המשך הסיפור
מדף הפייסבוק של יוסי פיינהנדלר:
השידוך נסגר, כולם התפזרו לבתיהם. גם אני מגיע הביתה, נכנס למיטה לישון, ותחושות מוזרות אופפות אותי.
'אני חתן'... מה אני אמור להרגיש?
אני אמור להתרגש עכשיו? לשמוח בלב?
כנראה שכן, אבל למה זה לא קורה לי?
אף אחד לא הדריך אותי איך אמור להרגיש בחור שבן לילה הפך ל"חתן" לנערה עלומה, ואף אחד לא הדריך אותי איך לגרום לחיוך המאולץ מול כולם, להיות אמיתי.
יכול להיות שאני זה ששונה מכולם?
מפה לשם, נרדמתי.
למחרת, מגיע לישיבה, ובהפסקת הצהריים, כמקובל, התארגנו בחורי הישיבה לריקוד מעגלי בהיכל הישיבה לכבודי-לכבוד החתן הטרי.
אני רוקד איתם ונהנה מ15 דקות התהילה שאני מקבל שם.
ואז אני מרגיש מישהו מושך אותי החוצה ממעגל הרוקדים.
זה היה אחד האברכים הבוגרים יותר בישיבה, מסמר חברתי שייעודו בחיים הוא לדעת את כל האמת ורק את האמת לגבי הסיבות לביטול השידוך של בערל החלפן עם מוישה הגבאי (כלומר הילדים שלהם, אבל מי סופר..) ואת העקיצה המדוייקת שהשמיע בכינוס פנימי, מאיר פרוש בפני יעקב ליצמן.
בקיצור, בחור שיודע משהו על העולם הזה..
הוא לוקח אותי הצידה ולוחש לי באוזן משפט קצר:
"יש לה סכרת נעורים"...
הרגשתי צביטה מטלטלת בחזה, עולמי חשך עלי.
אתמול הלכתי בתחושה נוראית, תוך שמוחי מהדהד בתוכו את צמד המילים 'כצאן לטבח', לשלחן הכבוד לשבור צלחת ולהתארס עם בחורה שאין לי מושג לגביה.
והיום, הדבר היחיד שאני כן יודע עליה, זה שהיא חולה בסכרת נעורים, ושהמשפחה שלה הסתירה את העובדה הזאת.
אני, נער חרדי בן 18 וחצי שחי בתוך בועה חברתית בה מידת השווי של הבנאדם נקבע לפי רמת השידוך שהוא מצליח להשיג, מרגיש מרומה.
מרגיש מבוזה.
מרגיש סוג ז'.
הפרמטר היחיד לפיו נקבע שידוכו של אדם הוא נתוניו ונתוני משפחתו היבשים.
כמה תורה לומדים שם? כמה כסף יש להם? מה הייחוס המשפחתי?
האם יש איזה קשר לעדות המזרח חלילה?
ושאלת השאלות: האם מישהו במשפחה חולה במחלה כרונית, מאושפז במוסד סגור? יצא בשאלה?
אז אני השתדכתי עם תיק שנקרא סכרת נעורים.
אין לי מושג מה זה 'סכרת נעורים'. ואני רק יודע שזה מסוג המחלות שצריך להסתיר כדי 'לא להזיק בשידוכים'.
ומוחי מתפוצץ מרוב נתונים: מצד אחר אי אפשר לבטל שידוך. זאת אקסיומה חד משמעית. גם להתגרש זה משהו שלא ניתן בכל להעלות על הדעת.
מה שמותיר אותי לשארית חיי עם בת זוג שמבחינתי, כל קיומה מתחיל ונגמר בזה ש"יש לה סכרת נעורים". הרי אין לי שמץ של מושג לגביה מעבר לזה.
אני מתקשר להורים, מודיע להם את החדשות.
הם מצידם מעבירים הפעם את האחריות אלי.
