הגר"ינ
איתגרת.
(זה לשון שבח).
הטוב ביותר היה להביא כמה מתשובותיו ולראות מה הוסיף.
ובכלל לעסוק בגדולתם של הפוסקים והמחברים הידועים.
אנסה לכתוב מה שנראה לי בהמשך לדבריך.
ראשית, יפה ציינת שסיכום בהיר, מסודר ומקיף של מקורות הוא דבר חשוב אבל הוא מוטל היום על עוזר מחקר ולא על החוקר עצמו.
ושנית, היום יש גישה קלה למקורות עם פרוייקט השות, אוצר החכמה ומקורות כאלו.
נכון.
ועדיין:
א. היום אנו מאורגנים טוב יותר לתת עוזרי מחקר שיאספו מקורות. פעם זה לא היה.
ב. גם לאחר שמקיפים את המקורות, צריך לזכור אותם. גם זה לא טריוויאלי.
ועוד שתי נקודות חשובות בהרבה, ולדעתי השלישית חשובה מן הרביעית בלמדנות, והרביעית חשובה מן השלישית בתפקידו של תלמיד חכם.
ג. לא כל המקורות גלויים ומפורשים.
אמנותו של ת"ח היא לחדור אל מתחת לפני השטח. למצוא אמירה בעלת תוקף של מקור קדום, לדייק מתוכה סברה, או הסבר, ולומר: יש כאן שיטה, ועל השיטה הזו אפשר לסמוך. אפשר לומר עכשו שיש מחלוקת והדין אינו פשוט בכיוון אחד. למשל.
כאן עוזר מחקר לא יעזור. כאן גם פרוייקט השו"ת לא יעזור. (כן יעזור אם יש מישהו שכבר עשה את העבודה והציע את הפרשנות קודם, אבל כוונתי לכך שהפוסק, כמו הרב עובדיה, יודע למצוא מה שמונח בתוך המילים).
מה שכתבתי כאן לא זהה בדיוק לאמירת סברה. זה דומה יותר לחיפוש אחרי מקור ומציאת מקור או אפילו, מבחינה מסויימת, יצירת מקור. יש לנו טקסט שאומר טענה א' והפוסק מפרש ואומר: אם יש כאן א' אז מאחוריו יש הנחת יסוד ב', ועל הדעה הזו אסתמך.
ד. לאחר שהפוסק אוסף את המקורות, וכאמור לא רק את הגלויים והמפורשים, עכשו עליו לברור ביניהם. יתכן לעשות זאת באופן פורמלי. על פי מספר הפוסקים, על פי כללי הלכה. אצל הרב עובדיה אנו מוצאים משהו נוסף. רגישות מטא הלכתית.
למשל, הוא יודע להבדיל בין שואל לשואל. יש שואל רגיל ויש "בני תורה". אסור לתת לציבור הרחב כללים מחמירים של בני תורה.
המטא הלכה שלו ממקמת אותם לצידם של פוסקים כמו הרשז"א וכמדומה בניגוד לפוסקים כמו הרב אלישיב. יש בה, בין השאר, רגישות הומאנית, אם כי המילה האחרונה הזו כנראה לא מדוייקת עבורו. ועדיין, זו התוצאה.
למשל, מפי השמועה, הוא פסק שהיתר מכירה מועיל ואפשר לסמוך על זה. כלומר, בשנת שביעית ניתן לקנות ירקות באופן רגיל בחנות שלך, כל עוד בעל החנות משתמש בערוצי האספקה הרגילים שמכוסים בידי תקנות הרבנות והשגחתה. בניגוד מוחלט לחזו"א, שהחמיר כמדומה אפילו על ילדים קטנים (או כך מביאים בשמו).
ועם כל זאת, הוא ממליץ לבני תורה להחמיר יותר.
כך כמדומה גם בזמן יציאת השבת. הוא פוסק לפי השיטה הרגילה, אבל הוא עדיין ממליץ (שוב מפי השמועה, איני מומחה לכתביו ושיטתו) לבני תורה להחמיר כדעת ר"ת, להוציא את השבת הרבה יותר מאוחר.
ואולם, מי שסוקר את מפעלו ההלכתי, ויישוה אותו, למשל, לפסקי הרב זילברשטיין (כגון ב"תורת היולדת") יגלה שהפסקים שלו הם תמיד מעיקר הדין. אין הוא יוצר אצל הלומדים והשואלים תחושה שהם פחות טובים בגלל שהם לא מחמירים. שראוי לשאוף לדרגה ההיא. כך לפחות התרשמתי (ואפשר שאני טועה).
אני מסכם את הנקודה האחרונה, שאינה נוגעת רק לרב עובדיה וגדולתו כפוסק.
יש מחלוקות. כתוצאה ממחלוקות אלו יש פסקים שהם מעיקר הדין ויש שהם מחמירים. אפשר לחלק אותם באופן אחר. בין לכתחילה ודיעבד.
מי שמציג את עיקר הדין בתור הדין הרגיל, ולכל היותר מגלה את החומרה בהערות, ייצור חברה שבה מי שנוהג מעיקר הדין - ואפילו לא יהיה מודע לכך שזה "רק עיקר הדין" - יחוש שלם וצדיק. מי שינהג את החומרה יחוש שהוא משתדל יותר. אבל לא יבוא לזלזל ובוודאי שהאדם הפשוט לא יחוש שהוא רק סוג ב.
לעומת זה, מי שמציג בספרו את החומרות, וכל שכן אם הוא מביא סיפורים על חומרות מופלגות, ומציין שאפשר "להקל כעיקר הדין" לאחר שאלת רב, אצלו החומרה הפכה להיות הדגם. מי שלא ישמור עליה, יחוש שהוא לא בסדר.
הרב עובדיה ודאי היה שייך לסוג הראשון.
(מתוך דברי עולה השאלה מדוע זה טוב להחמיר בכלל, וזו לדעתי שאלה גדולה, אבל אין היא שייכת לאשכול הנוכחי).
תודה על השאלות המאתגרות. הן הובילו אותי לפתח תיאוריה מטא הלכתית!
**** תוקנה טעות הקלדה כי התבלבלתי בין רביעית לראשונה לעיל ***
תוקן על ידי מיימוני ב- 20/11/2018 15:24:44
