אשכול פרידה: הרב עובדיה ע"ה

על הגר"ע יוסף זצ"ל ראוי לומר דברים שכתב בזמנו חברו ה"ציץ אליעזר" על רבם הרב עוזיאל:

אחר שכבר אינך שותף עמי בגופך, מורי ורבי-עטרת ראשי, אני מנסה לכתוב לך בדמע, לא פחות והרבה מאד בגלל מה ששמעתי ממך איך שהיו דמעותיך נושרות עת היית עוסק בכתיבת הלכות אבלות, על הקשר האישי שהרגשתי שיש לי איתך, על היווצרותו ותהפוכותיו.

הכל התחיל, מורי ורבי-גאון עוזי, לפני שנים רבות. נולדתי למשפחה נחשבת באחד הריכוזים החרדים, מטבע הדברים הייתי לתלמיד מן המניין במוסדות האשכנזים-ליטאים המצליחים. מסיבות שונות, בעיקר פסיכולוגיות-משפחתיות, בגיל צעיר מאוד ניכסתי לעצמי התעמלות אינטלקטואלית של נסיון להבין דעות שונות של אנשים; כבר בתלמוד תורה הייתי בולט בדעות מתחשבות והומאניות, לא פעם הייתי יחיד בדעה המפשרת בין דעות הרבים. כבר אז הבנתי את מה שהיום אני רואה כיסוד יהודי-דתי חשוב, ש"מעבר לים אין גלים, יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח".

את לימודי ה'ישיבה קטנה' עשיתי במוסד בכיר שהיה ביסודו קיצוני בדעותיו הליטאיות, והחלטתי לבדוק בעצמי כמה דברים שראיתי ושמעתי. עדיין לא הרגשתי בשל לבחון דעות מקוריות, והתבססתי ככל האפשר על האקסיומות של החינוך הליטאי, והיסודית שבהם, הציות המלא לתלמידי חכמים. זה לא היה פשוט כל כך במחנק הקיים, אבל ספרי ההלכה שלך הגיעו אליי בראשונה; בתחילה 'יחוה דעת' ולאחר מכן 'יביע אומר'. מכיון שכבר באותה תקופה פינתי מזמני גם ללימוד עיון ההלכה, ספריך היו השבר הראשון שלי. הרגשתי שלפחות מבחינת משמעת החכמים הקיצונית שגדלתי עליה, ישנו תלמיד חכם אדיר שחסר לי ברשימת המורים. לאחר מכן השגתי גם את ספרי הרב קוק, הרב גורן ועוד, והתחילה לחלחל בליבי ההשערה שלמול עיניי נעשה דין מרומה מבחינות שונות, אם כי עדיין לא הייתי מסוגל להבין מהי האמת המוסתרת.

בד בבד לא שִנתי את לבושי, שפתי ושמי וגם בישיבה קטנה הפופולארית נחשבתי לאחד המצויינים; כשעליתי ל'ישיבה גדולה', טעון מאוד בליבי אבל מוכן לבחון ולשמוע עוד מהציבור שלי, אבל הרבה יותר מציבורים אחרים. בישיבה גדולה חיפשתי להכיר יותר את תלמידיך, שמטבע הדברים היו מצויים ופתוחים לשיחה כנה יותר מבמסגר הישיבה קטנה. הם סיפרו לי קצת עליך, למדו איתי בספריך והכירו לי את תלמידיך, נהנתי והתרשמתי מאוד והאמנתי שתכף אמצא לי רב חדש, אמיתי ואישי יותר. בהמשך כבר הייתי די בקי בספריך, הכרתי אישית את כמה מבניך והייתי דמות פופולארית בקהילות מסוימות של מעריציך.

בכל מקום שהייתי רק חיבבתי אותך יותר ויותר. כל חברי, הקרובים והרחוקים, ידעו שאני אוהבך בלב ונפש, והמחיר מיהר להגיע. הייתי צריך למצוא מוסד של תלמידיך, שישלב בליבי את תורתך יחד עם התפתחותי האישית. לאט לאט יותר ויותר אנשים הפנו לי עורף וכשכבר לא הייתי יכול להמתין עם הרהוריי נטלתי את מקל הנדודים. ובכל מקום שהייתי לא זזתי לחבבך, מורי ורבי, ומלגלות שיבחך ברבים. אתה היית עטרת לראשי, הרגשתי שאתה לוחם החופש שלי ושל עוד הרבה מרומים כמוני. פסיקותיך המקוריות והנועזות היוו לי דוגמה ללימוד תורה ע"מ לעשות, בלא התחשבות בשום דבר מלבד הטקסט המחייב. כל זה הוסיף לי רוח גבורה, הרגשתי שככל שאעסוק בידיעת ופלפול התורה אזכה להיות תלמיד חכם, רק בזכות עסקי בתורה; כי לפחות אני לא מסוגל לרמות אף אחד, ואינני מסוגל לשקר לטקסט, לכותבו ולאלוהי שנינו. זה רק הגביר אצלי את הרצון להתמחות ככל האפשר בתחום התורני, והייתי עושה ימים ולילות בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

