתנהלות התובע אף גרמה לאיבוד המשמעת וקבלת הסמכות אצל כל המשגיחים, דבר שהינו מהותי במחלקת הכשרות.

על פי הנטען, הנתבעים 2-4 אינם מוסמכים להתערב ביחסי העבודה בין התובע למעסיקיו ואינם יכולים להורות על השבתו למקומות העבודה בהם עבד, ועל כן לא היה מקום לצרפם כצד לתביעה.

לטענת הנתבעים, לא היתה כל התנכלות כלפי התובע וטענות התובע לעניין שחיתויות במועצה בכלל ובהתקשרות עם חברת דנאל בפרט, הינן מוטעות ומטעות.

לטענתם, החלטותיהם בעניין התובע התקבלו באופן סביר ומידתי ועל פי הוראות החוק והם שקלו את החלטותיהם ללא משוא פנים ומבלי שנשקלו שיקולים זרים כלשהם, כשהשיקול הבלעדי שעמד לנגד עיניהם בהחלטה בעניין הפסקת העסקת התובע הוא טובת צרכני הדת בעיר ומניעת מכשול מציבור זה.

תצהירים ועדויות

11.       התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר של מר דן לאופר, נציג אחד השותפים בסניף קפה-נטו בפ"ת, שם שימש התובע כמשגיח כשרות.

התובע ומר לאופר נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. בנוסף העיד מטעם התובע מר דוד צוברי, מפקח מטעם המועצה הדתית.

מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של הנתבע 1, הרב ישראל שרעבי, של הנתבע 2, מר ינון פרסיק ושל הנתבע 3, מר יעקב לב ארי.

הנתבעים 1-3 נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו.

דיון והכרעה

מערך הכשרות במועצה הדתית והעסקתם של משגיחי כשרות

12.       המועצה הדתית פועלת מכוח חוק שירותי הדת, ו"מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי הדת" (סעיף 7 לחוק שירותי הדת).

13.       מערך הכשרות מצוי בתחום פעילותה של המועצה הדתית, ומוסדר בהוראות חוק הונאה בכשרות ובחוזרי המשרד לשירותי דת.

14.       על פי סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג – 1983, הרשאים להעניק תעודת הכשר הם מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך או רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של המצרך.

15.       הרב ברוך שמעון סלומון ז"ל, כיהן כרב הראשי לעיר פתח תקוה עד פטירתו ביום 13.3.09, ומאז לא מונה רב עיר במקומו. ביום 20.4.09 הסמיכה מועצת הרבנות הראשית את הרב שרעבי לכהן כרב הממונה על מחלקת הכשרות בעיר והמוסמך להעניק תעודות הכשר בתחומה.

16.       סעיף 6א לחוק שירותי הדת קובע כי המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל עניין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית. 

17.       מחלקת הכשרות מצויה בתחום פעילותה ואחריותה של המועצה הדתית, אך הגורם האחראי עליה מבחינה דתית-הלכתית הינו רב הממונה ישירות בידי מועצת הרבנות הראשית.

18.       בראש מערך הכשרות עומד הרב הממונה המעניק תעודות הכשר. תחתיו מצוי מנהל מחלקת הכשרות, בכפוף לו מצוי מפקח הכשרות, אשר מפקח על עבודתם של משגיחי הכשרות. 

19.       על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מעסיקו של משגיח כשרות הוא, ככלל, בית העסק אצלו הוא מוצב ולא המועצה הדתית.

יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא (כתוארו אז) בר ניב בדב"ע ל/9-3 מרלן ברני ואח' – עסים שנה, פד"ע א' 113, בעמ' 116:

"א. האם המשיב היה "עובדם" של המערערים באשר לתפקידו כמשגיח על הכשרות?

הטענה נוסחה בצורה זו מפני שבמשך תקופה מסוימת הועסק המשיב אצל המערערים כמשגיח כשרות בלבד, ולאחר מכן עבד אצלם גם בתורת טבח.

עוד בהיות המסעדה (מקום העבודה בענייננו) בבעלות אחרת, עבד בה המשיב כמשגיח על הכשרות לאחר שהופנה אל מקום עבודה זה על ידי הרבנות המקומית.

טוענים המערערים: היות ובכדי לנהל מסעדה כשרה עלינו להעסיק משגיח כשרות והיות והמשגיח מופנה אלינו ע"י הרבנות והיות ובגלל עצם טיב עבודתו אין אנו יכולים לפקח על דרכי עבודתו, הרי שהמשגיח אינו נחשב כ"עובד" אצלנו.

לא נוכל לקבל טענה זו. רבים הם המקרים בדיני העבודה, בהם המעביד אינו חופשי בבחירת עובדיו, אך הדבר אינו גורע מהיותו מעביד. בצדק הצביע השופט האזורי המלומד (בסעיף 6 לפסק-דינו) על חיקוקים שונים שלפיהם מופנים מחפשי עבודה למקומות עבודה, ואין הדבר פוגע ביחסי עובד-מעביד. גם העדר אפשרות הפיקוח בגלל סוג עבודה מסויים אינו גורם בכל מקרה לכך שבעל המקצוע המסויים אינו עוד נחשב כעובד.

צדק השופט האזורי המלומד כשהסתמך בעניין זה על עקרון מבחן ההשתלבות (ראה סעיף 6 (ד) לפסק-דינו) והתוצאה היא, לפי מבחן זה: המשיב היה "עובד" אצל המערערים ואם זכאי הוא לפיצויי פיטורים, הרי הוא זכאי להם גם לגבי אותה התקופה בה עבד כמשגיח בלבד."

כמו כן יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת ברק (כתוארה אז) בתב"ע ב"ש שן/36-3, נבט רמונד - ישראל בן ארי ואח' (תב"ע, תק-עב 90(3), 157):

"יחסים אלו הם מיוחדים במינם. הפיקוח על התובע נעשה לא ע"י הנתבעות, אלא ע"י הרב. היינו, לשכת הרבנות. כך גם באשר לשעות העבודה ולמהות העבודה. לכאורה, יחד עם זאת, נראה שהנתבעות היו מעבידותיו של התובע.

