סיפור מזעזע על חסיד שהלך לשידוך כצאן לטבח

נלקח מדף הפייסבוק של יוסי פיינהנדלר:

השעה שתיים בצהריים, זו שעת המנוחה בישיבה בה אני לומד. חלק אוכלים משהו, אחרים מפטפטים עם חברים, נחים במיטה או שקועים בספר דתי כלשהו שאינו חלק מסדרי הלימוד בישיבה.
ואני בין לבין, בדרך מחדר האוכל לפנימייה ושומע קריאות "יוסל-טלפון.."

אני נוטל את שפופרת הטלפון הציבורי, אבא שלי על הקו- "יש לך היום פגישה עם אביה של הבחורה" 
-"מה"?
-"הציעו לך שידוך ואתה נפגש היום עם האבא. הוא צריך לבחון אותך. תתארגן ותגיע לרחוב חיי תורה 45 קומה 4 דירה 12. הוא יחכה לך שם"
-"אההממ, טוב"
-"זו משפחה מאד מכובדת, האבא תלמיד חכם עצום. בית של תורה"
-"אהה. טוב אני אבוא"
אני מבולבל ונבוך.

במבט מפוכח, תמיד ידעתי שזה יקרה, אבל במקביל גם קיוויתי שיקרה לי נס כלשהו והדבר הזה לא ינחת עלי כרעם ביום בהיר.
נכון, אני חרדי, אני חלק מכולם. 
ההורים רצו ילדים, נולדתי, עשו לי ברית, עשו לי חאלקה, לימדו אותי אלף בית ולימדו אותי שהקדוש ברוך הוא מסתכל עלי כל הזמן מלמעלה ואוהב אותי ושומר עלי לכן אני צריך לעשות כל מה שמלמדים אותי.
ועשו לי בר מצווה, והכניסו אותי לישיבה קטנה, ואחרי זה הכניסו אותי לישיבה גדולה.
ובעתיד יעשו לי חתונה.
ויעשו לי 12 ילדים.
ויכניסו אותי לכולל אברכים.
ויכניסו אותי למטוס לארה"ב לבקש כסף שאוכל לחתן אותם.
ובסוף יקברו אותי בחלקת החסידים בהר המנוחות.
כן, ידעתי שלי אין שום חלק בשום דבר שקורה. יש סדר בעולם ומי אני הקטן שאתערב ואשבש את הסדר?

אבל קיוויתי בסתר ליבי שיקרה נס ומשהו אצלי יהיה שונה.
ועדיין קיוויתי שיהיה בסדר, שאעמוד על שלי ואם משהו לא ימצא חן בעיניי, שיהיה לי את העוז לומר את דעתי.

