יצר לב האדם רע מנעוריו: אפילו יוצרו קראו רע

בתחילת פרשת נח (פרק ו למנינם) קראנו:

(יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

(יב) וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ: ס

(יג) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ:

הכל מכירים את ההמשך. רק נח ומשפחתו נותרו בתיבה מכל האדם.

ואז, בפרק ח למנינם, המבול הסתיים, הארץ התייבשה, ונח הורשה לצאת החוצה:

 (יח) וַיֵּצֵא־נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ:

(יט) כָּל־הַחַיָּה כָּל־הָרֶמֶשׂ וְכָל־הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה:

(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַידֹוָד וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:

(כא) וַיָּרַח יְדֹוָד אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

ה' כאילו מכה על חטא. לא היה צריך לכעוס כל כך על האדם, להשמיד את כל האדם ובעלי החיים והארץ. הרי יש לאדם יצר לב רע מנעוריו.

ומתבקש לשאול כי זה כלל לא ברור מאליו: מה התחדש כאן בפסוק כא? מהו אותו יצר לב האדם שמתברר שהוא "רע מנעוריו"? כיצד זו התנצלות עבור האדם שיש להתחשב בו?

לפני שאציע את פרשנותי, אני רוצה לצטט. יש אוסף קצר של מימרות שהגמרא מאגדת:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב

ת"ר: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום.

ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו.

תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח; שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים.

הא קמן: היצר קשה, היצר מתחדש מדי יום, היצר מתגבר ומסכן אותנו במיתה (או מיתה רוחנית על ידי חטא או מיתה כעונש) ואפשר להינצל או בדרך נס או על ידי לימוד תורה.

אז מהו יצר הרע הזה? מה אנו יכולים לומר עליו, מלבד מה שאנו מכירים אותו אישית, יותר מדי טוב? (כמדומה שהיה זה דווקא מחבר נוצרי שהתלונן כי הוא יודע את הטוב אבל משתוקק לרע, אבל זה נכון לגבי כל אחד ואחד, הלא כן?)

בעבר כבר כתבתי בנושא יצר הרע, וציינתי שיש כמה הבנות במונח זה. ואני חוזר ואף מוסיף עליהן ומשבץ את ההבנות, או לפחות את אלו שנראות לי, בתוך תשובה לשאלות שמעורר הפסוק.

א.      יצר הרע כישות אונטולוגית

אני מתחיל מן האפשרות הזו דווקא בגלל שאין היא נכונה בעיני ודווקא היא רווחת מאד.

לפי הגרסה הזו, יש כוח או ישות שה' ברא והיא היא אותו יצר הרע. לכל אדם יש כנראה יצר הרע. יתכן שזה כוח כמו עצמאי שפועל נגד רצון השם. יתכן שזה מלאך שנשלח למטרה זו. יתכן, לפי דעת הבעש"ט, שזה מלאך שבעצם אומר לאדם מה לא נכון לעשות כדי שהוא יבין ממנו, כמו בשפת רמז, מה כן נכון לעשות.

כל ההסברים האלו מציגים את יצר הרע עם שני המאפיינים הבאים: הוא ישות בפני עצמה, והוא חיצוני לאדם. הוא אינו האדם אלא נספח אליו. משהו שנטפל לאדם.

יש לציין שניתן למצוא מימרות בדברי חז"ל שיכולות להתפרש כאילו אכן היצר הוא ישות עצמאית. כמובן, כל אותן מימרות יכולות להתפרש גם כמטאפורה עבור ההסבר שיובא בהמשך. אבל איך אפשר להכריע למה הכוונה באופן מוחלט? מסתבר שאי אפשר, והדבר תלוי בהנחות יסוד נוספות.

רק אזכיר: גם בעבר ציינתי שהגישה הזו יש לה ערך פסיכולוגי רב. כאשר אדם רואה בהשתוקקותו לעשות מעשים רעים משהו חיצוני, יש שמציק לו ואינו הוא עצמו, זה פוטר אותו – אותנו – מרגשות אשמה. יתכן שנכשלתי ונכנעתי במאבק, או ששמעתי מייד לקול יצרי הרע. אבל הוא לא אני ואני לא הוא. אני רק זה שאמור להאבק נגדו. אני עצמי נקי וטהור, אם רק אתחרט על העבר ואתחייב לא להיכנע שוב.

ב.      יצר הרע כתופעה פסיכולוגית

לפי הגישה השניה, אותו "יצר הרע" אינו אלא התעוררות של תגובות טבעיות ששוכנות בנו, כמו אינסטינקטים.

