|
|
| נשלח ב-8/10/2013 12:32 |
|
| |
על הגר"ע יוסף זצ"ל ראוי לומר דברים שכתב בזמנו חברו ה"ציץ אליעזר" על רבם הרב עוזיאל:
"מסביב לספור מחלתו ודבר מותו של רבינו הקדוש, והרעדה שהקיפה את בית ישראל, מצינו בחז"ל נוסחאות שונות, בבבלי מסכת כתובות ק"ד ע"א מסופר בלשון: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש". ואילו בירושלמי פ"יב ה"ב מסופר בלשון: "יצוקים ואראלים תפשון בלוחות וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות", ויש לעמוד במיוחד על מהות שינויי לשון אלה:
1. בבלי "אחזו בארון הקודש" ובירושלמי "תפשו בלוחות"
2. בבבלי "ונשבה" ארון הקודש, ובירושלמי "וחטפו" את הלוחות.
אולם מתוך עמידה על הבדלי ההרגשים וחילוקי הידיעות במקוריותם שבין הרחוקים מן הנעדר לבין אלה שהיו קרובים ומקורבים אליו, עמוד גם על המחקר והידיעה למהות שינויי לשון אלה, ונבין שאינם שינויי לשון בלבד אלא מבטאים בכך עומק שינויי ההרגשים ברגש חסרון האבידה. בבבל שהיו מרוחקים ממקום מגוריו של רבינו הקדוש אע"פ שמצודתו היתה פרוסה עד שם אבל ההרגש שלהם הגיע רק עד כדי המחשבה שרבינו הקדוש היה בבחינה של "ארון הקודש" המכיל בקרבו לוחות הברית. וכן חסרון האבידה היתה מתוארת אצלם כעין דבר שנלקח בשבי שחסר מיהת לתקופת מסוימת, אבל לבסוף מחזירין אותה וחוזרת למקומה הראשון, דהיינו שיהא לאבידה תחליף בבחינת "ובא שמש וזרח השמש", ולכן תואר בבבלי בתואר "ארון הקודש" ובגדר של "נשבה", אבל בארץ ישראל מקום מגוריו וזריחת שמשו של רבינו הקדוש במלוא תקפו וגבורתו, עמדו המקורבים ביתר שאת על מהות עצמיות אישיותו הדגולה של רבינו הקדוש, ומתוך כך הבחינו גם בעין חודרת יותר שאין תמורה וחליפין לאבידה הגדולה, ולכן הכתירוהו בתור יותר נעלה של "הלוחות" עצמן, וגם מיצוי את עומק גודל החסרון כ"חטיפה" וכאבידה שאינה חוזרת, כביאת השמש בצהרים שאין אפילו לבנה שתמלא אפילו במדת מה את חסרון אורה המבהיק.
ויתורץ גם על שבבבלי הקדימו האראלים ליצוקים, ובירושלמי היצוקים לאראלים, והיינו מפני שבארץ ישראל הרבו יותר בתפלה ובתחנונים ותואר זה כאילו היצוקים אחזו בלוחות יותר."
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 12:41 |
|
| |
דנמה לי כי הירושלמי הזה מתאים היום יותר למה שעושים ונעשה ויעשה
תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סח טור ג /ה"ה
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלש' והיה משה תפוש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיי' ריוח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקדוש ברוך הוא לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 14:13 |
|
| |
למענכם שולחתי בבלה-מכתב אישי לרב עובדיה יוסף זצ"ל
אחר שכבר אינך שותף עמי בגופך, מורי ורבי-עטרת ראשי, אני מנסה לכתוב לך בדמע, לא פחות והרבה מאד בגלל מה ששמעתי ממך איך שהיו דמעותיך נושרות עת היית עוסק בכתיבת הלכות אבלות, על הקשר האישי שהרגשתי שיש לי איתך, על היווצרותו ותהפוכותיו. הכל התחיל, מורי ורבי-גאון עוזי, לפני שנים רבות. נולדתי למשפחה נחשבת באחד הריכוזים החרדים, מטבע הדברים הייתי לתלמיד מן המניין במוסדות האשכנזים-ליטאים המצליחים. מסיבות שונות, בעיקר פסיכולוגיות-משפחתיות, בגיל צעיר מאוד ניכסתי לעצמי התעמלות אינטלקטואלית של נסיון להבין דעות שונות של אנשים; כבר בתלמוד תורה הייתי בולט בדעות מתחשבות והומאניות, לא פעם הייתי יחיד בדעה המפשרת בין דעות הרבים. כבר אז הבנתי את מה שהיום אני רואה כיסוד יהודי-דתי חשוב, ש"מעבר לים אין גלים, יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח". את לימודי ה'ישיבה קטנה' עשיתי במוסד בכיר שהיה ביסודו קיצוני בדעותיו הליטאיות, והחלטתי לבדוק בעצמי כמה דברים שראיתי ושמעתי. עדיין לא הרגשתי בשל לבחון דעות מקוריות, והתבססתי ככל האפשר על האקסיומות של החינוך הליטאי, והיסודית שבהם, הציות המלא לתלמידי חכמים. זה לא היה פשוט כל כך במחנק הקיים, אבל ספרי ההלכה שלך הגיעו אליי בראשונה; בתחילה 'יחוה דעת' ולאחר מכן 'יביע אומר'. מכיון שכבר באותה תקופה פינתי מזמני גם ללימוד עיון ההלכה, ספריך היו השבר הראשון שלי. הרגשתי שלפחות מבחינת משמעת החכמים הקיצונית שגדלתי עליה, ישנו תלמיד חכם אדיר שחסר לי ברשימת המורים. לאחר מכן השגתי גם את ספרי הרב קוק, הרב גורן ועוד, והתחילה לחלחל בליבי ההשערה שלמול עיניי נעשה דין מרומה מבחינות שונות, אם כי עדיין לא הייתי מסוגל להבין מהי האמת המוסתרת. בד בבד לא שִנתי את לבושי, שפתי ושמי וגם בישיבה קטנה הפופולארית נחשבתי לאחד המצויינים; כשעליתי ל'ישיבה גדולה', טעון מאוד בליבי אבל מוכן לבחון ולשמוע עוד מהציבור שלי, אבל הרבה יותר מציבורים אחרים. בישיבה גדולה חיפשתי