הן אמנם העסיקוהו מתוך כורח המציאות - משרצו תעודת הכשר, לא היתה להן דרך אחרת אלא להעסיק את התובע. אמת התנאים הוכתבו על-ידי הרבנות, אך זו נשאה ונתנה איתם, בשמו של התובע. אמת, אף ברצותן תעודת הכשר, היו הנתבעות חייבות להעסיק את התובע, אך לא הוכח כי הן לא יכלו לשאת ולתת על תנאי העסקתו".

(ר' בעניין זה גם: עב' (ת"א) 913731/99 ברזילי אריק – המועצה הדתית ראש העין ושופרסל, עבודה אזורי, כרך ט"ז, 507, להלן: עניין ברזילי; תב"ע (נצרת) נו/499-35 - יואל עורקבי נ' שירותי הסעדה, תק-עב 97(3), 188; תב"ע (י-ם) נז/219-1 גרינפלד משה יעקב – מידא מזון ירושלים בע"מ, עבודה אזורי, כרך ה, 643).

20.      על פי ההלכה המחייבת, אפוא, המועצה הדתית אינה מעסיקתו של משגיח הכשרות כי אם בתי העסק בהם הוא מוצב. יחד עם זאת, מתוקף תפקידה כגוף הממנה את משגיחי הכשרות ומפקח עליהם, מוסמכת המועצה הדתית, כשם שהחליטה שאדם מסוים מתאים לשמש כמשגיח כשרות, להחליט כי אדם מסוים אינו מתאים עוד לשמש ככזה, היה ומתגלים פגמים או ליקויים בעבודתו (ר' עניין ברזילי וכן ס"ע (ת"א) 14438-02-11 יצחק יעקב – המועצה הדתית פתח תקוה, 5.8.12).

חוק הגנה על עובדים

21.       תכליתו של חוק הגנה על עובדים הינה להגן על עובדים המגלים אי סדרים במינהל הציבורי ולאפשר להם לפעול נגד מעשים אלה (ע"ע 300204/97 דוד מוצפי – עיריית אור יהודה 2001).

בסעיף 2 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין) התשנ"ז-2007 נקבע האיסור על פגיעה בעובד בשל כך שהתלונן על מעבידו, כדלקמן:

"לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור".

בסעיף 3 לחוק נאמר:

"בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או הסיוע כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה:

(1) כי המעביד פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו;

(2) כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולענין פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעביד תנאים או כישורים - גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים".

בסעיף 4 לחוק, אשר קובע את היקף ההגנה על העובד, קבועים תנאים מצטברים המעניקים את ההגנה: נדרש שהעובד הגיש תלונה בתום לב (או שסייע בהגשתה בתום לב), התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או פעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר מידות או במינהל התקין, ובנוסף נדרש כי התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לדון בכך. 

22.       בית הדין הארצי עמד על תכליתו של החוק ואופן יישומו במקרים רבים שהובאו לפתחו. על פי הפסיקה, תכליתו של החוק היא כפולה: תכליתו האחת להגן על העובד חושף השחיתות, והשניה לעודד עובדים לחשוף מעשי שחיתות. (ר' ע"ע 259/06 רפי רותם – מדינת ישראל - משרד האוצר 2007, להלן: פסק דין רותם; ע"ע 300204/97 דוד מוצפי – עיריית אור יהודה 2001, ע"ע 502/05 אסף גרטי – מדינת ישראל 2006, להלן: פסק דין גרטי).

עם זאת, בפסק דין רותם נקבע כי:

"יש להבחין בין טענה בדבר חשיפת שחיתות וההגנות שבחוק מפני התנכלות לעובד ופגיעה בו ובתנאי עבודתו בשל חשיפת שחיתויות, לבין החלטות ענייניות של המעביד במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו. חוק הגנה על עובדים לא נועד למנוע בירור ענייני של טענות בדבר ליקויים בתפקודו של עובד, לרבות יחסי אנוש גרועים. בה במידה, טענה שמעלה עובד בדבר חשיפת שחיתויות במקום העבודה, אין די בה, כשלעצמה, כדי לשמש לו חליפת מגן מפני בירור טענות המעסיק על תפקודו בעבודה, בחינתן וקבלת ההחלטה הנדרשת בנסיבות המקרה. כך, בפסק הדין בעניין פלצמן בל עמד בית המשפט העליון על כך שיש להימנע '... ממתן "חסינות" מפיטורין למועסק שהתלונן על הממונה עליו, מקום שקיימים שיקולים אובייקטיביים מוצדקים להפסקת עבודתו, או מקום שתלונתו הוגשה בחוסר תום לב, או לא הייתה תלונת אמת. יש להישמר מהפיכת מכשיר התלונה לאמצעי שנועד למנוע פיטורין מוצדקים וכפיית מעסיקים להמשיך ולהעסיק מועסקים חרף אי התאמתם לתפקידם' ".

23.       לאור הוראות החוק והפסיקה, התנאים המוקדמים והמצטברים של ההוכחה הלכאורית הנדרשת מן העובד לקיום הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הפגיעה בתנאי עבודתו, הם:

א.        דרישת סמיכות זמנים עד שנה אחת בין הגשת התלונה לרשות המוסמכת לבין הגשת התובענה לבית הדין בגין הפגיעה בעובד עקב אותה תלונה.

ב.         הוכחה של פגיעה לכאורית ברורה ונראית לעין בתנאי העבודה של העובד, לרבות פיטורים.

ג.         הוכחה לכאורה של הטענה, לפיה תפקודו של העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו.

24.       התובע טען כי חשף "מעשי שחיתות חמורים הגובלים בפלילים" וליקויים חמורים בהתנהלותם של הנתבעים 1-4 וכי בעקבות חשיפתו את התנהלותם השערורייתית, החלו הנתבעים במסע התנכלות ורדיפה אישית כנגדו, שראשיתו בפיטוריו מפיצה פרגו בחודש אוגוסט 2009 ושיאו בפיטוריו מכלל העסקים בחודש מאי 2010, והכל בצורה שרירותית ומבלי שנערך לו שימוע כמתחייב על פי חוק.

עיון בחומר הראיות שצירף התובע לתצהירו מעלה כי התובע פנה לראשונה במכתב ליו"ר המועצה הדתית ובו תלונה על התנהלות לקויה של הרב שרעבי בכל הנוגע למתן אישור למשגיחי אולמות לשמש גם כמשגיחים על ברים חיצוניים רק ביום 10.3.10 (נספח כה' לתצהיר), לאחר שהופסקה כבר העסקתו בפיצה פרגו ובברים.

