אסתי שושן: מתי נולדה המצווה של התרבה ככל יכולתך?

אחרי הילד הרביעי, שושן ובעלה החליטו שמילאו את חובתם למגזר, וביקשו לחדול. "אני זוכרת את הרגע שבו זה קרה. הרביעי, עדין תינוק בעגלה והשאר ככה מסביבי ברחוב. ופתאום אני בלחץ ומרגישה שאני חייבת עוד ידיים להחזיק את כולם ועיניים בגב. פיזית חשתי את חוסר האחריות שבמצב הזה, שאני לא באמת יכולה להיות אחראית לשלומם וביטחונם במאת האחוזים".

אז החלה להטיל ספק באמיתות שחונכה אליהם כילדה למשפחה מרובת ילדים, בחברה המקדשת את הפרו ורבו. "השטות הזו שמוכרים במגזר שאמהות לעשרה ילדים ואמהות לשניים - זו אותה הורות, שדורשת את אותן תשומת לב ויחס, זה חלק מסט הקלישאות. יחד עם 'בגיל 40 תתחרטי' או 'כשתרצי, יענישו אותך משמים ולא תוכלי להביא ילד".

מי הייתי בשנות ה-20 לחיי? אסתי שושן על הסט 

"הרי כבר בשנה הראשונה מצפים ממך שתוכיחי פוריות. ומשם זה כניסה למעגל. זה ממש לא משנה אם את בשלה להורות ולא בשלה, רוצה או לא. מדובר על בנות צעירות מאוד, בגילאי 19 ו-20, שצריכות להתמודד במקביל עם עבודה, לימודים, ניהול בית וזוגיות. ואז אחרי שהן מביאות שניים, שלושה, ארבעה, חמישה ילדים, כל אחת בעִתה, הן מתחילות להרים את הראש ולקבל כל מני 'היתרים'".

אין ילדים, אין זהות

לדברי שושן, רק בשנים האחרונות החלה לשאול את עצמה מי הייתה בשנות ה-20 לחייה. "מה רציתי? למה שאפתי? לא היה כזה דבר. כשאת בפנים בצורה כל כך אינטנסיבית, יום רודף יום. ואין לך את הפריבילגיה להרים לדקה את הראש ולחשוב אם זה באמת מה שאת רוצה".

אך האם כל אישה חרדית חווה, במוקדם או במאוחר, את התחושות ששושן מתארת - או שבעבור אחרות, הזהות הנשית והאמהות מרובת הילדים כרוכות זו בזו ללא הפרד? "זה אכן חלק מה-DNA של רבות מהן", היא מסכימה.

"אחרי שנים של חינוך לאידיאל מסוים, רובן פשוט לא מסוגלות לזהות את עצמן ללא אימהות. ושום דבר לא מפצה על זה, לא ילדים בוגרים ולא קריירה. הן מבלבלות בין בחירה למה שהן חונכו אליו כאידיאל מגיל אפס. כשאת פוגשת אישה בת 25 עם חמישה ילדים, שסובלת מדיכאון אחרי לידה, וגלולות הן עדין 'מוקצה' מבחינתה - ברור שמשהו כאן מאוד לא בסדר".

לדבריה, אישה חרדית ללא ילדים, תתקשה מאוד להתערות בחברה. "היא פשוט תהיה חסרת זהות. בלי שיחות הספסל בגינה אחר הצהריים, לשם מתנקזים עיקר חיי החברה של הנשים החרדיות. ומה יהיה במפגשים בחגים בבית הכנסת, שכולם נסובים כמעט תמיד סביב ילדים? מה תעשה אישה שלא יכולה או לא רוצה לקחת חלק בשיח הזה?"

לטענתה של שושן, ההלכה כשלעצמה אינה מחייבת נשים בהבאת ילדים לעולם. "גלולות והתקנים הם לא איסור. החיוב כאן הוא חיוב מגזרי, זאת על אף המחירים הפיזיים שלא מדברים עליהם". לדבריה, במסגרת התחקיר שערכה כהכנה לסרט, קראה מחקר שערך בית חולים הדסה, שלפיו, תוחלת החיים של נשים שילדו יותר מחמישה ילדיםירדה באופן משמעותי. "וזאת בנוסף לעובדה שהן סובלות מבעיות בריאותיות שונות וייחודיות, אבל שוב, ילדים מצווה".