אם אדם רואה אשה יפה ומתאווה לה – אם אזכיר את יצר הרע הנפוץ ביותר והחזק ביותר (כמאמר חז"ל שתאות ממון ועריות הן התאוות הגדולות מכל, אלא שתאוות ממון רק בהזדמנות לחטוא, בפניו, ודמיון של עריות גם שלא בפני הערוה). אז אם אדם מתאווה לאשה, אין זה בגלל שיש ישות חיצונית שנטפלת אליו ומתעקשת לדחוף לו את ההרהורים הבעייתים האלו. לא, זה נובע מכך שאנו בנויים להתפעל ממראה של אשה, כי זה מאפיין שניתן בנו כמו בבעלי חיים, כדי שנפעל למען שמירת המין האנושי, להעמיד ולדות.

בטבע יש יריבות בין זכרים כדי שהמנצח, הלא הוא בעל התכונות החשובות יותר מבחינה אבולוציונית, הוא שיעביר את הגנים שלו לנקבה. מסתבר שגם אנו, בהיותנו גם בעלי חיים, יש לנו את השאיפות האלו, מתורגמות לאופן שבו אנו חיים, מתפקדים, חשים וחושבים.

אזכיר את מה שכתבו בשעתו, כאשר נתפס נשיא אמריקאי בקלונו כשהוא רודף נשים ויש עדויות מכוערות. כתב מי שכתב מעין התנצלות, שזה הטבע האנושי כי זה הטבע של בעלי חיים. אני סבור שהוא צדק. אין זה כל האדם, אבל זה בהחלט האדם.

וכך בכל דבר שהוא יצר הרע. יש דברים שהם ראשוניים לנו, כמו התעוררות תשוקה לנקבה (אני כותב כמובן מנקודת הראות של הגבר...), או התעוררות לתגובה אלימה כאשר אנו נתקלים במישהו שנראה לנו מאיים, וגם זה בעל ערך אבולוציוני אצל בעלי חיים ולכן עדיין אצלנו.

ויש דברים שהם נרכשים, מן הסתם בדרך של התניה כדברי הפסיכולוגים הביהביוריסטים. אין האדם רק פסיכולוגיה ביהביוריסטית, אבל יש לה מה לומר שהוא נכון לגבינו.

דוגמא (אבל איני פסיכולוג ובוודאי לא ביהביוריסט, אמנם בדבר זה שוים לכאורה הביהביוריסט ובעל המוסר היהודי): כאשר הסבא מנובהרדוק חושד בעצמו שהוא רוצה לנסוע למוסקווה לא רק כדי לפתוח ישיבה אלא גם כדי לקנות מטריה יפה באיזו חנות, הוא מיישם למעשה כמה תיאוריות פסיכולוגיות. התיאוריה הפרוידיאנית (שכאן קולעת לתפיסה היהודית וכבר של חז"ל) לגבי מניעים תת מודעים, והתיאוריה הביהביוריסטית, שהמטריה הנאה הזו קשורה לקורת רוח מסויימת (יופי אסתטי, סימן בעלות? הרבה השערות באות בחשבון).

כל אלו אם כן הן תגובות אוטומטיות של המוח, הגוף או הרגלי המחשבה. והרע אינו אלא טעות, כי ההצעות של אותן תגובות הן טובות במקומות אחרים, בזמנים אחרים, עבור בעלי חיים מסוג אחר. אבל אנו מורכבים מאד, ויש בנו את התגובות האלו.

כאשר אדם אמור לשמור על דייאטה, נניח בגלל שיש לו סכרת, אבל הוא עדיין מתאווה לעוגת שוקולד, כאן ודאי יצדק הביהביוריסט שיאמר כי יש לו התניה לעונג מן השוקולד והעונג הזה קורא לו (באותו אופן שיצר הרע מדבר אלינו – בפסיכולוגיה) גם על חשבון הסיכון הבריאותי.

האם ניתן לבאר את כל סוגי המשיכה של יצר הרע באופן כזה? אני מתחייב להרבה בכתבי שכן. וכמובן צריך לאסוף דוגמאות לבדוק. סבורני שההשערה שלי לגבי יצר הרע הפסיכולוגי תהיה אדווקטית (=תשובה מספקת מבחינה שיטתית, שזה מבחן לתיאוריה מדעית).

שתי תיאוריות אלו יכולות לשמש, למעשה חייבות לשמש, לביאור הפסוק והענין.

לפי התיאוריה הראשונה, על יצר הרע כיש חיצוני, אזי ה' מסכים לכך שהאדם האומלל סובל מיצר הרע ולכן יש להתחשב בו.

כפי שהעתקתי לעיל מן הגמרא, "קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע" ולמעשה הפסוק שלנו הוא המקור.