התובע פנה אמנם עוד קודם לכן ליו"ר המועצה במכתב בו הציג בפניו את מעמדם הבעייתי של משגיחי הכשרות מבחינת אופן העסקתם וסיום העסקתם (ר' מכתב מיום 17.11.09 - נספח כה' לתצהיר התובע), אולם אין מדובר בתלונה העונה על דרישות החוק, אלא לכל היותר במכתב בו הביא התובע לידיעת היו"ר את המצב התעסוקתי הבעייתי של המשגיחים במועצה.

בנסיבות אלו לא שוכנענו כי בוסס קשר סיבתי בין הגשת התלונה לבין הפסקת העסקתו של התובע בפיצה פרגו ובברים.

25.       התובע הציג בנוסף תלונה שהגיש למשטרת ישראל ביום 5.7.10 (נספח נה לתצהיר) ותלונה שהגיש לנציבות תלונות הציבור ביום 9.12.10 על הגשת תצהיר שקרי לבית המשפט במסגרת ההליך שהתקיים בעניינו בבית הדין (נספח נו לתצהיר), כשבמסגרת התלונה הלין על יחסו של מר פרסיק אליו.

בנוסף התובע הציג תכתובות שניהל עם היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית והשתתף בישיבה שהתקיימה ביום 14.2.11 במשרדי הרה"ר בעניין התנהלות מחלקת הכשרות בפ"ת (נספח נז' לתצהיר).

26.       הגם שעל פי העדויות וחומר הראיות הוכחה פגיעה בתנאי עבודתו של התובע לאחר הגשת התלונות והגם שקיימת סמיכות זמנים בין התלונות שהגיש לבין השתלשלות העניינים אשר הובילה להחלטה לסיים העסקתו כמשגיח ולהגשת הבקשות לבית הדין, לא עמד התובע לטעמנו בנטל הראשוני להוכיח כי תפקודו לא הצדיק החלטה על סיום העסקתו בפיצה ובברים, כך שאין הוא זכאי להגנת חוק הגנה על עובדים, ונפרט.

העברת התובע מתפקידו ב"פיצה פרגו"

27.       כעולה מהעדויות ומהראיות שהונחו בפנינו עולה כי בעקבות תלונה של הרבנות הראשית לפיה ב"פיצה פרגו" - עסק שהיה תחת השגחתו של התובע, מתקיימת פעילות בשבתות תוך חילול השבת, נערכה במקום ביקורת על ידי משגיח בשם בועז עמרם, ובעקבות ממצאי הביקורת הועבר התובע מתפקידו כמשגיח ב"פיצה פרגו".

התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית:

"ש. פרגו – הייתה בעיה שפיצה פרגו פתחה את החנות עוד טרם יצאה השבת, נכון?

ת. עבדו שם בשבת.

ש. זה היה תחת השגחתך באותה העת?

ת. אכן, במשך השבת היתה שם עבודה. בזמן הפתיחה אני רואה סגור. למרות שהם עבדו במשך השבת.

ש. זה לא קרה פעם אחת או לא?

ת. הרבנות הראשית לישראל התלוננה, שאחד האזרחים שגר באיזור מגלה שיש שם פעילות בשבת, ושלחו ביקורת, והתברר שנעשית פעילות במשך השבת עצמה. כאשר אני כמשגיח שמגיע במוצ"ש רואה את המקום סגור וחשוך ואין ביכולתי לדעת מה במשך השבת" (פרוט' 20.3.12, עמ' 39).

28.       התובע נשאל בחקירתו מה נדרש משגיח לעשות על מנת למנוע מקרים של חילול שבת:

"ש. תסכים איתי שתפקיד של משגיח שלא נמצא במקום זה לשים מדבקות מיוחדות, כדי שאתה לא נמצא ואתה מגיע ראשון וצריך לפתוח לוודא שאין חילול שבת, והמדבקה אמורה להיות שלמה כי אחרת היא קרועה, פתחת את הדלת, אז אתה כמשגיח איך לא ראית את זה? אולי לא הגעת?

ת. הגעתי בכל המוצ"ש באותה עת, כאשר המקום חשוך והדלתות נעולות והמדבקה שאני שם אותה נמצאת שם במוצ"ש. התרמית שהתבררה שבעלי העסק הטעו אותי, זה שהם נכנסו מפתח אחר. לא מהפתח בו אני שם מדבקה בכניסה הראשית.

ש. ההנחיה של הרבנות הראשית היא שבכל פתח של המסעדה לשים מדבקה, בשני פתחים למה לא שמת מדבקה מאחור?

ת. אותו בועז עמרם כותב שהוא עשה אותה בדיקה שאני עשיתי. שמתי מדבקה על הפתח וגיליתי שיש מדבקה ויש פעילות במקום, כך הוא כותב.

ש. אני מזכיר לך שאתה המשגיח הקבוע ולא גילית זאת. ומשגיח בועז עמרם שבמקרה הגיע גילה זאת. אתה חושב שהרב לאחר שגילה את מה שגילה את הרשלנות עם הדלת. אתה חושב שהוא צריך להמשיך ולהאמין לך ולתת לך להמשיך לעבוד?

ת. המשגיח בועז עמרם לא גילה, הוא נשלח בידיעה שהוא הולך למצוא שם חילול שבת. הוא ידע מתי לבוא ולכן בא ומצא." (עמ' 40 לפרוט').

29.       עצם העובדה שחילול השבת התגלה על ידי משגיח שהגיע למקום באופן חד פעמי, אף אם אותו משגיח נשלח למקום באופן יזום, מעידה על כשל בתפקודו של התובע, אשר הגיע לבית העסק, על פי עדותו, בכל מוצ"ש ולא גילה את הפרת תנאי הכשרות במקום.

התובע טען כי הוטעה על ידי בעלי העסק, כפי שאף עלה ממכתב התנצלות ששלחו בעלי העסק לרב שרעבי. אולם במבחן התוצאה, בבית העסק עליו השגיח התובע הופרו תנאי הכשרות במשך מספר שבתות, מבלי שהתובע גילה זאת.

יש לזכור כי מהות תפקידו של המשגיח היא לוודא כי בבית העסק עליו הוא משגיח, המחזיק בתעודת כשרות, עליה מסתמך ציבור שומרי הכשרות, נשמרים כללי הכשרות.