להכיר יותר את תלמידיך, שמטבע הדברים היו מצויים ופתוחים לשיחה כנה יותר מבמסגר הישיבה קטנה. הם סיפרו לי קצת עליך, למדו איתי בספריך והכירו לי את תלמידיך, נהנתי והתרשמתי מאוד והאמנתי שתכף אמצא לי רב חדש, אמיתי ואישי יותר. בהמשך כבר הייתי די בקי בספריך, הכרתי אישית את כמה מבניך והייתי דמות פופולארית בקהילות מסוימות של מעריציך. בכל מקום שהייתי רק חיבבתי אותך יותר ויותר. כל חברי, הקרובים והרחוקים, ידעו שאני אוהבך בלב ונפש, והמחיר מיהר להגיע. הייתי צריך למצוא מוסד של תלמידיך, שישלב בליבי את תורתך יחד עם התפתחותי האישית. לאט לאט יותר ויותר אנשים הפנו לי עורף וכשכבר לא הייתי יכול להמתין עם הרהוריי נטלתי את מקל הנדודים. ובכל מקום שהייתי לא זזתי לחבבך, מורי ורבי, ומלגלות שיבחך ברבים. אתה היית עטרת לראשי, הרגשתי שאתה לוחם החופש שלי ושל עוד הרבה מרומים כמוני. פסיקותיך המקוריות והנועזות היוו לי דוגמה ללימוד תורה ע"מ לעשות, בלא התחשבות בשום דבר מלבד הטקסט המחייב. כל זה הוסיף לי רוח גבורה, הרגשתי שככל שאעסוק בידיעת ופלפול התורה אזכה להיות תלמיד חכם, רק בזכות עסקי בתורה; כי לפחות אני לא מסוגל לרמות אף אחד, ואינני מסוגל לשקר לטקסט, לכותבו ולאלוהי שנינו. זה רק הגביר אצלי את הרצון להתמחות ככל האפשר בתחום התורני, והייתי עושה ימים ולילות בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ככל שנקף הזמן רק הוספתי טיול לטיול, מישיבתו של פלוני לישיבת מעריצי אלמוני, ותמיד ידעתי שרק אתה המורה האמיתי שלי, ורק בדרכך אני הולך, כל עוד אני רק מוסיף והולך בלימוד התורה על גווניו השונים. כשהגעתי למקומות שאפילו פיזית-גיאוגרפית לא דרכה רגל אדם, והיית לי היחיד והמיוחד (בעולם הזה, כמובן) להביט בו ולהתבונן בדרכיו, שאלו אותי חבריי לשעבר, בני הישיבות הליטאים, אם אני מודע למעשיי וכי "הולך אני אחרי רב כל שהוא", וכמובן, בסגנון מתנשא-ליטאי מובהק, מיהו? תשובתי היתה אחת וברורה, שאני עושה הכל על פי הדרך שמובילה אותי בדרכך, ובדרך המסר הוירטואלי שאתה מעביר אליי, רבי הגדול, שלא פגש אותי מעולם. אני פשוט אהבתי אותך ובשום מקום לא מצאתי לך תחליף ראוי. הכרתי אותך כקר-קונקרטי וכמשתתף-חי, כמלטף וכמקלל, כחייכן פשטני וכאינטלקטואל, כגיבור ואיש מלחמה וכרך כקנה בחוויות הזולת. אתה פשוט היית לי דוגמה למופת. תמיד היית לי 'מרן'. עד שיום אחד בהיר הפכת ל'מורון'. [לפני שאמשיך אסביר לקוראים מהו מרן ומהו מורון. התואר 'מרן' הינו טעות לשונית מסויימת בארמית, והוא עיוות של 'מרנא' (מורינו), כדי להתאים לראשי תיבות 'מאתיים רבנים נסמך'. כלומר: התואר מרן הוא עיוות שרומז לסמיכה, והוא מוכיח שאם הרמזים נכונים, בהכרח האדם תלמיד חכם המקובל על הציבור. 'מורון' זה אותו דבר בדיוק, אין בו מחוייבות למעשה, הוא רק סימן למשהו אחר, שהוא כאמור, הערכת הציבור. אבל בין כל מילה במרן יש הדגשה של ו. האות ו בשם הוי"ה מסמלת את הדין שיש ברחמים, כלומר המצפן של שטף החיים מבחינת ההנגה הבסיסית {לדוגמה, בדרך כלל בני אדם מרחמים, אבל בגבולות של שורת הדין}. בגרפולוגיה האות ו היא האות הבולטת להוכיח את נטיות הנפש והשאיפות {לפי גובהה, מיקומה ונטייתה}. כלומר, מרן לא מגלה כלום, הוא רק הוכחה. מורון זה אדם שמטה את נפשו לפי הציפיה להוכיח לכל שהוא אמור להיות אהוד.] ככל שחלפו השנים ונעשית אדם בוגר וחושב יותר, חישבתי לאידיאל מחוייב את המיסוד ובמידת הצורך, את הממלכתיות של ההנהגה הציבורית. לא בהכרח הסכמתי עם המנהיגות, אבל הבנתי שחיבור כל שהוא אליה הוא מחויב. במובן הזה היית לי למשיב נפש. בדרכך היית הרב השמרני היחיד שהסכים לבחון בצורה אובייקטיבית את שאלת ההלל ביום העצמאות, המפלגה שתחתיך פנתה לכלל הציבור ונחשבה כמפלגה האמורה להיות הומאנית וחברתית; גם כמפלגה שלא מייצגת בעיקר את המתנחלים, מפלגתך לא איפשרה מבחינתה את ההנתקות מחבל עזה, עדות ישראל שונות ומשונות היו לך למשיבי נפש, וטרחת להביאם ולהתירם לבוא בקהל. בכל מקום בחנת את המקרה, הביסוס ההלכתי ומשמעות התוצאה לשואל בלבד. וזה הקסים אותי. עד שיום אחד החלטת להפקיע זכויות דיבור מתלמידי חכמים כמו הרב אמסלם, הלכת נגד היושרה המוסרית בבחירות לרבנות הראשית ובחרת בדרך הצווי והציות חלף הנטרליות והדמוקרטיה. תמיד היה ברור לי שאם הותר לך בגיל 15 לחלוק על בעל ה'בן איש חי', הותר לך בגיל מבוגר יותר לחלוק על הרב שך; אבל מאיזו סיבה הגיונית היה נראה לך שאסור לרב אמסלם או לרב סתיו לחלוק עליך? ומה הפלא כמה היה קשה להוריד את אמנון יצחק מהעץ בטענה הגיונית שלפי רמתו הרוחנית הוא אינו ראוי לעמוד במקום גדולים?! ראיתיך תמיד כבעל התורה היחיד, כי מבחינתי איחדת את כל סוגי התורה. יום אחד החלטת שיש עוד סוגי תורה, ואני תלמידך, איבדתי את דרכי.