ככל שנקף הזמן רק הוספתי טיול לטיול, מישיבתו של פלוני לישיבת מעריצי אלמוני, ותמיד ידעתי שרק אתה המורה האמיתי שלי, ורק בדרכך אני הולך, כל עוד אני רק מוסיף והולך בלימוד התורה על גווניו השונים. כשהגעתי למקומות שאפילו פיזית-גיאוגרפית לא דרכה רגל אדם, והיית לי היחיד והמיוחד (בעולם הזה, כמובן) להביט בו ולהתבונן בדרכיו, שאלו אותי חבריי לשעבר, בני הישיבות הליטאים, אם אני מודע למעשיי וכי "הולך אני אחרי רב כל שהוא", וכמובן, בסגנון מתנשא-ליטאי מובהק, מיהו? תשובתי היתה אחת וברורה, שאני עושה הכל על פי הדרך שמובילה אותי בדרכך, ובדרך המסר הוירטואלי שאתה מעביר אליי, רבי הגדול, שלא פגש אותי מעולם. אני פשוט אהבתי אותך ובשום מקום לא מצאתי לך תחליף ראוי. הכרתי אותך כקר-קונקרטי וכמשתתף-חי, כמלטף וכמקלל, כחייכן פשטני וכאינטלקטואל, כגיבור ואיש מלחמה וכרך כקנה בחוויות הזולת. אתה פשוט היית לי דוגמה למופת. תמיד היית לי 'מרן'. עד שיום אחד בהיר הפכת ל'מורון'.

[לפני שאמשיך אסביר לקוראים מהו מרן ומהו מורון. התואר 'מרן' הינו טעות לשונית מסויימת בארמית, והוא עיוות של 'מרנא' (מורינו), כדי להתאים לראשי תיבות 'מאתיים רבנים נסמך'. כלומר: התואר מרן הוא עיוות שרומז לסמיכה, והוא מוכיח שאם הרמזים נכונים, בהכרח האדם תלמיד חכם המקובל על הציבור. 'מורון' זה אותו דבר בדיוק, אין בו מחוייבות למעשה, הוא רק סימן למשהו אחר, שהוא כאמור, הערכת הציבור. אבל בין כל מילה במרן יש הדגשה של ו. האות ו בשם הוי"ה מסמלת את הדין שיש ברחמים, כלומר המצפן של שטף החיים מבחינת ההנגה הבסיסית {לדוגמה, בדרך כלל בני אדם מרחמים, אבל בגבולות של שורת הדין}. בגרפולוגיה האות ו היא האות הבולטת להוכיח את נטיות הנפש והשאיפות {לפי גובהה, מיקומה ונטייתה}. כלומר, מרן לא מגלה כלום, הוא רק הוכחה. מורון זה אדם שמטה את נפשו לפי הציפיה להוכיח לכל שהוא אמור להיות אהוד.]

ככל שחלפו השנים ונעשית אדם בוגר וחושב יותר, חישבתי לאידיאל מחוייב את המיסוד ובמידת הצורך, את הממלכתיות של ההנהגה הציבורית. לא בהכרח הסכמתי עם המנהיגות, אבל הבנתי שחיבור כל שהוא אליה הוא מחויב. במובן הזה היית לי למשיב נפש. בדרכך היית הרב השמרני היחיד שהסכים לבחון בצורה אובייקטיבית את שאלת ההלל ביום העצמאות, המפלגה שתחתיך פנתה לכלל הציבור ונחשבה כמפלגה האמורה להיות הומאנית וחברתית; גם כמפלגה שלא מייצגת בעיקר את המתנחלים, מפלגתך לא איפשרה מבחינתה את ההנתקות מחבל עזה, עדות ישראל שונות ומשונות היו לך למשיבי נפש, וטרחת להביאם ולהתירם לבוא בקהל. בכל מקום בחנת את המקרה, הביסוס ההלכתי ומשמעות התוצאה לשואל בלבד. וזה הקסים אותי.

עד שיום אחד החלטת להפקיע זכויות דיבור מתלמידי חכמים כמו הרב אמסלם, הלכת נגד היושרה המוסרית בבחירות לרבנות הראשית ובחרת בדרך הצווי והציות חלף הנטרליות והדמוקרטיה. תמיד היה ברור לי שאם הותר לך בגיל 15 לחלוק על בעל ה'בן איש חי', הותר לך בגיל מבוגר יותר לחלוק על הרב שך; אבל מאיזו סיבה הגיונית היה נראה לך שאסור לרב אמסלם או לרב סתיו לחלוק עליך? ומה הפלא כמה היה קשה להוריד את אמנון יצחק מהעץ בטענה הגיונית שלפי רמתו הרוחנית הוא אינו ראוי לעמוד במקום גדולים?! ראיתיך תמיד כבעל התורה היחיד, כי מבחינתי איחדת את כל סוגי התורה. יום אחד החלטת שיש עוד סוגי תורה, ואני תלמידך, איבדתי את דרכי.
התפללתי עליך כל תקופת חולייך, ליוויתי את מיטתך בדמע וידעתי עם ליבי שכל מעשיי אלו אינם כנים כמו אילו לא נעשו מעשים מסויימים, או שמא היינו חוזרים שנים אחדות אחורה.

שלך,

מאמר מאת ח"כ פנינה תמנו-שטה (מפגלת יש עתיד): "תודה לך מרן, בשם העדה האתיופית".

    "אבא למד ולימד כל היום, ובערב היה יוצא עם אמא להליכה, וגם לאכול גלידה בדוכן קבוע שלהם". 
"בצהריים הוא היה מגיע הביתה לתת לנו ארוחת צהריים. הוא היה פותח את הרדיו ומאכיל אותנו. הוא השמיע לנו באופן קבוע את 'פינת הילד' ברשת א' ואחר כך את פינת התנ"ך שהגישה פרופ' נחמה ליבוביץ. הוא תמיד אמר לנו, הילדות: תקשיבו לה, תהיו כמוה, היא אישה מלומדת".

מישהו שמעז לומר את האמת המרה
www.mat.co.il/fcM