30.       נוכח המפורט לעיל, אין חולק כי נפל כשל בהשגחת התובע על בית העסק. יתרה מכך, במועד העברתו מתפקידו בפיצה פרגו, התובע לא הגיש כל תלונה כמשמעה בחוק הגנה על עובדים, כשכאמור, התלונה הראשונה הוגשה רק בחודש מרץ 2010.

 לאור האמור, לא הוכח כי ההחלטה על העברת התובע מתפקידו היתה קשורה ל"חשיפת שחיתות" או לכל מניע זר אחר ושוכנענו כי היו סיבות ענייניות להחלטת הרב להעביר את התובע מתפקידו בבית העסק.

31.       עם זאת, מהעדויות עולה כי לתובע לא נערך שימוע טרם העברתו מתפקידו.

התובע הצהיר לעניין זה:

"45. בחודש אוגוסט 2009 פוטרתי ע"י הנתבע 1 מבית העסק פיצה פרגו, בצורה שרירותית ובתואנות שווא, על שכביכול נמצאתי אחראי לחילול שבת שבוצע בבית העסק, ושנחשף בביקורת של הרבנות הראשית...

46. פיטורים אלו נעשו בע"פ ללא שניתנה בפני שום אפשרות לשטוח את טענותי בפני ועדת שימוע, כפי שמתבקש מגוף מנהלי שאמור לעבוד לפי כללי מנהל תקין." (סעיפים 45-46 לתצהירו).

הרב שרעבי נשאל במסגרת חקירתו הנגדית לעניין העברתו של התובע מתפקידו בפיצה פרגו:

"ש. ז"א עדותך כאן בביה"ד זה שאתה מזהיר משגיח 3 פעמים?

ת. לפחות,

ש. לפני שאתה מעביר אותו מתפקידו?

ת. כן.

ש. אז בטח הזהרת את התובע לפחות 3 פעמים לפני שהעברת אותו מתפקידו כמשגיח בפיצה פרגו?

ת. כן. לא זוכר תאריכים.

ש. בהתראות של כמה זמן?

ת. גם לא יודע." (פרוט' 29.3.12, עמ' 61, ש' 15).

ובהמשך:

"ש. יש נסיבות כאלה ויש אחרות ובודאי יש לתובע מה לומר בנושא, ערכתם שימוע מסודר והעלתם את הטענות בפניו ונתתם לו הזדמנות להגיב?

ת. יכול להיות.

ש. אפשר לראות את פרוט' השימוע בנושא הזה?

ת. ינון צריך לדעת.

ש. תאשר לי שלא צורף לתצהירך לא צורף פרוט' שימוע?

לא יודע." (עמ' 62, ש' 15-23).

הנתבעים לא הציגו פרוטוקול שימוע וממילא מר פרסיק העיד כי הוא לא מעורב בפיטורי עובדים ואף לא היה מעורב בהפסקת עבודתו של משגיח במקום זה או אחר (פרוט' 29.3.12, עמ' 51, ש' 23-30).

32.       הנתבעים לא הוכיחו, אפוא, כי לתובע נערך שימוע כדין טרם העברתו מתפקידו ב"פיצה פרגו".

כידוע, זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד.

            הרציונאל המונח ביסוד זכות הטיעון, שמקורה בכללי הצדק הטבעי, הוא שבכל מקרה בו הרשות מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה עליה את החובה להעניק לאותו אדם הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו (בג"צ 654/78, ריבה גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ה (2), 649); דב"ע נד/120-3 שבח נ' ראש עירית תל אביב ואח', פד"ע כו' 395].

33.       הגם שבין התובע לבין המועצה הדתית לא התקיימו יחסי עובד- מעביד, מאחר והחלטת המועצה היא שהביאה להפסקת יחסי העבודה בין התובע לבין פיצה פרגו (כשלבית העסק לא היתה יד בהחלטה), כגוף ציבורי המחוייב לכללי המנהל התקין, היה עליה לאפשר לתובע להשמיע את טענותיו טרם קבלת ההחלטה בעניין המשך העסקתו בבית העסק.

המועצה החליטה על העברתו של התובע מתפקידו, תוך פגיעה מהותית בשכרו, מבלי שערכה לו שימוע כדין, ובכך נפל פגם בהליך.

הפסקת העסקת התובע בברים

34.       התובע טען כי בחודש מרץ 2010 הופסקה עבודתו בברים ללא שימוע, ללא כל סיבה, תוך שהרב שרעבי נותן את התפקיד למשגיחי אולמות שכלל לא מכירים את התחום, בניגוד להלכות הרבנות הראשית לישראל.

הנתבעים טענו כי הוחלט להעביר את ההשגחה על הברים למשגיחים של האולמות, כיוון שהם נמצאים באולם במשך כל האירוע, בניגוד למשגיח חיצוני שמגיע לדקות ספורות בלבד.

35.       התובע הפנה להוראות הרבנות הראשית לישראל שם נקבע תחת הכותרת "נוהל לבר":

"2. לבר ימונה משגיח ע"י הרבנות נותנת הכשרות. המשגיח יתלווה לכל אירוע" (נספח לב' לתצהיר התובע), דהיינו, נדרש משגיח חיצוני שיתלווה לאירוע.

אף אם בבסיס ההחלטה ליתן את ההשגחה למשגיחים של האולמות עמד מניע ענייני, כנטען על ידי הנתבעים, ברי כי ההחלטה נוגדת את הוראות הרבנות הראשית לישראל (לעניין זה ר' גם תמליל שיחה של התובע עם הרב בר גיורא מהרבנות הראשית – נספח לד' לתצהיר התובע).

בכך נפל פגם בהחלטת המועצה.

36.       יתרה מכך, ההחלטה לסיים את העסקת התובע בברים התקבלה אף היא מבלי שהוכח שנערך לו שימוע קודם לכן. הרב שרעבי נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית:

"ש. אם אתה מפטר את התובע מתפקידו כמשגיח על הבר ועושה זאת בניגוד להנחיות חוזר מנכ"ל בטח ערכת לו שימוע בנושא זה?

ת. בודאי.

ש. אתה יכול להראות לי פרוטוקול על השימוע?

ת. באולם דיברתי איתו ואחר כך הזמנו אותו למשרד.