לפי התיאוריה השניה אפשר לומר אותו דבר. אנו נבראנו עם התכונות וההשתוקקויות והמנגנונים של התניה ושל פרשנות שהם הם יוצרים את השאיפות וההרהורים הרעים. לא מפני שיצר הרע הוא יש שכזה אלא מפני שזה חלק מאיתנו. חלק שעלינו לסדר אותו ולארגן אותו ולהרגיע אותו באופן קבוע. וחלק ממנו ניתן אמנם להחלפה (כגון שאדם ירגיל את עצמו לא לכעוס, לא להתפתות לשוקולד וכו' וכו' וכולי האי והלוואי).

אני סבור שלעיל פירשתי את הפסוק בהתאם לשתי התיאוריות היסודיות לגבי יצר הרע. אבל יש דבר אחד שנותר תמוה. מדוע ה' מצמיד את חוות הדעת המתחשבת לגבי יצר הרע לאחר הקרבת הקרבן.

מבט של חוקר היה יכול לומר כי ה' מתואר במקרא, ובחומש בראשית ודאי, כמי שטעון חינוך לא פחות מאשר האדם עצמו. הוא לומד להכיר את האדם שברא ולהתחשב בו. לפי הפרשנות הזו של המקרא, אלוקים הוא "דמות ספרותית" שיש לה התפתחות. דוגמא מעניינת לגישה הזו, ובהחלט כזו שיש להתמודד עמה, מוצגת על ידי ג'ק מיילס בספר "אלוהים: ביוגרפיה". ואולי אקדיש אשכול לנושא הספר ההוא (יש לי השגות פרטיות על הבנת הנקרא של מיילס במקרא... אבל הרעיון היסודי הוא מעניין).

אני מבקש להציע בשורות הבאות קריאה נוספת של הפסוק, שמעניקה לו חן מיוחד, לדעתי, וזאת בסגנון הרמב"ם. האם זה פשט? אולי הרמב"ם היה אומר שזה פשט. אם אודה על האמת, זה דרש, במובן של פרשנות מחודשת על פי הנחות יסוד מאוחרות (ימי הבינים של הרמב"ם) של הפסוק. ובכל זאת, אתם מוזמנים לקרוא.

לאחר המבול, נח יוצא מהתיבה ומבקש לבטא את רגשות ההודאה שלו להשם שהצילו. מה הוא עושה? הוא מביא קרבן. לוקח בהמה, שוחט אותה ושורף את הבשר (או שורף אותה לכתחילה? לא מסתבר לי כי זה אכזרי מדי).

על זה אומר השם בערך כך:

אני יודע שהאדם מסוגל למעשים מטופשים ואכזריים ומרושעים. זה מה שהיה בדור המבול.

אבל הנה, האיש הצדיק ביותר, שבחרתי בו כדי להצילו ולבנות ממנו אנושות חדשה, הוא רוצה להכיר תודה, לעשות מצוה. ומה הוא בוחר לעשות? לבטא את הכרת הטוב שלו על ידי קרבן, על ידי שחיטת בהמה, ולא לצורך אכילה, שסוף סוף זה צורך אנושי בהיות האדם גם בעל חיים ברובד מסויים. לא, הוא מביא לי קרבן מפני שהוא חושב שזה טוב לי.

אפשרות אחרת היא לומר שנח כבר מבין שה' לא זקוק לקרבנות. ספר איוב ודאי נכתב מאוחר יותר מהאירועים של פרשת נח. ושם בספר איוב מופיע הקטע המופלא הבא:

איוב פרק לה

(ה) הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ:

(ו) אִם־חָטָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה־תַּעֲשֶׂה־לּוֹ:

(ז) אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ אוֹ מַה־מִיָּדְךָ יִקָּח:

מה תתן לו! ה' לא צריך ממך – מאיתנו – כלום!

אז מדוע נח מקריב קרבן? מפני שהוא חש שנתינה שלו, ויתור שלו על חלק מרכושו, אולי הויתור, אולי הצער, אולי ההפסד, הם בעלי משמעות.

וגם זו טעות.

בהתחשב בכך, ה' אומר: לא די שהאדם בכשלונותיו עושה עבירות, אלא גם כאשר הוא רוצה להיטיב, אז המצוה שהוא מסוגל להעלות בדעתו מבוססת על טעויות. כאילו אני נהנה מקרבן. כאילו אני נהנה מויתור והפסד של האדם. כאילו הסבל האנושי שהאדם מענה את עצמו במידת מה הוא מטבע לקנית אהדה אלוקית.

ואם כך הוא, אז באמת מה אפשר לומר על האדם? רק שיצר ליבו הוא רע. כל עוד לא למד פילוסופיה, כל עוד לא השכיל לדעת מה טוב ומה רע, שהרע הוא טעות שיש להתגבר עליה על ידי לימוד ותירגול, כל עוד האדם הוא באותו מצב שהיה בנעוריו, לפני שהיתה לו הזדמנות ללמוד ולהתקדם – אזי כל מה שקורה ויקרה לו מתוך הטעויות האלו הוא בלתי נמנע.

ובזה צריך להתחשב.