התפללתי עליך כל תקופת חולייך, ליוויתי את מיטתך בדמע וידעתי עם ליבי שכל מעשיי אלו אינם כנים כמו אילו לא נעשו מעשים מסויימים, או שמא היינו חוזרים שנים אחדות אחורה. שלך,
תוקן על ידי אחרחוק ב- 08/10/2013 14:24:50
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 15:41 |
|
| |
"אבא למד ולימד כל היום, ובערב היה יוצא עם אמא להליכה, וגם לאכול גלידה בדוכן קבוע שלהם". "בצהריים הוא היה מגיע הביתה לתת לנו ארוחת צהריים. הוא היה פותח את הרדיו ומאכיל אותנו. הוא השמיע לנו באופן קבוע את 'פינת הילד' ברשת א' ואחר כך את פינת התנ"ך שהגישה פרופ' נחמה ליבוביץ. הוא תמיד אמר לנו, הילדות: תקשיבו לה, תהיו כמוה, היא אישה מלומדת".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 19:18 |
|
| |
יש דבר יסודי, בשביל יהודים דתיים רבים, עיקר גדולתו הייתה תורתו ופסקיו ושאר הדברים שוליים בהערכת דמותו, בשביל חילונים הנושא העיקרי הוא כוחו הפוליטי והשפעתו החברתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 20:12 |
|
| |
שו"ת "חזון עובדיה" חלק א' יצא לאור בשנת תשי"ב, בהיות הרב בן שלשים ושתיים שנה, וזכה להסכמות מאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב צבי פסח פראנק, הרב עזרא עטיה, והרב ראובן כץ. כל הרבנים כינו בהסכמותיהם את הגר"ע יוסף: הרב הגאון חריף ובקי. לכאורה היינו מצפים שיאמרו על סיני כגר"ע יוסף בקי וחריף, אלא שמסתבר שחריפותו הרשימה את גדולי הדור הקודם לא פחות מאשר בקיאותו.
כתב הרב עוזיאל: שמחתי מאד בראותי את דבריו שהם שאובים ממקורו נאמנים, ראשונים ואחרונים, ונאמרים בטוב טעם ודעת, בעיון מעמיק ובבקיאות מקיפה. כתב הרב הרצוג: מצא חן בעיני מאד מאד בבקיאות ובהבנה ישרה ובסידור נכון. כתב הרב צבי פסח פראנק: הרב המחבר חריפא סכיניה, וידיו לו רב בסוגיות הש"ס והפוסקים, וכוחו יפה בחקרי הלכות ובספקותיהן, ומראה פנים לכל צד, איבעית אימא גמרא, איבעית אימא סברא, והוא קנקן חדש מלא ישן, והמעיינים ימצאו נחת בו ובתורתו. כתב הרב עטייא: ידיו לו רב במלחמתה של תורה, בבקיאות בש"ס ופוסקים, חריף ומקשה, מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, חורפא וחוליא, פלפלא אריכתא, אשרי יולדתו, ירבו כמותו. הרב ראובן כץ כתב: הערכתי מאד את בקיאותו וחריפותו הרבה, והעולה על כולם יראת ה' טהורה שיש בלבו, ודבריו היקרים המסולאים בפז, ראויים להוציאם לאור, כי הם נאמרים בשכל ישר, ובהבנה חודרת, לתועלת הרבים והוגי תורת ה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 20:52 |
|
| |
תשובה של הרב עובדיה שתלמידיו צריכים לשנן ולשנן.....
pastingשו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יז
נשאלתי מתלמיד חכם אשר יראת ה' היא אוצרו, איזה דרך ישכון אור מבחינת ההלכה, האם טוב יותר להתפרנס מיגיע כפיו, ויקבע עתים לתורה בשעות הפנאי, או עדיף יותר ללמוד כל היום בכולל לאברכים ויתפרנס ממשכורת אשר יקבל מהנהלת הכולל כיתר האברכים?