גם האבהות היא משימה קשה

אך לצד העיסוק בקונפליקט שבין אישה והרחם שלה, קיימת בסרט גם דמותו של הבעל הנבגד, והשאלה האם לא נעשה לו עוול, נותרת פתוחה. אך עבור שושן, הדילמה לא קיימת. "נעמי לא יכלה לשתף אותו, כי הוא לא היה מצליח להבין אותה. הוא מתוכנת לזה. הוא גודל רוב הזמן בישיבה, מנותק מהעבודה הקשה של חיי הבית. כולם מתגייסים כל הזמן כדי לדאוג לו, לספק את צרכיו, להגן עליו מהפרעות כדי שיוכל ללמוד.

ילדים זה מצווה. פריים מתוך הסרט (צילום: יואב גרטנר)

"דודי ודומיו מגיעים לנישואים עם 'רשימת מכולת', ולא תמיד נשים יכולות לחבר את הבעל לחוויה האישית שלהם. במיוחד כשמדובר על שידוך. והם בהחלט לא החברים הכי הכי טובים על ההתחלה", היא אומרת.

עם זאת, התחקיר שערכה שושן גילה כי לא פעם, גם גברים אינם רוצים להוליד ילדים בשרשרת. "הרבה פעמים אחרי כמה שנים וכמה וכמה ילדים - התמונה משתנה. יש משפחות שבהן הנשים רוצות רק להמשיך ולהביא ילדים, ודווקא הגברים מבקשים, אפילו מתחננים, להפסקה. כי גם אבהוּת היא משימה קשה, במיוחד במשפחה גדולה. את לא יודעת כמה זוגות כאלה אני מכירה".

להכיר חרדים מבפנים

את סרטה הראשון ביימה שושן במסגרת לימודיה בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע "חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה, ומבחינתה היד עוד נטויה. "בשנה האחרונה החלטתי שלמודי קולנוע מעניינים אותי. הרגשתי שדרך המדיום הקולנועי, אפשר להגיע יותר רחוק. כשהמסר עובר דרך סיפור מהחיים, הוא נקלט הרבה יותר טוב. קולנוע זה המקום שבו אני רואה את עצמי באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ואני בהחלט רוצה לעשות שם עוד הרבה דברים".  

השחקנים שגילמו את בני הזוג בסרט, כמו גם שרה פון שוורצה, ששיחקה את אמה של נעמי, ויתר צוות ההפקה, אינם בני המגזר. רותם שוורץ (26) שגילמה את נעמי, נעזרה בבנות הדוד החרדיות כדי להתכונן לתפקיד. "הן בגילי והן אימהות לארבעה ילדים ויותר. צפיתי בהן הרבה - בחנתי איך הן מחזיקות את הגוף שלהן, איך הן מתייחסות לבעלים שלהן. ניסיתי להבין דרכן, איך לבנות את האינטימיות בין בני זוג חרדים".

"אבל בסופו של דבר", היא אומרת, "למרות התפאורה והדמויות - זהו לא סיפור מגזרי. הם אוהבים בדיוק כמו זוג רגיל, וחווים דילמות שחווים זוגות ישראלים אחרים, אולי בשלבים מאוחרים יותר בחיים. זה לא שבמקומות אחרים אין לחץ סביבתי. הדילמה של להביא או לא, כמה ומתי - היא אוניברסלית. רק שבניגוד לגורל של הגיבורה החרדית בסוף הסרט, בחיים האמתיים זה היה נגמר בעיקר בנקיפות מצפון".

לדברי שושן, היא לא התקשתה לגייס את חבריה לכיתה לסייע לה. "חברי הכיתה שלי והמרצים הם לא מהמגזר החרדי, אך כאנשים מבחוץ, סיפורים כאלה תמיד נראים מרתקים. לא לחינם סדרות כמו 'מרחק נגיעה', 'החצר 'ושטיסל' היו הצלחה. אנשים רוצים לראות את החיים האלה מבפנים".