ש. ובמשרד ערכת פרוטוקול?

ת. אני חושב שכן. ינון רושם את הפרוטוקול.

ש. אפשר לראות את הפרוטוקול?

ת. אפשר לבקש מינון אחרי המשפט.

ש. זה נכון שלמשגיח אחר בשם יצחק יעקב ערכתם פרוטוקול שימוע מסודר בכתב?

ת. כל מה שיש דיון עושים פרוטוקול" (פרוט' 29.3.12, עמ' 66, ש' 25).

הנתבעים בכלל ומר פרסיק בפרט, לא הציגו פרוטוקול של שימוע שנערך לתובע טרם פיטוריו מהברים, כשכאמור, על פי עדותו של מר פרסיק הוא כלל לא היה מעורב בפיטורי עובדים בכלל ובפיטורי משגיחים בפרט.

37.       משלא הוצג פרוטוקול שימוע ומשלא הוכח בכל דרך אחרת כי נערך לתובע שימוע טרם פיטוריו מהברים, הרי שאין לנו אלא לקבוע כי לתובע לא נערך שימוע טרם סיום העסקתו בברים, ובכך נפל פגם בהחלטת המועצה.

38.       נוכח האמור, נפלו פגמים בהחלטת המועצה לסיים את העסקת התובע בברים.

ההחלטה על הפסקת העסקת התובע כמשגיח כשרות

39.       ביום 24.5.10 קיבל התובע מכתב הפסקת עבודה חתום על ידי הרב שרעבי (נספח לט' לתצהיר התובע) בו נכתב כדלקמן:

"בהמשך לשימוע שנערך לך במשרדי המועצה הדתית בנוכחות הרב אברהם שטרית שליט"א, בה התבקשת להפסיק את פעילותך הנמרצת ע"מ להכפיש את מחלקת הכשרות. ולאור בעיית כשרות שהתעוררה לפני פסח בעסק בו אתה משגיח, הוזמנו הבעלים לבירור ובנוכחות מנהל מחלקת הכשרות אמרת להם: "אל תשימו לב הכל קשקוש" התבטאות זו ועוד התבטאויות דומות מחלישות את מחלקת הכשרות ופוגעות במתן כשרות הולם.

זאת ועוד הוחלט ע"י ראש מחלקת הכשרות להציב באולמות את משגיחי הכשרות כאחראים על הברים החיצוניים ע"מ שיהיו נוכחים בכל שעות פעילות הברים. דאגת לטרפד מהלך זה איימת על משגיחי כשרות שלא יעשו את עבודתם כנדרש, דאגת להוציא מכתב מטעם ראש המועצה תוך הכשלת ראש המועצה. עם מכתב זה המשכת להלך אימים על בעלי האולם ולהכפיש את מחלקת הכשרות ואת העומד בראשה בכל דרך אפשרית.

אין ספק שצעדים אלו גורמים בעליל לאי תפקוד נכון ואי עמידה בנהלי כשרות תוך דריכה ברגל גסה על הוראות הרבנות.

אנו רואים בחומרה רבה התנהלות, זו ומבחינת מחלקת הכשרות אבדת את נאמנותך ולא ניתן להעסיקך עוד כמשגיח כשרות".

הגם שבמכתב הפסקת העבודה נטען כי לתובע נערך שימוע, מהעדויות והראיות עולה כי לתובע נערך לכל היותר "בירור" ביום 12.4.10,שלא נדונה במסגרתו שאלת המשך העסקתו כמשגיח (ר' מכתבו של הרב שטרית - נספח מ' לתצהיר התובע), כך שאף הליך סיום העסקתו כמשגיח לא התנהל כנדרש ונפל בו פגם.

40.       מכל מקום, בעקבות מכתב הפסקת העבודה הגיש התובע לבית הדין בקשה לסעד זמני (ס"ע 48636-05-10) ובדיון שהתקיים ביום 6.9.10 בפני כב' השופטת יהלום, הסכימו הנתבעים 1-3 להחזירו לעבודה.

התובע טען כי במשך החודשים שחלפו מאז הוחזר לעבודה בעקבות החלטת בית הדין, המשיכו הנתבעים 1-3 להצר את צעדיו בכל דרך אפשרית, על ידי הצקות לבתי העסק בהם השגיח, הפקה של דוחות ביקורת שקריים, פניה לרב הראשי לישראל בבקשה לשלול ממנו את תעודת המקצוע וכד'.

41.       בנוסף טען התובע כי פוטר בעקיפין, כשבמהלך החודשים יוני – דצמבר 2010 נסגרו 3 בתי עסק בהם הוא שימש כמשגיח (טעמים, רוסטר ופפינוס) (ר' סעיף 117 לתצהיר התובע).

התובע טען כי במועצה היה נוהל שרווח במשך תקופת עבודתו, לפיו משגיח שבתי עסק שהיו תחת השגחתו נסגרו, קיבל את ההשגחה בעסקים שנפתחו במקום אותם בתי עסק ועל כן טען לזכאותו לשמש כמשגיח אצל הנתבעים
6 ו- 7.

לשם הוכחת טענתו, צירף התובע צילומים של תעודות כשרות עליהן מופיע שמו כמשגיח, של מספר בתי עסק שהתחלפו באותו המקום (נספח נח' לתצהירו).

הנתבעים, מנגד , טענו כי מינויו כמשגיח לעסקים חדשים שנפתחו, היא עניין שבשיקול דעת הרב הממונה ועל כן, נוכח הנסיבות שנוצרו, ההשגחה על העסקים לא ניתנה לתובע.

42.       בעניין זה סבורים אנו כי הדין עם הנתבעים.

אף אם בעבר קיבל התובע את ההשגחה על בתי עסק שנפתחו תחת עסקים שנסגרו באותו המקום, אין בכך כדי להצביע על חובה של הרב הממונה או של המועצה ליתן לתובע את ההשגחה על בתי העסק החדשים והדבר נתון לשיקול דעת הרב.

משהתובע לא הצביע על כל מקור לזכאותו לקבל את ההשגחה על העסקים החדשים שנפתחו, הנתבעים לא היו חייבים להעסיקו בעסקים החדשים שנפתחו תחתם.