א) במדרש בראשית רבה (פרשה עב סי' ה, ופרשה צט סי' ט), איתא: "מאתים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם, וכל השבח הזה מנין לו ליששכר, משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון, וסמיך ליה יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, אלו התלמידים שיושבים לרגליו, לפיכך כשבא משה רבינו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". ובמסכת סוטה (כא א) אמרו על הפסוק בשיר השירים, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. מאי בוז יבוזו לו, אמר עולא, לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה. (פירש רש"י, שמעון למד תורה על ידי החזקת אחיו עזריה, שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק עם שמעון אחיו בזכות לימודו, ולכך נקרא על שם עזריה אחיו שהיה מחזיק ותומך בו, וכדאיתא במדרש רבה (פרשת קדושים, פרשה כ"ה סימן א), וכן רבי יוחנן למד תורה על ידי הנשיא שהיה מפרנסו). אלא כהלל ושבנא, ומסבירה הגמרא, כי הלל ושבנא אחים היו, שבנא עסק בפרקמטיא והתעשר מאד, ואילו הלל עסק בתורה מתוך עוני ודוחק עצום, לבסוף נתמנה הלל נשיא על ישראל, בא אליו שבנא, ואמר, הבה נחלוק את רכושי ואת חלקך בעולם הבא בזכות התורה שלמדת, יצאה בת קול ואמרה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ע"כ. וכן פסק רבינו ירוחם (נתיב ב' חלק ג): העוסק בתורה יכול להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה שיטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון, אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו בשביל ממון, אינו כלום, שעל זה נאמר, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. וכדאיתא בסוטה במעשה דהלל ושבנא. ע"כ. וכן פסק הרמ"א בהגה יו"ד (סי' רמו ס"א) כדברי רבינו ירוחם הנז'. וכתב על זה הש"ך, שהתנאי שקודם שילמוד תורה הוא שיחלוקו שכר מה שהרויח העוסק בפרקמטיא ושכר העוסק בתורה, שוה בשוה, בין שניהם יחדיו. ע"ש. ומשמע לכאורה שבעולם הבא מנכים חצי משכרו של העוסק בתורה, על מנת ליתנו לידי המחזיק בו. ולפ"ז גם אברך הלומד בכולל ומתפרנס ממשכורת שבאה מתורמים נדיבי עם העושים להחזקת הכולל, ינכו לו בעוה"ב משכר לימודו לטובת המחזיקים, משא"כ המתפרנס מיגיע כפיו, ועוסק בתורה, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ולא ינוכה ולא כלום משכר לימודו בעוה"ב. ואפשר שעל זה אמר עולא (בברכות ח א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעולם הבא, ואילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה', ולא כתיב ביה וטוב לך. ע"ש. ודו"ק.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 21:11 |
|
| |
הנה המשך תשובת הגר"ע יוסף, יביע אומר, חלק ז, יורה דעה סימן יז:
ב) אולם רבינו חיים בן עטר בספרו אור החיים (פרשת כי תשא) בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, כתב, שיששכר וזבולון, וכן שמעון אחי עזריה, וכן שאר נדיבי עמינו אשר יחצון כספם לעמלי תורה, כי בצל החכמה בצל הכסף, (וכמאמרם בפסחים (נג ב) א"ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. וכן מדרש חז"ל בויקרא רבה פרשה כה. ע"ש). זה יתנו מחצית השקל "בשקל הקודש", כמאמר חז"ל (בכורות ה א) מנה של קודש כפול היה ממנה של חול, ושקל הקודש כפול מהשקל של חול, כדי להודיע שהמחזיק בתלמיד חכם יטול בעד מחצית כספו, שכרו משלם, וגם לא ינוכה כלל ממחצית החלק של העוסק בתורה, שאם כן נמצא שכל אחד מהם יטול מחצית השכר בלבד, ולא כן הוא, כי שקל הקודש כפול היה, וביד כל אחד נשאר שקל שלם. ע"כ. גם הגאון ההפלאה בהקדמתו (פתחא זעירא אות מג) כתב, יש שחושבים שעל ידי החזקתם בתלמיד חכם, הם קונים ממנו חלק מתורתו, כדרך שאר משא ומתן, אולם חלילה מחשוב כן, וכי ימכור ת"ח אפי' שעה אחת מחיי עוה"ב, אשר היא יפה מכל חיי עוה"ז, וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי עוה"ב, וכן אמרו חז"ל על הפסוק אורח חיים פן תפלס, שלא תהיה נושא ונותן בתורה ובמצות, אלא הענין הוא שכל אחד מהם מקבל שכרו משלם, משל למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאורו, כן המחזיק בת"ח נוטל שכרו מאת השי"ת, ואינו נוגע ח"ו בחלקו של הת"ח, ולכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, וממנה אחרים במקומו שיעסקו בתורה והוא יפרנסם, אין בזה גריעות ח"ו לת"ח לומר שהם מוכרים תורתם בשביל פרנסה של העוה"ז, ויכולים בני חבורה העוסקים בתורה לעשות כן, כי בעה"ב אוכל משלו, והם אוכלים משלהם, ואין בזה פחיתות שכר לת"ח, וזה שאמר שמח זבולון בצאתך וכו', שכל אחד ישמח בשלו, ואין אחד נוטל משל חבירו מאומה. עכת"ד, ומרן החיד"א בספר מדבר קדמות (מע' מ אות לו), רמז בקצרה למ"ש בספר דרשות למהר"ש מולכו, בהקדמת המו"ל, שהגאון רבי משה גלאנטי היה מצטער ואומר, אוי ואבוי לתלמידי חכמים שבזמן הזה הנהנים מעמי הארץ לפרנסתם, שנמצא שבעת שנפטרים מן העוה"ז מאומה אין בידם, לפי שמחצית שכרם נוטלות נשותיהם, (כמ"ש בסוטה כא א דפלגן בהדייהו), ומחצית הנשאר לוקח המחזיק בידם, ותם לריק כחם, כי לשליש ולרביע לא שמענו, והלואי שתהא יציאה כביאה (יומא פו סע"ב), ולכן אמרו חז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו', ומ"מ אלהים חשבה לטובה כדי שיזכו אלו עם אלו, ועוד שזוכים לבנים וחתנים תלמידי חכמים, כמ"ש בשבת (כג ב) האי מאן דרחים רבנן וכו', וכתב