אני מגיע למפגש עם אבי הכלה, הוא פותח לי הדלת בחיוך רחב ומזמין אותי להיכנס פנימה.
מושיב אותי מולו בשלחן בסלון, וכיאה לאיש במעמדו (תלמיד חכם גדול ובעל מעמד חשוב בקהילה) לא מבזבז זמן רב מידי ושואל אותי איזו סוגיה אנו לומדים. השבתי, הוא שאל את השאלות הרלוונטיות ואני השתדלתי לענות בבהירות ובפאסון (מסתבר שמשחק ה'קשה להשגה' הוא משהו גנטי כללי..)
משם עבר לשאלות ב'חסידות'.. -איך ניתן לשלב אהבת אלהים ויראת אלהים למרות שאלה תחושות נפרדות? ועוד שאלות מסוג זה.
אחרי כשעה וחצי של שיחה, נפרדנו. הוא לחץ את ידי בחום ונתן לי תחושה שעברתי את המבחן.
משם חזרתי לישיבה.
למחרת אני שוב מקבל שיחת טלפון. אבא על הקו, למרות שהוא אדם מאד אדיש בדר"כ, הצלחתי לזהות נימה של רגש בקולו.
-"תגיע בשמונה בערב לבית ברחוב יואל 45 קומה 3 משפחת רבינוביץ.
-"מה, למה?"
-"אהה יש לך היום פגישה עם הכלה-בתו של התלמיד-חכם שנפגשת איתו אתמול. הם החליטו שהם רוצים להמשיך"..
-"אהה טוב.. אבל באמת? כלומר, מה זה בעצם אומר? ומי זאת המשפחה הזאת ברחוב יואל?"
-"הם חברים של משפחת הכלה. המשפחה החליטה שנוח לה שהפגישה תהיה שם"
אין לך מה לחשוש. אתה תגיע, תיכנס לחדר, היא כבר תחכה לך שם ותדברו. 
תכין דבר תורה על פרשת השבוע, תצטט לה אותו שתבין. אחרי זה תגיד לה את שמך, תשאל אותה איך קוראים לה, תשאל אותה איפה היא לומדת,
תספר לה כמה אחים ואחיות יש לך ותשאל אותה כמה אחים ואחיות יש לה..
אל תדאג, זה לא ייקח הרבה זמן..
-"אבל אין לי מושג איך אצליח להחליט אם אני באמת רוצה אותה או לא"
-"אם זה שידוך משמיים, אתה תרצה אותה. 40 יום קודם יצירת הוולד מכריזין בשמיים 'בת פלוני לפלוני'.."
-"טוב, אגיע לשם בעזרת השם"

וכולי מוצף בהמון תחושות מעורפלות.
אולי היא בחורה טובה, ואולי אוי לא נעים לחשוב על זה, אבל אממ אולי היא מאד מכוערת, ואיזה תירוץ אוכל לומר להורים? הרי זה בזוי ומשוקץ לפסול בחורה בגלל מראה חיצוני.
ובעצם, אני הרי בכלל לא רוצה להתארס עכשיו. מה אני בכלל מחפש בבחורה? מה אני אמור לחפש?
למה זורקים אותי לים הגועש הזה?
מה חטאתי?
אבל אלו מחשבות לא רלוונטיות. 
אף אחד לא שאל אותך אם להיוולד, ואף אחד לא שואל אותך אם בא לך שיהיה לך יומולדת ולהתחתן זה משהו שקורה בסביבות גיל 20 + -
ואם זה לא קורה, זה אומר עליך שאתה בחור נכה.

