התרת נישואין בלי גט. הכיצד?

שלום רב.
פראק, התכוונתי לטענתך שהרב לוין (=הרשע) אומר שאנחנו (כולל הוא, שהרי הוא מצטרף לרשעים בדין) רשעים, בקו"ח מדייני הגיור. ודין פלגינן לא שייך כאן כלל (שכן "לדבריך רשע אתה", כרעק"א), אבל לא אפלפל איתך כאן בזה. וגם טענתך הלוגית שגויה שכן הרשע אינו פסול מחשש שקר אלא בפסול הגוף, ואכ"מ.
על שאר טענותיך כבר ענה נישט, ולא אכנס להוסיף על דבריו.
כעת אפשר בהחלט למחוק את דבריך מהאשכול.

נישט,
כבר  נשאלתי על הגט מקליווא, ועניתי דהתם שאני. שם הבעל חזר אח"כ וסיים את השבע ברכות, וגם בימים שלאחר מכן, ולכן יש חשש שהיתה ניחותא כל דהו. שם בכלל לא ברור שהתכוין לברוח ממנה ולא לחיות איתה. יתר על כן, ייתכן שהוא היה חולה ולכן ברח מחמת שטותו. משא"כ הכא שעשה זאת במזיד ורשעות כבר ביום הראשון ולא חזר. כאן הוא עצמו לא רוצה לחיות איתה, ושם לא ברור. כפי שאולי ראית, הזדון הוא פרמטר חשוב בהיתר שלנו.

סיכום קצרצר לנוחיות הקהל:
בשורה התחתונה, החשבון כאן מאד פשוט והוא לא תלוי כלל בתקדימים כאלה ואחרים.
א. קידושין הם חוזה. כמו כל חוזה, הוא תלוי בהתרצות של הצדדים. בכל חוזה אם יש בו תנאי הוא מתבטל עם ביטול התנאי. כשיאן תניא מפורש יש דין של אדעתא דהכי, שפועל כמו תנאי מכללא (כלומר על סמך הערכה שכל אישה סבירה מתנה זאת. מכאן והלאה זה כמו תנאי שמבטל את החוזה עם ביטול התנאי). כעת השאלה היא האם כאן יש התנייה מכללא כזאת או לא. זו בסה"כ שאלה עובדתית (הערכת מציאות): האם האישה הסבירה מתרצה לקידושין גם אם בעלה יברח במזיד ביום הראשון לחו"ל לחיות עם גויה, ויסרב לתת לה גט. התשובה היא, כמובן: לא ולא. זה הכל. כל השאר הם פלפולים בעלמא.
ב. הגמרא ב"ק קי מוטרדת מחזקת טב למיתב, ורק בגללה היא חושבת שיש ניחותא כל דהו והאישה הסבירה לא מתנה את הקידושין בנפילה לפני מוכה שחין. כל הדיון הוא בשאלה האם הטן דו מצדיק ויתורים של האישה למען החיים המשותפים, ועד כמה. אבל כשאין בכלל טן דו, השאלה כלל לא עולה. והרי אצלנו אין שום ניחותא כל דהו, שהרי אין כלל טן דו. הוא לא חי איתה ולא רוצה לחיות איתה. הוא לא משלם לה מזונות. הוא מעגן אותה בסרבנות גט. הוא לא מקיים איתה יחסי אישות. אז מהו הטן דו במקרה הזה שבשבילו היא תהיה מוכנה לשלם מחירים (כמו להיות עם מוכה שחין, או מומר, בעל מום וכדומה)? כשאין טן דו כל הדיון לא מתחיל. רק שיש ניחותא כלשהי, חיים משותפים של חודש או שנה, ובכל זאת זה  כרוך במחירים, אז אפשר לדון האם הטן דו מצדיק בעיני האישה הסבירה ויתורים ותשלום מחירים או לא. כשאין טן דו אין שאלה. זה הכל. ממש פשוט.

גם כשבעלה חלה יש צד כזה, אבל זה פחות ברור. הרי הוא סיפק את הסחורה ונאנס שלא באשמתו. כאן מזלו/מזלה גרם. אבל במקרה שהוא בורח מרצונו, הוא פשוט לא קיים את החוזה, ולכן החוזה בטל. אדעתא דהכי היא לא התרצתה לקידושין.

בילי, הויכוח מיותר. אתה פשוט טועה, אבל בשביל להבין זאת עליך לקרוא את הפסק עצמו. אלו גמרות וראשונים מפורשים, וגם סברא פשוטה.
אדעתא דהכי עוסק באירועים שאחרי (!) הנישואין, להבדיל ממקח טעות. והוא קיים בקידושין וגם במקח, ששניהם חוזים (עם כל ההבדלים ביניהם). כדי לדעת היכן עובר הקו, וכל קושיותיך - קרא שם ו/או חשוב לבד. אלו שאלות שנדונות כבר בראשונים.

עוד הערה אחת שנוגעת לדברי פראק על הרמ"א ולא התייחס אליה נישט. אבל זוהי טעות נפוצה שאני פוגש אצל רבים מהעוסקים בנושא.
יש הבדל גדול בין ביטול קידושין לבין מתן חליצה וגט, או הפקעת קידוישן. שלושת האחרונים הם מעשי בי"ד, ומי שאינו בי"ד מעשיו אינם מעשי בי"ד, ולכן אין להם תוקף. אבל ביטול קידושין הוא הוראת הלכה ולא מעשה בי"ד. יכול לעשות זאת גם רב, או כל אחד אחר, שיראה שהחוזה לא תקף ואין חובה לקיימו.
יותר מזה, גם מישהו אחר שאינו רב, יכול להגיע למסקנה שהחוזה לא תקף, ולכן אין צורך לקיימו. אם אין חוזה אין חובה לקיימו. לא צריך ביטול של החוזה, אלא רק בירור שאכן הוא לא תקף. זה בדיוק כמו במצב בו יש תנאי שלא קויים - החוזה בטל בלי שבי"ד יעשה משהו. בי"ד משמש כאן כרב שמברר את האמת ההלכתית ולא כפסק מכונן (=מעשה בי"ד).
נכון שבדבר שבערווה נוהגים להכריע במותב תלתא, אבל אין זה עניין לגט וחליצה. הרי אם החוזה אינו חוזה, אז גם אם הבי"ד פסול לגמרי, וגם אם בכלל לא ישב בי"ד, עדיין אין חובה לקיימו. ואם הצד השני חושב שהחוזה כן תקף - שיתבע את הצד הראשון בבי"ד.

לר' מיכי ,איפה אפשר לקרא את התשובה [אולי אפשר להביאה כאן.]
אשאל כמה שאלות בלי לדעת את הסוגיה כלל
האם המקח טעות הוא בגלל המעשים שעשה או בגלל שהתברר שאלו תכונותיו.
בעל שרצח את אשתו יתבטלו קידושיה או לכל הפחות אם יש לה ממזרים אפשר להתירם?
האם חוזה הקידושין לא אמור להיות חוזה קשיח ולא להיות מושפע מתכונות סמויות [על מנת שאני צדיק] וכל שכן ממאורעות בחיריות שיעשו בעתיד ואינם קימות בשעת קידושין.
היכן באמת יש תקדים לפסיקה כזו?