ע"ז החיד"א, אולם אני מצאתי בספרי המפרשים, שהקב"ה נותן מאוצרו הטוב לאשת תלמיד חכם שכר שיעור החצי מזכות תורתו, ולא ינוכה מן הת"ח מאומה, וכן הדין במחזיק בידי הת"ח, ובכן יעלזו חסידים בכבוד התורה וכו'. ע"כ. וכ"כ עוד מרן החיד"א בספרו ראש דוד (פרשת קדושים דף פ"ג ע"ג) בד"ה אבל ראיתי, ע"פ דברי מהר"ש פרימו, שהחצי שנוטלת אשת חבר אין נגרע מחלקו של הת"ח וכו', שע"פ זה יש לפרש שמח זבולון בצאתך וכו', ע"ש. ומיהו מ"ש שם שהמחזיק נוטל עם הת"ח שוה בשוה כיון שהתנו על כך, לפי האמור זה אינו, אלא גם המחזיק נוטל חלקו משלם מאת הקב"ה. וכ"כ הגאון מהר"א פלומבו בספר יד המלך בדרשותיו (פרשת וישלח דף י ע"ב) בשם הגאון מהרימ"ט, על הפסוק מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו, כלומר, מה שהחכם לומד ופריו מתוק לחכו ישבע טוב גם בעוה"ב, ומה שגמלו לו בני אדם להחזיק בידו, אין מנכים לו משכרו כלל, אלא גמול בני אדם ישיב לו הקב"ה למחזיק בפני עצמו. והרב המחבר הוסיף, שאם הת"ח מצד עצמו לא היה יכול ללמוד אלא מסכת אחת משום דוחק פרנסתו, ובא המחזיק וגמל חסד עמו, ולמד שתי מסכתות, אין מנכים לת"ח משכרו כלום, אלא נוטל שכר שתי מסכתות, ולמחזיק אין מעצור לה' לתת לו שכרו בפני עצמו וכו'. ע"ש. ומעתה נראה שבודאי עדיף שהחכם ילמד בכולל כל היום, ויקבל משכורת מהכולל לפרנסתו, ומורא לא יעלה על ראשו, פן ינוכה לו משכרו בעוה"ב, אלא אף הוא נוטל שכרו משלם, דלאו מגברא דלית ליה קא בעי (תענית כה א). וגם המחזיקים והתורמים לטובת אברכי הכולל יקבלו כל שכרם משלם, ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלמה מעם ה'. +ובדרשותי אמרתי לפרש מה שכתוב במשלי (ג, יג - יד), אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה וכו', כי לכאורה הפסוק כפול ומכופל, אלא נראה שהמדובר בשני אנשים, החכם והמחזיק בידו, אשרי אדם מצא חכמה זה החכם שעוסק בתורה ומצא כדי מדתו, שהוא בבחינת יגעתי ומצאתי האמן (מגילה ו ב), ואדם "יפיק" תבונה, לשון הפעיל, זה המחזיק שעל ידו נעשה החכם נבון בתורה ללמוד דבר מתוך דבר, מאחר שאין לו דאגת פרנסה לו ולבני ביתו, וממילא רווחא שמעתא. וסיים, כי טוב סחרה מסחר כסף, כי השותפים במסחר במקנה וקנין, כל אחד מהשותפים מקבל מחצית מן הריוח בלבד, ואילו כאן החכם והמחזיק כל אחד מהם מקבל שכרו משלם, כי בצל החכמה בצל הכסף. וכמ"ש הגר"ח בן עטר ודעימיה, כי מנה של קודש כפול היה, וכל אחד מהם מקבל שכר שלם, ולא ינוכה כלל משכרו של החכם. וע' בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קא) שהביא תשובת שאלה לרבינו האי גאון, וזת"ד, שאלה, הנוהג להתענות שני וחמישי, ואח"כ אמר, שכר תעניות אלו יהיה לפלוני, מהו וכו'. והשיב דברים אלו דברי הבל הם, שאיך יעלה על לב לומר ששכרו של העוסק בתורה ובמעשים טובים ינתן לזה והלא נאמר צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה, וכשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב אדם שמתן שכר המצות הוא דבר שישאהו בחיקו שיוכל ליתנו לאחר וכו', וזה שמכר שכר תעניתו ליכול כלבא לשירותיה, ומה שכר יש לו עוד אצל הקב"ה וכבר נטל דמים וקרוב הוא לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר, וכקרדום לאכול בו לחם. אבל ודאי מי שנתן שכר למלמד כדי ללמד תורה, יש לו שכר גדול על כך, וכן המאכיל עני או חכם כדי לברכו וכו', וכן המסעד ועוזר לעושי מצות כדי שיוכלו לקיימן, יש שכר לו ולהם. וביותר מי שעוזר לעוסקים בתורה שיהיה לבם פנוי לעסוק בה, יש לו שכר. "והשכר שיש לו על פעולתו הוא". וכן אמרו בגמ' (סוטה כא א) וכו'. וסיים המהר"ם אלשקר, וכל דבריו דברי קבלה הם ואין להוסיף או לגרוע מהם. ע"כ. וראיתי להגאון מהר"י אלגאזי בספר שמע יעקב (פרשת וירא דף טז ע"ב), שהביא מ"ש רה"ג "והשכר שיש לו על פעולתו הוא", וכתב, ושמע מינה שהמחזיק ביד עמלי תורה אינו נוטל חלק כחלק עם העמלים בתורה, אלא כמ"ש שהשכר שיש לו על פעולתו הוא. דהיינו כשאר כל מצות. וכן מוכח בברכות (לד ב) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לת"ח מנכסיו, אבל ת"ח עצמם עין לא ראתה אלהים זולתך, וזוהי הכוונה במ"ש אשרי אדם מצא חכמה, זה תלמיד חכם, ואדם שמצא ת"ח שיפיק תבונה, ולפי שיש במשמע שהמחזיק והעמל חלק כחלק יאכלו, לפיכך חזר לפרש שאינם שוים בשיעוריהם, כי טוב סחרה זה הת"ח שקנה חכמה יותר מהמחזיק והתומך אשר סחר בכסף, כי יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, שאינו שוה בשוה עם הת"ח, כי הת"ח עצמו עין לא ראתה וכו'. ע"כ. ופירושו הוא נגד מ"ש המפרשים הנ"ל כי מנה של קדש כפול היה. וכל אחד מהם לוקח שכר שלם לעצמו. ומ"ש רה"ג שהשכר על פעולתו הוא, בא לומר שלא ינוכה משכר החכם כלל, אלא הוא חולק שכר לעצמו משלם, וכן החכם מקבל שכרו משלם, וכמ"ש האור החיים וההפלאה והמהרימ"ט. ומ"ש שת"ח עצמם עין לא ראתה, הנה גם המחזיק שכרו גדול מאד, אבל זהו רק אם הוא חולק עם החכם שוה בשוה כיששכר וזבולון, אבל העושה פרקמטיא ומהנה ת"ח מנכסיו, שאינו הגורם היחיד ללימוד החכם, בודאי שאין שכרו גדול כל כך כמו החכם. ולכן עדיין יש לפרש הפסוקים במשלי כמו שכתבנו. ושו"ר בשו"ת אפרקסתא דעניא (ס"ס נח) שהעיר כן לנכון ע"ד הרב שמע יעקב הנ"ל. והביא דברי האור החיים. ע"ש. וע"ע להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ג (סי' יד) ובשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' ריז). ע"ש. ודו"ק+.