43.       התובע טען כי לאחר שהתברר לו כי הנתבעים אינם מתכוונים להציבו כמשגיח אצל הנתבעים הפורמאליים הוא פנה ליו"ר המועצה שפנה למר פרסיק בדרישה חד משמעית לא להפר את החלטת בית הדין על החזרת התובע לעבודתו (נספח נט' לתצהיר).

ביום 6.3.11 הגיש התובע בקשה לסעד זמני (ס"ע 8943-03-11) בבקשה למנוע את פיטוריו בעקיפין.

עוד באותו יום זומן התובע ל"ועדת שימוע" שעתידה היתה להתכנס ביום 24.3.11 לדון בפיטוריו (נספח סא' לתצהיר התובע).

            ביום 22.3.11 הגיש התובע בקשה נוספת לסעד זמני כנגד כינוס ועדת השימוע ולהורות על הקמת ועדת שימוע מקצועית מקרב עובדי המועצה הדתית שתדון בעניינם של כלל משגיחי הכשרות ושל התובע בפרט (ס"ע 40197-03-11).

44.       מהעדויות עולה כי טרם קבלת ההחלטה בדבר כינוס ועדת השימוע, במהלך חודש פברואר 2011 נערכו ביקורות בבתי עסק שהיו תחת השגחת התובע ונמצאו ליקויים בכשרות. מר דוד צוברי, מפקח שזומן לעדות על ידי התובע, העיד על כך:

"ש. אני מפנה אותך לדוחות שלך בתאריך י"א אדר א' תשע"א. אתה מוצא שהגיע עלי ירק בביקורות על משה צדוק, אתה עושה ביקורת בקפה קפה, ואתה מוצא שעלי ירק לא מאושר, כמה לאווים יש באכילה של חרק שנמצא בעלי חסה?

            ת. יותר גרוע מאכילת חזיר.

ש. אני מציג לך את הדוח ביקורת כשרות שנמצא בכתב ההגנה כאחד הנספחים שאליו הפניתי, אתה כתבת?

ת. כן.

ש. אמרת למשה צדוק, שהירק הזה לא מאושר מבחינתכם ולא מכניסים אותו לעסק?

ת. כן אמרתי לו.

ש. אני מראה לך עוד דוח, מיום כו' בשבט תשע"א, עוד דוח שלך בקפה קפה ושוב אתה מציין היו מספר שקיות בודדות ללא אישור מחזירים לספק?

ת. כן" (עמ' 31 לפרוט' 20.3.12).

גם מר לאופר, נציג אחד השותפים בקפה נטו, בית עסק תחת השגחת התובע, העיד:

            "ש. זה לא הליקויים היחידים שתפסו אותך, היו אירועים נוספים:

ת. קדימה היו, אחרוה אני לא זוכר. קדימה היו שלא בשליטתי. זה שתפסו אבקת חלב נוכרי זה לא בשליטתי אלא בשליטת המשגיח והמפקח.

ש. בעצם מי שמגיע באופן יום יומי זה המשגיח לא המפקח?

ת. נכון.

ש. בעצם אתה אומר שהכשל אבקת חלב נוכרי הכשל הוא של המשגיח?

ת. אני לא מחליט מי אחראי.

ש. הייתה כאן רשלנות של מישהו ממערכת הכשרות?

ת. חד משמעית. כולל המשגיח כולל המפקח. ההכשר שלי הוא רבנות לא מהדרין. לא ידעתי שאסור לי להחזיק אבקת חלב נוכרי" (פרוט' 7.12.11, עמ' 17-18).

מהאמור עולה כי למועצה ולרב שרעבי היה בסיס סביר לקבלת ההחלטה בדבר בחינת המשך העסקת התובע כמשגיח.

45.       כאמור, מערך הכשרות בנוי כשבראשו עומד הרב הממונה וכזרועו הארוכה מצוי המשגיח בבתי העסק.

הרב החותם על תעודת הכשרות, אינו יכול לפקוד את כל בתי העסק בהם ישנה תעודת כשרות על מנת לבצע את פעולת ההשגחה בעצמו, ועל כן הוקם מנגנון פיקוח שבראשו עומד הרב ובסופו נמצא המשגיח.

האחריות על כך שבכל אותם המקומות, אכן נעשית השגחה כדת וכדין, מוטלת על הרב החותם על התעודה ומשכך, על המשגיח המשמש כידו הביצועית של הרב, להיות אמון על הרב ולהקפיד הקפדה יתרה על קיום הוראות ההשגחה והכשרות.

מקום בו עולה ספק באשר לתפקודו של המשגיח, כאשר ישנן עדויות למספר כשלים במקומות שונים, מערך הכשרות של המועצה רשאי לבחון את שאלת המשך העסקתו של המשגיח.

לאור האמור, לטעמנו, החלטת המועצה לפיה הרב הממונה אבד את אמונו בתובע הינה סבירה ומכל מקום, היא אינה חורגת ממתחם הסבירות.

46.       עם זאת, בחינת השאלה האם התובע יכול להמשיך ולשמש כמשגיח כשרות מטעם המועצה, צריכה להיעשות בהתאם לנהלים המחייבים, לרבות עריכת שימוע כדין.

לעניין זה שוכנענו כי הרכב "ועדת השימוע" שזומנה לדון בשאלת המשך העסקתו של התובע אינו תקין.

ועדת השימוע שזומנה על ידי מר פרסיק כללה את הנתבעים 1-3, את הרב שטרית, את הרב אמרוסי, את מר עופר אברהם, ואת חברי הנהלת המועצה הדתית, הגב' יהודית לנדאו ומר אליהו אורשלימי.

התובע צירף לתצהירו מכתב של חברי הנהלת המועצה הדתית (נספח סט' לתצהירו) שכותרתו: "עמדת המועצה הדתית – מחלקת הכשרות".

במכתב צויין כדלקמן: "לדעת רוב חברי מליאת המועצה הדתית היא כדעת מחלקת הכשרות. החברים מגבים ומחזקים את קברניטי המחלקה".

נוכח מכתב זה, עליו חתומים הגב' לנדאו ומר אורשלימי, בו הצהירה המליאה כי דעתה היא כדעת מחלקת הכשרות, ברי כי דעתם של השניים בעניין התובע כבר גובשה עוד טרם קיום השימוע ועוד טרם נשמעו טיעוני התובע.

