קדושת ספר תורה ברפורמות הלכתיות

הלכות הכתיבה של ספר תורה והכלים המשמשים לכתיבה חלק מהתורה עצמה. התורה איננה פילוסופיה.

בהמשך לרא"ש, יש אומרים שמאחר שלימוד התורה בדורות האחרונים הינו מספרים רגילים, מצוות כתיבת ספר תורה בימינו הינה קניית ספרי התורה היסודיים ולימודם.

בזמן חז"ל למדו תורה שבכתב מחומשים שנכתבו כהלכה ותורה שבעל-פה למדו בעל-פה. בדורות האחרונים למדים הן תורה שבכתב והן התורה שבעל-פה מספרים מודפסים. על-כן, כהמשך לשיטת הרא"ש, יש אומרים שמצוות כתיבת ספר תורה בימינו הינה קניית הספרים המודפסים היסודיים של התורה שבכתב והתורה שבעל-פה ולימודם.

ביליצר

יפה שאלת.

אמנם התשובה הפשוטה והנכונה לדבריך היא שכל עוד לא הוחלט בידי המוסמכים לכך שזה ספר תורה, אין זה ספר תורה. לא כזה שיוצאים בו ידי קריאה (אלא לרמב"ם שיוצאים בספר מודפס מלא, ולא ראיתי בפנים אלא אני מסתמך על המובא בשמו) ואין כלפיו חיובים כגון לעמוד בשעה שהוא נישא בידים.

מדוע?

ובכן, ניתן לסדר את סוגי ספרי התורה - כלומר כתבים כרוכים שמכילים את הטקסט של התורה - על ציר. ככל שהספר דומה יותר לספר המקורי שמתואר בידי חז"ל, יש לו קדושה. אם הוא מרוחק הוא מנותק מן הציר, על פי הגדרה, ואינו כזה.

אילו היינו מגיעים ליום שבו אין עוד קלפים לכתיבה, נניח בגלל תרחיש מד"בי שבו כלו כל הבהמות הכשרות, אזי היינו נאלצים לחשוב על שינוי הגדרות.

בינתים אנו משמרים את המבנה המקורי של ספר תורה כפי שהיה מקובל בימי אבותינו. ודווקא החסרונות של הכתיבה הזו, הקושי בייצור, הקושי בקריאה ללא סימני פיסוק (או ניקוד), הקושי בלהגיע לספר שמסודר כמגילה, באופן ליניארי (להבדיל מספר כרוך של דפים, שבו אפשר לפתוח בעמוד הרצוי, כמו היום), כל אלו מעניקים לספר שנכתב לפי ההלכה את הצורה ההיסטורית שלו, ולכן דבקים דווקא בה.

אני מפנה לאשכול ישן (כתיבה באמצעות הדפסת דיו, אבל איני זוכר את שמו), שבו העליתי אמצעי כתיבה ביד על ידי פיזור דיו בתוך דפוס. זו שיטה קלה מאד לכתיבה ולמצער אפשר להכשיר בה מגילות אם לא מזוזות ותפילין ואפילו ספר תורה.

מה שאני זוכר משם הוא שהרב אלישיב פסל את הכתיבה הזו והסתמך על ירושלמי שאותו לא פירש לפי משמעותו הפשוטה ("וכתב" ולא "ושפך") ואף אולי נגד גמרא שלנו (ר' יוחנן סבר שאפשר להכשיר מן הסברה מילוי דיו בחריטה שמכינים עבור עדים שאינם יודעים קרוא וכתוב וכך יחתמו את שמותיהם - אלא שסיכם ש"בשביל שאנו מדמים נעשה מעשה" ויש לעיין כי איני זוכר אם החסרון הוא לגבי עדות או לגבי כתיבה).

המעיין יראה, לדעתי, כי הרב אלישיב פסל את הכתיבה הזו לא בגלל שהיא פסולה בעצם, שלא כמו הספרים המודפסים של ילדי ביליצר, אלא בגלל שהיא חריגה. היא משנה את הטכנולוגיה שבה נכתבים ספרים, למרות היצמדותה לרוב אמצעי הייצור וכלליו, רק שהיא מהירה וקלה יותר. אלו שני החסרונות או השלושה: מהירות הפקה (כתיבת ספר תורה לא תיקח חודשים ארוכים אלא תתבצע תוך ימים, כי כמה זמן לוקח להכין עמוד אחד), הזמינות לכל אדם (ולא רק למי שיקדיש חודשים ושנים להכנה להיות סופר), והשימוש בטכנולוגיה שמערער את התחושה של שימור הקדמות. כל אלו מניעים סמויים שלדעתי חשובים ופועלים ברקע, בניגוד לטעם המוצהר שעליו ניתן לערער.

כל זה בנוגע להדפסה במשי (כך קראו לה כמדומה) שהשינוי היחיד שם הוא שימוש במעין דפוס מוכן והשאר בידי אדם. מה נאמר על השינויים הרבים מספר תורה כדינו במסורת עד לספר המיוצר לילד?

האם לא ניתן היה לשנות את ההגדרות? ודאי שכן. אבל האם ראוי לעשות כן? כמדומה שהתשובה הברורה, המטא הלכתית, היא: לא ולא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

  מיימוני

כמדומני שתימצתתי את דבריך בתחילת האשכול באלו שתי השורות כאן..
 
יש לקחת בחשבון שגם הרפורמה המודרנית יכולה לקחת בחשבון שתשמישי קדושה כתפילין ספרי תורה ומזוזות יש אליהם יראת הכבוד יתירה כי השקיעו בהם שעות וכסף עם הוד מסורת העבר של הסגנון הפרימיטיבי,

השאלה האם יש מקום לשימוש בחיקויים של המקור כדי לעורר אהבה למקור, או שמא ריבוי חיקויים של המקור עלול לסלף או להפחית מייחודו של המקור. אצל הקדמונים לא היתה שאלה, כי חיקוי של האמת איננו אמת, כשם שקלא אילן איננו תכלת. התרבות המודרנית, כהיותה תרבות המונית, משתמשת בחיקויים זולים וקלים לייצור כדי להנגיש מקורות להמונים. לדוגמא, דיסקים וקלטות כחיקויים של שיעורים וקונצרטים, פוסטרים כחיקויים של תמונות, ספרים אלקטרונים כחיקויים של ספרים, וכו'. כמובן שיש לחיקויים יתרונות וחסרונות, ואינם תחליף למקור.