ג) ואל יקחך לבך להקשות ממ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' תלמוד תורה ה"י): כל המשים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל את השם ומבזה את התורה, ונוטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בעוה"ז מדברי תורה, וכבר אמרו חכמים, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכן צוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכן האריך עוד הרמב"ם בזה בפירוש המשניות (פ"ד דאבות), אולם כבר האריך בזה הרשב"ץ בתשובה ח"א (סי' קמב והלאה), וכתב, כי חובה היא על ישראל לפרנס בדרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם אשר תורתם אומנותם, ושרש דבר זה נלמד ממה שאמרה התורה, והכהן הגדול מאחיו, ודרשו חז"ל (ביומא יח א ובהוריות ט א) שיהא גדול מאחיו בנוי ובכח ובחכמה ובעושר, ואם אין לו גדלהו משל אחיו, שאם אין לו עושר, מעשירים אותו, ואמרו בתוספתא מעשה בפינחס הסתת שנמנו אחיו למנותו כהן גדול, הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר, ומילאו לו אותו מחצב דינרי זהב. וכן הדין לתלמיד חכם שיתנו לו ממון להתעשר בו ואין גנאי בדבר. וכן אמרו בחולין (קלד ב) ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדים רבי אמי וזכה ביה, והיכי עביד הכי, והא תניא ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו, אדם חשוב שאני, דתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בנוי ובכח ובעושר וכו', הרי שהשוו בעלי התלמוד דין ת"ח שהוא אדם חשוב, שחייבים ישראל להעשירו, לדין כהן גדול, וכן מדת הדין שהרי הוא קודם לכ"ג לכל דבר להחיותו וכו', כדאמרינן (הוריות יג א), יקרה היא מפנינים, מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. וכן בתענית (כא א) במעשה דר' יוחנן ואילפא, אמרינן מלך ר' יוחנן, פירוש שעשאוהו ראש ישיבה, ופירש רש"י בזה"ל: ומי שהוא ראש ישיבה היו נותנים לו ממון הרבה כדאמרינן גבי כ"ג גדלהו משל אחיו. ובהוריות (י א) גבי רבן גמליאל שנתן דעתו על ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא, שהיו עניים, ולא היה להם פת לאכול, למנותם ולהושיבם בראש, כדי שיגדלום ישראל בעושר ובפרנסה. וכן פי' רש"י שם. ובסוטה (מ א) כי אימנו רבנן עליה דר' אבהו לממניה ברישא, חזייה לר' אבא דמן עכו דהוו ליה בעלי חובות, אמר להו אית לכו ר' אבא, פירוש שרבי אבהו היה עשיר גדול ונכבד מאד בבית המלכות כדאמרי' בכתובות (יז א), וכשראה שר' אבא דמן עכו היה עני, ונוגשים בו בעלי חובות, ציוה להושיבו בראש. ויגדלוהו משלהם בעושר. ובגיטין (ס ב) ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף וכו', ופירש רב שרירא גאון בתשובה, שיפורא, תיבה, כמו י"ג שופרות דשקלים, כלומר שהיתה תיבה בבית המדרש שמקבצים בה תרומות של מעות לחלק לתלמידים לפרנסתם. ופירושו נכון יותר מפירוש רש"י שם וכו'. גם במדרש תנחומא פר' תרומה מעשה בחבר אחד שהיה באניה, ועמדו עליהם לסטים ושללום, ולא היה להם לחם לאכול, כשהגיעו ליבשה נכנס אותו חבר לבית המדרש ודרש, וכשראו בני המדינה שחכמתו גדולה נהגו בו כבוד גדול ועשו לו פסיקתו כראוי עד שנתעשר וכו'. נמצא שמנהג קדום הוא מימות התנאים והאמוראים עד עתה להחזיק בתלמידי חכמים. וכן מצינו בימות הגאונים שהיתה אצלם קופה מיוחדת לפרנסת הישיבות וכל קהלה היתה תורמת ממון קצוב לראשי הישיבות ותלמידיהם, וכמ"ש רב עמרם גאון וכו'. ועוד האריך בזה שם. והניף ידו שם (סי' קמז) ע"ד הרמב"ם הנ"ל שהפריז על מדותיו בזה, והטעה כמה גאונים ורבנים אשר היו לפניו ובזמנו, ואם הוא ז"ל המזל עזרו וזכה להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו להיותו גדול ברפואה ובחכמה ולא נצרך לקבל פרס מהקהלה, מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא זכו לבוא לידי מדה זו, האם ח"ו ימותו ברעב או יפרקו עול התורה מעל צוארם להתבזות במלאכה אצל ע"ה, אין זאת כוונת התורה והתלמוד וכו'. ע"ש. וע"ע בספרו מגן אבות (פ"ד דאבות מ"ה). וכל דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וכן מרן הכסף משנה (בהל' ת"ת פ"ג ה"י) האריך להוכיח מהש"ס שהחכמים ותלמידיהם היו מתפרנסים מתרומות הצבור, כההיא דאמרינן בגיטין (ס ב) ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה וכו', וכן בחולין (קלד ב) ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא וכו', ובסוטה (כ א) אמרו, שר' יוחנן היה מתפרנס ע"י הנשיא כדי שיוכל לעסוק בתורה. וכן ראינו שכל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו היו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור. ועוד שאפילו אם נודה שהלכה מעיקר הדין כדברי רבינו, מכל מקום כבר הסכימו כל גדולי הדורות להתיר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת המלמדים והלומדים מצויה מתרומות הצבור, לא היו יכולים להקדיש את זמנם ולטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל ח"ו, אבל בהיותה מצויה לפרנסתם יוכלו לעסוק