"זה השידוך שלך. אתה מחליט אם לבטל או לא"
מסתבר שהם טובים מספיק בשביל לקבוע עם מי אתחתן, אבל בשביל לקבל החלטה גורלית של ביטול שידוך, זה עניין שגדול עליהם. אני זה שצריך להחליט.
אני מצליח לארגן מחברים מספרי טלפון של מאכרים רפואיים סטייל הרב פירר ושות', כדי להתייעץ לגבי מהות הדבר הזה שנקרא "סכרת נעורים"
הם היו אמביוולנטיים. הסבירו שעם טיפול נכון, אפשר לחיות טוב למרות המחלה. אבל תמיד יכולים להיות סיבוכים.
משומה מה זה עדיין מפחיד אותי.
וכל הזמן יש את תחושת העלבון הצורב, מרגיש שהכניסו לי חתול בשק.
הכל כאן עניין של מחיר.
לכל אחד בעולם החרדי יש מחיר בשוק הבשר של השידוכים.
חשבתי שאני שווה יותר...
אני מתקשר לאבא של הכלה, אוזר אומץ ושואל אותו מדוע הוא עשה לי את זה?
למה הוא לא סיפר לי שבתו מתמודדת עם מחלת הסכרת?
למה הוא לא נתן לי להחליט אם מתאים לי?
והוא מספר לי בגילוי לב שמאז שהילדה חלתה, בגיל 7, המשפחה חינכה אותה לשמור את דבר מחלתה בסוד כמוס כדי שלא יזיק לה בשידוכים בבוא היום.
היא משתתפת בכל הפעילויות של הכיתה, גם כאלה שקשה לה לפעמים מבחינה פיזית, רק כדי שחלילה איש לא יחשוד שיש לה בעיה כלשהי.
הכל הכל כדי שבבוא העת, היא תקבל שידוך טוב.
והוא גם שאל הפעם ספציפית את הרבי מאמשינוב ואת הרבי מביאלה, והם אמרו לו לא לגלות לי את מצבה.
הגדיל לעשות הרבי מביאלה, ואמר לו שהלכתית אסור לו לעשות את זה כי הוא גורם עוול לבתו המסכנה.
הוא הפציר בי ללכת בעצמי לאדמור מביאלה כדי לשאול אותו אם לבטל את השידוך.
בתמימותי, הלכתי אליו. הוא קיבל אותי ואמר לי כמובן לא לבטל. זה שידוך שנגזר עלי משמיים והוא מבטיח לי אישית שאם אתחתן איתה, נחיה שנינו לפחות עד גיל 80..
אחה"צ של אותו יום, נכנסתי לאדמור מאמשינוב, והוא היה קצת יותר מתון.
הוא טען שאכן היה אסור לאבא לגלות לי, אבל הוא לא בטוח שזה שידוך משמיים. ובכל מקרה, אם הוא היה נקלע לסיטואציה דומה, הוא לא היה מבטל.
משם נסעתי לאדמו"ר מפינסק קרלין (שנפטר לפני כ 13 שנה)
שהיה האדמור האישי שלי.
ולמרבה ההפתעה, העדיף את טובתו של החסיד שלו, ולמרות לחצים שהופנו אליו מצד המשפחה של הכלה, אמר לי כן לבטל.
הוא היה ממש מזועזע מכך שלא סיפרו לי.
אחח כמה תמים הייתי באותם ימים...
לא ממש קישרתי בין תשובתם השונה של האדמורים לבין זיקתם לשואל השאלה. איכשהו יצא שהאדמורים שלו היו בעדו ושלי היו בעדי.
בסופו של דבר, לאחר לילה של התחבטויות פנימיות, אמרת לעצמי בתמימות של בחור ישיבה עובד אלהים, שאני מקדיש את חיי לעבודת המידות, ואני מוכן לסבול כל חיי כדי לא לבייש את הנערה המסכנה הזאת שכעת, אחרי שהסיפור התפוצץ, איש לא ירצה להשתדך איתה.
המשך יבוא..
 |
|
|
