והנפש לא תמלא

לדוגמא, ביתו ריקם מן העבירה (תענית טז:). פירש מהרש"א: פרש"י שאין חמס וגזל בביתו עכ"ל פרט בו הגזל כי היא העבירה השכיחה כמ"ש בב"ב רובן בגזל.

ביליצר

העלית נושא מעניין: האם ניתן לאפיין את השאיפה קדימה, לעוד, המוכרת לכולנו. ממה היא נובעת? האם היא פועלת אוטומטית? גם בדברים טובים (מצוות, לימוד) וגם בדברים שימושיים (כסף) וגם בתאוות?

כמדומה שיש אפילו מחקרים המצדיקים את הפרשנות הזו: שכל דבר שאדם התרגל אליו, הופך להיות "מה בכך" והוא שואף ליותר.

כמו כן דומה שהדבר ברור, שאדם מסוגל לייצר לעצמו דמיונות ושאיפות רק לפי מה שמוכר לו. מי שאינו מכיר את המספר "טריליון" לא יוכל להתאוות אפילו בדיבור לטריליון דולרים.

האבן עזרא כתב (כמדומה בפירושו ל"לא תחמוד") שאין הכפרי מתאווה לבת המלך. אם זה נכון, אזי יש לומר אחד משנים. או שיש סוגים ורמות של תאוות. שיש "תאוה" שאדם מדמיין לעצמו ויש ש"היה רוצה" אבל אין הוא רוצה ומעסיק את עצמו בדמיון זה. או שהעולם השתנה, ואדם שוב אינו מכיר במרחקים חברתיים ואחרים. ויכול כל אדם לחלום על בת מלך ועשירים.

אני מציע שתי אבחנות שעולות מתוך הדברים:

א. מה שהושג הופך לנתון, לבסיס ולהרגל. לכן מה שכבר יש לי אינו מספק אותי ואני רוצה יותר. ובפחות מזה לא אשבע.

זה נכון בכל תחום, וכמסתבר גם בעבירות. לכן מי שהתרגל לאלכוהול ירצה יותר.

אני משער שזו נטית המחשבה או הרציה הראשונית, אבל יש מי שיתבונן ברציותיו ויאמר לעצמו ששאיפה פלונית היא חסרת טעם ולכן חבל להשקיע בה זמן.

ב. אדם יכול לשאוף רק למה שהוא יכול להמשיג. כלומר, שיהיה לו מושג ממנו. מושג מילולי או אחר.

כמדומה שבין סיפורי האחים גרים, או על כל פנים אי שם בפולקלור כלשהו באירופה, יש סיפור על עני שעשה איזו עסקה מכושפת לקבל את מבוקשו. ומבוקשו היה שיהיה לו יותר כסף בכיסו מאשר עשיר המקום. לימים ככל שהעשיר ירד העשיר מנכסיו. התברר לו שהגדרתו היתה כרוכה בהפסד. מי שנתן לו את ההבטחה (השטן?) השאיר לו קצת יותר מאשר העשיר שכבר לא היה עשיר, ולכן נותר כמעט בלא כלום.

אם נראה בכך משל לענייננו, אזי אדם שמגדיר לעצמו את עלייתו בהתאם לאדם אחר, זה מועיל כל עוד הוא נמצא מתחתיו (לענין אותה דרגה שהוא שואף אליה, בכסף, בידע, במעמד, במידות) אך כאשר הוא מגיע לדרגתו, עליו להתחיל לחפש אידיאלים גבוהים יותר. ולא להגדיר את עלייתו לפי אחרים אלא באופן זמני. להיות מוכן להחליף לדמות גבוהה יותר או לעצב שאיפה באופן בלתי תלוי במה שהוא מכיר, וזה קשה יותר.

***
מ

תודה על הסיפור הסיני. התוכל לציין מהיכן הוא לקוח?

איני יודע את ההקשר, אבל אם זה סיפור זן, אני מבין ממנו שזה משל שאומר שאדם צריך להתרכז רק במה שחשוב. אותו אדם בזבז את יכולת הריכוז שלו על השגה בגניבה ולכן כשל. האדם החכם יפיק לקח לענינים מרוממים מזהב.

דוגמא לריכוז שיכול להזיק מצאנו גם בגמרא על אלו שאהבתם לתורה העבירה אותם על חוש האחריות שלהם. כמדומה על ריש לקיש סיפרו שהשאיר את אדרתו בשוק אחד בשעה שכבר נדדו רגליו לשוק השני, והכל בגלל שהיה שקוע בלימודו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

פשט ביתו ריקם שבמשנה: שהוא עני ואין לו מחיה בביתו, כלומר שביתו ריקן ממזונות. מקשה הגמרא על דברי רבי יהודה שבברייתא: היינו מטופל ואין לו (יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס) היינו ביתו ריקם. ומתרצת אמר רבי חסדא ריקם מן העבירה.

לשאגת אריה (מחבר השו"ת גבורת ארי), היה קשה פירוש הרמב"ם כי סדר הברייתא איננו מתאים לפירושו, ומכל מקום דברי הרמב"ם היו תמוהין בעיניו. ניסו להסביר את פירוש הרמב"ם אפרקסא דעניא ומהר"ש לניאדו, ולענ"ד פירושיהם קצת דחוקים. נראה שהרמב"ם פסק בסוגיה הנ"ל עפ"י שני התלמודים. באשר להבנת הגמרא, כתב החזו"א שמיום שעזבו את לימוד ספר המהרש"א, איבדו הדור האחרון את ידיעת הפשט כולו.

לדעת הגבורת ארי, בין ביתו ריקם בין פרקו נאה איירי מכל העבירות, וביתו ריקם דמתני' כולל שהוא ריקם מן העבירות ושהוא עני (כך פירש גם הרמב"ם בפירושו למשנה), וביתו ריקם - עכשיו מן העבירה, ופרקו נאה - שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו. ופירושו כפירוש השני של רש"י בדף טו ע"א, והכוונה לכל עבירה, כפי שהבינו הרמ"א והמשנה ברורה.