בתורה תדיר. ויגדיל תורה ויאדיר. עכת"ד. (וע"ע למרן בשו"ת אבקת רוכל סימן ב. ע"ש). גם המהרש"ל בספר ים של שלמה (פ"ג דחולין סי' ט) האריך למעניתו להחזיק המנהג שנהגו כל התלמידי חכמים להתפרנס מתרומות הצבור ולעסוק בתורה, וכתב שאם לא היו עושים כן היתה התורה בטלה ומשתכחת ח"ו מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה לדון ולהורות הלכה למעשה לרבים ולהתפרנס ממעשה ידיו, וכל שכן למי שהוא ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים, והוא צריך לחלק עתותיו בלימוד התורה לו ולאחרים, שעבירה היא בידו אם לא יקבל פרנסתו מאחרים. אע"פ שהוא יודע מלאכה שיוכל להרויח ולפרנס ממנה את ביתו, כי אי אפשר שלא יתבטל מתלמודו וכו'. ע"ש. וכ"כ הב"ח והש"ך ביו"ד (סי' רמו סק"כ). ע"ש. גם הגר"ח בן עטר בראשון לציון (סי' רמו סכ"א) כתב, שאם יש אדם שיכול להתפרנס ממלאכתו וללמוד תורה בשעת הפנאי, או שיטול פרנסתו ופרנסת בני ביתו ממחזיק יחיד או מבני אדם רבים, כדי שילמוד כל היום, הנה בזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות, והלואי שילמד אדם כל היום, ובתורתו יהגה יומם ולילה, וישיג לדעת את הדינים הנחוצים והנצרכים, וכיצד יקיים מצות הקב"ה, לכן נ"ל שיותר טוב שילמוד כל היום ויטול פרנסתו מאחרים, ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ע"כ. וכ"כ הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כרך ה' (חיו"ד סי' קטז) שאלה המתחסדים לנהוג ע"פ דברי הרמב"ם, ולומר שצריך שיהנה מיגיע כפיו ויקבע עתים לתורה בשעות הפנאי, ולא ילמוד כל היום בכולל ויקבל משם פרס לפרנסתו, הם הולכים אחר עצת יצר הרע, המסיתם שיפסיקו ללמוד תורה כראוי. ויעסקו במלאכה ובמסחר עד שלבסוף ישכחו גם את המקצת שלמדו בילדותם, ואף לא ישאר להם זמן ללמוד כלל, והרי אפילו הראשונים כמלאכים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם, אמרו, שאי אפשר לאדם לעסוק בתורה ולהתגדל בה, שיהיה ראוי להורות ממנה למעשה, אם יעסוק גם במלאכה וסחורה, וכמו שאמרו בעירובין (נה א) ולא מעבר לים היא, לא תמצא התורה לא בסחרנים ולא בתגרנים, ובעירובין (סה א) אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, ופירש רש"י, אפילו אילו אמרה לי ציווי לעבודה קלה כגון להביא הכותח, לא הייתי יכול לשנות, כמו ששניתי, כי הייתי מתבטל מהלימוד. וע"ע בתוס' תענית (ז א) בד"ה אף. וכ"ש בדורותינו שנתמעטו הלבבות, כמ"ש בעירובין (נג א) ראשונים היה לבם כפתחו של אולם, אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא מחט סדקית. ועוד אמרו שם, אנן כי אצבעתא לקירא בסברא, וכי אצבעתא בבירא לשכחה. ולכן הלכה רווחת שנתקבלה בכל הדורות ובכל תפוצות ישראל שמותר ומצוה לעסוק בתורה בתמידות ולהתפרנס ממשכורת הכולל, וכן מי שהוא רב ומורה הוראה מקבל משכורתו מקופת הצבור, ואין שום מדת חסידות להמנע מזה. ומי יתן והיו נדיבי עמינו תורמים בעין יפה להרבות ישיבות וכוללים בכל תפוצות ישראל, שעל ידי כך מתרבים גדולי ישראל בעלי הוראה ויושבי על מדין כרצון הקב"ה שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח א) ע"כ. שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וע"ע בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' קלח) ובס' משנה ברורה (בביאור הלכה סי' רלא). ע"ש.
ד) ועינא דשפיר חזי בספר מעשה רב (בשאלתות סימן נ) שכתב, שאלו לרבינו הגאון רבי חיים מוואלוזין זצ"ל, על אודות קבלת פרס בשביל לימודו, ולחלק שכר לימודו עם המחזיק, כיששכר וזבולון, שאפשר שיהיה נראה שלומד תורה בשביל פרנסתו ולא לשם שמים. והשיב, שאדרבה אם עינו צרה לתת חלק משכר לימודו בעוה"ב לאחר, מראה בזה שכל מגמתו כדי לקבל השכר לעצמו בלבד, אלא צריך שתהיה מטרתו ומגמתו לעשות רצון הבורא יתברך בלבד, ויאמר (כדברי החכם בסוטה מ א) מני ומניה יתקלס עילאה. והרי אם יקבל שכר מהמחזיק לצורך לימודו יוכל ללמוד כל היום, ובכך יהיה נחת רוח להקב"ה מלימוד תורה ביום שלם, ולא מחצי יום, וצריך שיהיה הכל שוה בעיניו אם הוא עובד את ה', או אחר ג"כ עובד את ה', רק שיוכל לעשות נחת רוח לפני השי"ת. ע"כ. (וכן הוא בספר כתר ראש אות סד). ומשמע שסובר שהמחזיק והחכם חולקים השכר של לימוד התורה בין שניהם בעוה"ב, ואע"פ כן סובר הגאון ז"ל שעדיף שיקבל שכר מן המחזיק או מהנהלת הכולל כדי שיוכל לעסוק בתורה כל היום. וכל שכן לדברי המפרשים האחרונים ז"ל שהלומד והמחזיק כל אחד מהם מקבל שכרו משלם, ולא יגרע מצדיק עינו. ויש להוסיף נופך ע"ד הגאון הנ"ל, כי הנה אמרו חז"ל בקידושין (ל ב) אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין נמצא שעל ידי כח קדושת התורה יוכל להכניע את יצה"ר. וכן אמרו בסוטה (כא א) שהתורה מגינה מן היסורין ומצילתו מן החטא. ומסתברא ודאי שכל זה מועיל גם לגבי המחזיק בעמלי תורה, שבאותה שעה שהחכם עוסק בתורה, התורה מגינה גם על המחזיק ומצילתו מן החטא, כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה. וכן כתב הגאון רבי חיים אבולעפייא