וידוי - הפנמה אמיתית או משפה ולחוץ ?

אולי פעם הוא ישמע את עצמו

עודד
גם אם הרישא של דבריך נכונה, המסקנה אינה הכרחית.

עיקר הבירור שלי האם לפחות בשעת מעשה הוא כן מתכוון לכך שהרי אומר זאת בהכנעה ובדמעות ובכפיפת קומה ורק אחר כך הוא מתקרר וחוזר לסורו כדרך האדם להצטנן מהתלהבות או שמתברר שהוא בכלל לא התכוון לכך מלכתחילה ?

ואם הוא לא מתכוון אז למה תיקנו זאת ?

ואולי לפעמים עצם האמירה יכולה לעורר אותו לאחר זמן כשייצא לו לחשוב על הדברים ?

בעלבעמיו, המסקנה אינה הכרחית אבל נכונה עובדתית.

אייזין, איננו יודעים כוונותיו הפנימיות של האדם. אין צורך להמתין לימים הנוראים כדי לדעת מה על האדם לעשות.

נראה לי כי מה שמתרחש בפועל הוא עניין אחר לגמרי. האדם מקיים חובות ריטואליות מסוימות של מילים וטקסים, וכעת, חופשי למעשיו הרגילים, הוא מצפה מן הצד השני שימלא את החוזה אשר עליו לא חתם מעולם.
עודד

ירוחם, זה לא נכון. מדובר כאן בעידוד והכוונה ולא בהכרח בכפייה. נותנים לנו זמן שבו נוכל לבחון את עצמנו ולראות מה אנחנו. הוידוי הפרטי אמור להיעשות לפי מה שאני באמת חושב. הוידוי הציבורי שונה (כי אני מדבר על הקולקטיב כולו ולא על עצמי), וכבר עמדו על כך.
מעבר לזה, הדיון כאן מניח שאלו שאלות כן-לא. אבל ברור שהערכה של אדם היא פונקציה של המון דברים, והוא יכול להיות בו זמנית במצב שרואה את חולשותיו וגם את חוזקיו. כשמדברים על הערכה כללית של האדם חוטאים לאמת, בין בהערכה לטוב ובין בהערכה למוטב.
ואפילו ברמה הלוגית, אני יכול להעריך את עצמי באופן מאד גרוע ביחס לפוטנציאל שיכולתי לממש, וזה מה שאני אומר כלפי מעלה. וכשמישהו בא ואומר לי שאני אידיוט או רשע וכדומה, אני מבין זאת במישור ההשוואתי. כנגד זה אני מתקומם. לכן אין כאן שום סתירה אפילו בלי הסייגים הקודמים שכתבתי. 

יש את הנוסח שתיקנו בסליחות ומי שמרגיש שזה לא עושה לו את זה יכול גם לדבר בשפה שלו עם אלוקים ואז להתעורר .

אך השאלה היא שמה שהוא אומר ומבין ואף מוזיל דמעות האם הוא מתכוון לכך ?

ירוחם,
כפי שכתבתי זה לא תכתיב אלא הזדמנות. שמים לפניך נקודת זמן בה תוכל להתעורר ולחשוב על מצבך. זה הכל. הרי אתה יכול לשאול מדוע מכתיבים לך את יום כיפור (ולא רק את נוסח הוידוי). זו הזדמנות ולא רק תכתיב. אגב, אם אתה רוצה לעשות בנוסח אחר, לבריאות. בוידוי הקולקטיבי זה יותר בעייתי. בפרטי אין בעייה.