איכשהו מצליח לשרוד את חמשת השעות שנותרו עד ל'פגישה'.
אני מגיע לבית, דופק בדלת בידיים רועדות, ואיש הדור פנים עם זקן לבן ארוך ופנים רציניות פותח לי הדלת ומכניס אותי פנימה.
"שלום וברכה ר' יוסף פיינהנדלר" הוא אומר.. הוא כבר מעודכן בשמי המלא.
המיידל כבר מחכה לך בחדר (כל העניין מתנהל בשפת אידיש)
הוא פותח לי את הדלת, אני נכנס..
היא יושבת על כסא צמוד לשולחן, ידיים אדוקות על הכסא, ראשה מוטה ועיניה מושפלות קמעה.
אני גם מצליח להבחין בשערה הבלונדיני ועיניה הירוקות. 
אני יושב מולה ומיד מבין שהיא ביישנית ממני בהרבה.
מעולם לא דיברה עם גבר זר.
התחלתי עם דבר התורה, היא מהנהנת, שואל שאלות בנאליות, ומקבל תשובות קצרות ומדי פעם מבט חטוף בעיניים. חטוף מדי.
עברו כבר 15 דקות ואני מרגיש שהעניינים תקועים, אני לא ממש מצליח לתקשר איתה. מנסה את מזלי עם העלת תחום פעילות ההחזרה בתשובה שהוריי עוסקים בו, היא עדיין לא ממש מדברת אבל איכשהו השיחה מתחילה לקבל קצת צבע. 
ותוך כדי שאני מפוצל במוחי בין מיקוד בשיחה לבין מיקוד במוחי מלא התהיות האם זו באמת האשה איתה אני רוצה להעביר את חיי,
אני שומע דפיקות בדלת. שנינו מסובבים את הראשים, רואים את ההורים שלנו עומדים בפתח מחוייכים מאוזן לאוזן.
אחת האמהות אומרת "נו, אתם כבר הרבה זמן פה בפנים, מחכים לכם, תזדרזו..."
הם משאירים את הדלת פתוחה, אני מביט עליה, מסתבר שגם היא לא ממש מבינה את המתרחש.
אחרי דקותיים הם פונים אלינו בנימוס אך בנימה מובנת מאליה- "בואו, שבו בסלון, יש כיבוד, נעשה לחיים"
אני יוצא, רואה את ההורים של שנינו, לא משאיר לעצמי מספיק זמן למחשבות מתי הם הספיקו להגיע..
מושיבים אותי בראש השלחן, שלחן מלא עוגות טריות.
רואה את הדלת נפתחת ושני גיסים נרגשים מדלגים פנימה, מחליפים כמה מילים עם אבי הכלה שעמד לרגע מחוץ לחדר ומיד נכנסים בפנים מלאות התרגשות לסלון.
לאט לאט החדר מתמלא באחים וגיסים.
אף אחד לא אומר 'מזל טוב'. הרי עוד לא שאלו אותי בכלל אם אני רוצה את השידוך, ואין לי מושג אם שאלו את הבחורה.
אבל זה עניין פעוט. הוא נפתר חיש קל בשאלה/אמירה טריוויאלית שהופנתה אלי לאוזן -תוך כדי שיחות הסמול טוק שהתנהלו בין בני המשפחה החדשים-
" זה שידוך מצויין אתה בוודאי רוצה את השידוך?!?!!!"

אם יש משהו שאני זוכר יותר מכל מהערב הזה, זה את הקול הפנימי הצלול והרם שזעק בתוכי שבכה מרורות בתוכי, הקול הזה חזר במנטרה פעם אחר פעם- "אני הולך כצאן לטבח"...
כצאן לטבח...
כצאן לטבח....
הפעולה החשובה והמשמעותית ביותר בחיי, נעשית מבלי שאדע בכלל אם אני רוצה בה, מבלי שאדע בכלל מה ההשלכות.
באותו ערב הרגשתי בכל עוצמתה את התחושה האיומה והאכזרית של להיות חלק מהעדר.
רגשותיי גאו בתוכי בעוצמה משתקת.
התחושה מצמיתה. התחושה הפנימית משפילה ביותר. ברגע האמת אין את האומץ לעשות את הצעד האנושי הנבון ולברוח. פשוט לעוף משם. רחוק.
אבל לאן? איך? 
החדר מתמלא בבני משפחה, וסוף סוף מגיעים לרגע האמת. משתרר שקט בחדר, שוברים צלחת!!!
שאגת "מאזלטאבב" נשמעת והמתח מתפוגג באחת. הכיבוד נטרף במהירות, החיוכים נשפכים כמים, כוסיות לחיים נמזגות וליבי שותת דם..

אחד מעקרי האפיקורסות "הנאורה" זה שיש הבדל מהותי בין המגזרים, יש נאורים ויש פרמיטיבים. אין כמעט חסידים שגומרים שידוך בערב הראשון, זה דבר נדיר ביותר, ובודאי ששואלים את הבחור/ה בכינות ; האם היא/הוא מוצאת חן בעינך/בעינייך ?... לא צריך ללמוד באוניברסיטה כדי להבין דבר פשוט זה. ובודאי שמחפשים לבן/בת שידוך ראוי ומתאים, ובחסידות כולם מכירים את כולם. ובודאי שעושים הכל שיהיה התאמה. חג שמח

אפשר לשער
לא כזה קשה..