בספר עץ החיים (פרשת ויקהל). וכ"כ בשמו מרן החיד"א בספר ראש דוד (פרשת קדושים), וכ"כ עוד שם (בפרשת וזאת הברכה), על הפסוק שמח זבולון בצאתך, וע"ע בספרו פני דוד (פרשת שלח לך אות ט) ובספר מדבר קדמות (מע' מ' אות לו). ובס' יוסף תהלות (פרק א' אות ט). ע"ש. ובזה פירשו המפרשים הפסוק: שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו "מכשול", הוא היצר הרע שנקרא "מכשול", כדאיתא בסוכה (נב א), כלומר שלום לאוהבי תורתך, זה המחזיק בידי החכם, כי אין לו מכשול מיצר הרע, שבכח התורה של החכם, גם המחזיק זוכה להתגבר על יצרו בסייעתא דשמיא. וכ"כ בספר יד המלך פאלומבו (פרשת וישלח). וכ"כ הגר"ח פלאגי בספר תורה וחיים (מע' מ אות קעו וקפא). ע"ש. ולפ"ז יש זכות לחכם שעוסק בתורה כל היום, ע"י המחזיק בו, שגורם לעצמו וגם למחזיק בו להתגבר על יצר הרע, והרי הוא זוכה ומזכה בזכות לימודו ע"י המחזיק. ויש להוסיף עוד לפי מ"ש בע"ז (יז ב) שהתורה מרחיקה ממחשבת זנות, שנא' מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה. ע' בפי' רש"י שם. וכ"כ בספר חסידים. וכן נראה ברמב"ם (סוף הל' איסורי ביאה). ואפשר שזכות התורה תועיל גם למחזיק בחכם להרחיק מעליו הרהורי עבירה הקשים מעבירה. ונמצא הלומד כל היום ע"י מחזיק זוכה ומזכה. וע' להגאון רבי יצחק אלחנן בפתח השער של הנחל יצחק ח"א (אות ח' ואות יח), שכשם שהחכם שאומרים שמועה בשמו שפתותיו דובבות בקבר, דכתיב דובב שפתי ישנים, (יבמות צז א), ואמרו בירושלמי שקלים שנהנה כשותה יין קונדיטון, כך גם המחזיק בלומדי התורה מעלתו יתירה בזה. ע"ש. ואחר כל הכבוד הזה בודאי שעדיף שהחכם יהיה זוכה ומזכה גם את אחרים בלימודו, ע"י קבלת פרנסתו ממחזיקי תורה או מהנהלת הכולל אשר יחסה בצלו. וגם אינו דומה יחיד שעושה מצוה ולומד תורה, לרבים שעושים מצוה ולומדים בחבורה. [וע' בשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד ס"ס צד) שאפי' אם העוסק בתורה ע"י מחזיק, אינו עוסק בתורה לשמה, שכר המחזיק לא יהיה נגרע בשביל כך, ונותנים לו שכרו כאילו היה החכם עוסק בתורה לשמה וכו'. ע"ש].
ה) המורם מכל האמור שעדיף לבחור ההצעה ללמוד תורה כל היום. ולקבל משכורתו לצורך פרנסתו ממחזיק פרטי, או מהנהלת הכולל, יותר מאשר לעסוק במלאכה או בסחורה כמה שעות ביום לצורך פרנסתו, וילמד רק בשעות הפנאי, ואף אם המשכורת מהכולל זעומה ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז"ל שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, כענין הלל וחביריו. וכן נאמר, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. והבוטח בה' חסד יסובבנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2013 21:29 |
|
| |
מם80,
המחשה לראות כל דבר עד הסוף, ובתוך.
כנראה שתלמידיו אכן שיננו את התשובה, אבל עד הסוף.
סליחה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2013 08:22 |
|
| |
כפי שאני רואה אתיחודו בגלריית ה"גדולים" הנוכחית הוא מצטיין בשני דברים
א. הוא מכיר לפני ולפנים את העולם על קשייו ומורכבותו (לא משנה אם בגלל אופי, נסיבות חיים אישיות או קהלו) ואינו שקוע רק בעולמו של קהל מסויים.
ב. הוא איש הלכה וההשקפה אינה משחקת אצלו מקום משמעותי, אם בכלל
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2013 08:33 |
|
| |
ת"ט א. האם הגישה הליטאית היא שבעצם אין עולם? ב. האם זה ייתכן?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2013 09:31 |
|
| |
| מם80 כתב: |  | שו"ת "חזון עובדיה" חלק א' יצא לאור בשנת תשי"ב, בהיות הרב בן שלשים ושתיים שנה, וזכה להסכמות מאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב צבי פסח פראנק, הרב עזרא עטיה, והרב ראובן כץ. כל הרבנים כינו בהסכמותיהם את הגר"ע יוסף: הרב הגאון חריף ובקי. לכאורה היינו מצפים שיאמרו על סיני כגר"ע יוסף בקי וחריף, אלא שמסתבר שחריפותו הרשימה את גדולי הדור הקודם לא פחות מאשר בקיאותו. כתב הרב עוזיאל: שמחתי מאד בראותי את דבריו שהם שאובים ממקורו נאמנים, ראשונים ואחרונים, ונאמרים בטוב טעם ודעת, בעיון מעמיק ובבקיאות מקיפה. כתב הרב הרצוג: מצא חן בעיני מאד מאד בבקיאות ובהבנה ישרה ובסידור נכון. כתב הרב צבי פסח פראנק: הרב המחבר חריפא סכיניה, וידיו לו רב בסוגיות הש"ס והפוסקים, וכוחו יפה בחקרי הלכות ובספקותיהן, ומראה פנים לכל צד, איבעית אימא גמרא, איבעית אימא סברא, והוא קנקן חדש מלא ישן, והמעיינים ימצאו נחת בו ובתורתו. כתב הרב עטייא: ידיו לו רב במלחמתה של תורה, בבקיאות בש"ס ופוסקים, חריף ומקשה, מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, חורפא וחוליא, פלפלא אריכתא, אשרי יולדתו, ירבו כמותו. הרב ראובן כץ כתב: הערכתי מאד את בקיאותו וחריפותו הרבה, והעולה על כולם יראת ה' טהורה שיש בלבו, ודבריו היקרים המסולאים בפז, ראויים להוציאם לאור, כי הם נאמרים בשכל ישר, ובהבנה חודרת, לתועלת הרבים והוגי תורת ה'. |
|
תמיד הדהים גם אותי. חבל שלא הבאת את הסכמת הרב זווין..
 |
|
|
|
|
|