בנסיבות אלו, הרכב ועדת השימוע אשר עתידה היתה להתכנס בעניינו של התובע פגום ועל כן, היה והמועצה תבקש לכנס ועדת שימוע לדון בעניינו של התובע, עליה להקפיד על הרכב ראוי ונכון שידון בעניינו של התובע ב"לב פתוח ובנפש חפצה".

47.       לסיכום –

הוכח כי נפלו כשלים במילוי תפקידו של התובע כמשגיח כשרות מטעם המועצה.

בנסיבות אלו, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי תפקודו לא הצדיק את הפסקת עבודתו בפיצה ובברים. משכך, התובע לא עמד בתנאים הנדרשים להוכחת קשר סיבתי בין "חשיפת שחיתויות" על ידו לבין שינוי תנאי עבודתו ואין מקום ליתן צו המחייב את המועצה להמשיך ולהעסיקו בתפקידו כמשגיח כשרות על פי חוק הגנה על עובדים.

            כמו כן, התביעה לתשלום פיצוי סטטוטורי לפי חוק הגנה על עובדים – נדחית.

48.       כמפורט לעיל, ככל שהמועצה מבקשת לבחון את שאלת המשך העסקתו של התובע, רשאית היא לעשות כן, אולם בהליך שייערך כדין, לרבות עריכת שימוע כדין.

התביעה לפי חוק לשון הרע

49.       התובע עתר לתשלום פיצוי סטטוטורי בסך 120,000 ₪ מכוח "הוצאת דיבה בזדון" לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

חוק איסור לשון הרע קובע, שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

"(1)        להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי רואים כפרסום לשון הרע –

"(1)        אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

סעיף 7 לאותו חוק ממשיך וקובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע, תהא עוולה אזרחית".

50.       התובע הפנה למכתבים שנכתבו על ידי מר פרסיק ליו"ר המועצה הדתית, הרב שמעון ביטון (נספח לח' ונב' לתצהיר), שהעתקים מהם נשלחו גם לרבנים הראשיים לישראל, למכתב הפסקת עבודתו שנכתב על ידי הרב שרעבי (נספח לט' לתצהיר), שהעתק ממנו נשלח גם לרבנים הראשיים ולרבני המחלקות במועצה, למכתב שכתב מר פרסיק לרב הראשי בבקשה לשלול את תעודת ההסמכה של התובע כמשגיח (נספח נג' לתצהיר), שהעתק ממנו נשלח גם לרב הראשי לישראל שלמה עמאר, למכתב שכותרתו "הבהרה" ששלח מר פרסיק לחברי ועדת השימוע (חלק מנספח סח' לתצהיר), למכתב ששלח מר פרסיק לעו"ד פת, היועץ המשפטי למשרד שירותי דת, שמופיע אף הוא ב"תיק השימוע" (נספח סח' לתצהיר התובע) ולכיתוב בכתב יד לעניין איום במתן אתנן לתובע (נספח נט לתצהיר).

51.       סעיף 15 קובע הגנה על הנתבע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, באותם מצבים בהם "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

בכל המכתבים אליהם הפנה התובע, הובעה עמדה אישית של מר פרסיק או של הרב שרעבי על האופן בו ממלא התובע את תפקידו הציבורי.

המכתבים נכתבו מכוח תפקידם של הנתבעים ונשלחו לגורמים רלוונטיים להמשך העסקתו של התובע והכתוב בהם הוא בהתאם לממצאים שלטענתם, נמצאו על ידם, לאחר שבדקו את תפקודו של התובע כמשגיח כשרות.

הגם שבכל המכתבים נקטו הנתבעים 1 ו- 2 בלשון קשה בתארם את התנהלות התובע, לטעמנו, בנסיבות המתוארות, עומדת להם ההגנה הנתונה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ולפיכך לא ניתן לייחס להם עבירה על חוק איסור לשון הרע.

52.       אשר על כן, התביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע - נדחית.

פיצויים בגין עגמת נפש

53.       התובע עתר בנוסף לפיצויים בסך 20,000 ₪ בגין ההתנכלות הנטענת ובשל עגמת הנפש שנגרמה לו לטענתו עקב כך.

הלכה פסוקה היא כי פיצויים בגין עגמת נפש יינתנו במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות.

לא מצאנו כי בנסיבות העניין שבפנינו יש משום הצדקה למתן סעד חריג זה.

משכך, התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש – נדחית.

הרמת מסך

54.       התובע טען כי בנסיבות העניין יש להרים מסך בין המועצה לבין הנתבעים 1-3 ולחייבם באופן אישי בכל חיוב שייקבע למועצה הדתית, שכן הנתבעים 1-3 היו בעלי תפקידים במועצה, הם אלו שהיו אחראים להעסקתו והאחראים הישירים לפיטוריו ולפגיעה בשכרו ופעלו תוך חריגה חמורה מהמנהל התקין וטוהר המידות.

לחלופין טען כי יש להצהיר כי יסוד החיובים בהם תחוב המועצה הדתית הוא במעשי ומחדלי הנתבעים 1-3, כך שניתן לחייבם באופן אישי בחיובי המועצה בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) התש"ל – 1970.

הנתבעים טענו כי התובע לא ביסס את התשתית לצורך הרמת מסך בין הנתבעים 1-3 לבין המועצה וכי יש לדחות את התביעה האישית כנגד הנתבעים 1-3.

55.       בנסיבות המקרה שבפנינו, לא מצאנו כי התקיימו התנאים המחמירים שבסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט- 1999, המצדיקים הרמת מסך וחיוב הנתבעים 1-3 בחיובי המועצה.

הנתבעים 2 ו- 3 הינם עובדי המועצה אשר פעלו מכוח תפקידם וכל החלטה שקיבלו בעניין העסקתו והפסקת העסקתו של התובע התקבלה מכוח תפקידם כממונים על התובע.

הרב שרעבי הינו הרב האחראי על הכשרות במועצה שקיבל את הסמכתו וסמכותו מן הרבנות הראשית וכלל אינו מהווה אורגן של המועצה הדתית והתובע לא הצביע על מקור לחיובו באופן אישי בחיובי המועצה.

בנסיבות אלו, המועצה הדתית היא שאחראית כלפי התובע לליקויים שנפלו בהליך פיטוריו, ואותה ורק אותה יש לחייב בגין ליקויים אלה.

56.       התובע אף לא הניח כל תשתית לחיובם של הנתבעים 1-3 באופן אישי בהתאם לתקנה 29א לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) התש"ל – 1970.

57.       לאור האמור, התביעה כנגד הנתבעים 1-3 – נדחית.

הסעד הראוי

58.       משהגענו למסקנה כי בהליך סיום העסקתו של התובע בפיצה פרגו ובברים נפלו פגמים, זכאי התובע לסעד בגין סיום העסקתו בלא עריכת שימוע כדין והפגיעה בהכנסתו.

התובע עתר לסעד של אכיפה - השבתו לעבודה כמשגיח כשרות בהיקף המשרה בה עבד עד לחודש אוגוסט 2009 ובשכר שלא יפחת מסך של 11,650 ₪ נטו לחודש.

בנוסף עתר התובע לתשלום פיצויים בגין אובדן ההכנסה שנגרם לו עקב הפסקת העסקתו בפיצה פרגו, בברים ובשלושת בתי העסק שנסגרו.

59.       במקרה הנדון, לאחר בחינת מכלול השיקולים, הגענו למסקנה כי אין מקום להעניק לתובע סעד של אכיפה.

כאמור, הפגמים שנפלו לא נגעו לעצם ההחלטה להעבירו מתפקידו בעסקים אלו, אלא לאופן בו נתקבלו ההחלטות בעניינו.

מאחר והוכח כי נפלו כשלים בתפקוד התובע, הרי שההחלטה על אובדן אמונו של הרב בתובע ובקשת המועצה לסיים את העסקתו באותם עסקים לא היתה החלטה בלתי סבירה או בלתי מידתית המצדיקה את התערבות בית הדין.

יתירה מזאת, כעולה מהראיות והעדויות, מערכת היחסים שנוצרה בין התובע לבין הנתבעים 1 ו- 2 במהלך השנים האחרונות הינה מערכת יחסים עכורה ובמצב דברים זה נראה כי הסיכוי לעבודה משותפת של התובע ושל הנתבעים הינו נמוך, וכי משבר האמון שנוצר בין הצדדים יצר סביבת עבודה בלתי אפשרית, זאת, בפרט נוכח יחסי האמון ההדוקים הנדרשים בין הרב המוסמך לחתום על תעודות ההכשר לבין משגיח הכשרות, המשמש למעשה כזרועו הארוכה במימוש סמכותו.

60.       משכך, לא מצאנו לנכון ליתן צו עשה המורה למועצה להמשיך ולהעסיק את התובע כמשגיח מטעם המועצה בהיקף העבודה והשכר בהם עבד לפני חודש אוגוסט 2009 והסעד הראוי בנסיבות העניין, הוא פיצוי כספי.

61.       התובע טען כי עד לחודש אוגוסט 2009 השתכר סך של 11,650 ש"ח נטו וכי לאחר פיטוריו מפיצה פרגו ומהברים וסגירתם של שלושת העסקים בהם שימש כמשגיח, עמד שכרו על סך של 4,000 ש"ח בלבד.

כפי שכבר ציינו לעיל, התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לקבל את ההשגחה אצל הנתבעים הפורמאליים שנפתחו תחת העסקים בהם השגיח שנסגרו.

משכך, אין לחייב את המועצה בתשלום פיצוי כלשהו בגין אובדן ההכנסה שנגרם לתובע עקב סגירת בתי העסק.

62.       באשר להפסקת העסקתו בפיצה פרגו ובברים – בהתאם לפירוט בסעיף 8.9 לסיכומי התובע, אובדן ההכנסה שנגרם לו עקב הפסקת העסקתו בפיצה פרגו היה 1,700 ש"ח נטו לחודש ואובדן הכנסה שנגרם לו עקב הפסקת העסקתו בברים הינו בסך של 1,800 ש"ח נטו.

הנתבעים לא הציגו כל תחשיב סותר.

63.       לטעמנו, הפיצוי הראוי בנסיבות העניין הוא בגובה 12 משכורות שהיה התובע משתכר לו העסקתו בפיצה פרגו ובברים לא היתה מופסקת, דהיינו סך של 42,000 ש"ח נטו (3,500 X 12).

בקביעת סכום זה הבאנו בחשבון ואת תקופת עבודתו כמשגיח כשרות מטעם המועצה הדתית בהיקף כפי שהיה טרם צמצום הכנסתו כמשגיח ואת הפגמים שנפלו בהליך סיום העסקתו של התובע בפיצה ובברים.

64.       לאור האמור, בשים לב לקביעתנו בדבר סמכותה ואחריותה של המועצה הדתית על מערך הכשרות ומשגיחי הכשרות, לרבות קבלת ההחלטה באשר להעסקת המשגיחים וסיומה, אנו מחייבים את המועצה הדתית בתשלום פיצוי בסך 42,000 ש"ח נטו בגין הפגמים שנפלו בהליך סיום העסקתו של התובע בפיצה פרגו ובברים וזאת נכון למועד סיום ההעסקה כאמור.

סוף   דבר

65.       התביעה כנגד הנתבעים 1-3 – נדחית.

66.       התביעה למתן צו עשה להעסקת התובע כמשגיח מטעם המועצה בשכר שלא יפחת מ- 11,650 ₪ נטו לחודש – נדחית.

התביעה לתשלום פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע – נדחית.

התביעה לפיצוי מכוח חוק הגנה על עובדים – נדחית.

התביעה לפיצוי בגין התנכלות ועגמת נפש – נדחית.

67.       התביעה לתשלום פיצוי בשל הפגמים שנפלו בהליך סיום העסקת התובע בפיצה פרגו ובברים ואובדן הכנסתו – מתקבלת בחלקה.

בהתאם לכך, תשלם המועצה הדתית לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה פיצוי בסך של 42,000 ש"ח נטו, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.8.11 ועד למועד התשלום בפועל.

68.       עוד קובעים אנו כי הרכב ועדת השימוע שעתידה היתה להתכנס בעניין סיום העסקתו של התובע פגום.

ככל שהמועצה הדתית מבקשת לבחון את שאלת המשך העסקתו של התובע כמשגיח כשרות מטעמה, רשאית לעשות כן, אולם בהליך שיערך כדין, לרבות עריכת שימוע כדין.

69.       המועצה תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של
6,000 ש"ח, שישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, 7 אוגוסט 2013,  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

קלדנית: גם ציפורה דוידי