ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד

וביתר ביאור, חהבדל בין קריאה לכתיבה ,הוא שמצד הכותב הכוונה היא אחת, אמנם הקוראים מפרשים את כוונת הכותב ע"פ תפישתם,וא"כ בעוה"ז שיש מקום לתפישת הנבראים א"כ אפשר לקרוא את השם לא ככונת הכותב ,אמנם בעוה"ב כשיתגלה אור השם לא יהיה שיך לתפוש אחרת מכוונת הכותב. בכא"פ צריך ביאור כפילות הענין היינו מהי בחינת הויה ומהי בחינת שמו שבהשקפה ראשונה נראה אותו ענין,ובחז"ל פה נראה שיש כוונה ללמדנו שיש בחינת הויה ובחינת שמו,האם יש לאחד מהחברים רעיון עמוק להסביר הנ"ל

עתיק

ברוך הבא אל הפורום!

כפי שציינת במכתב אישי, היה עליך להתחשב בחוקת הפורום ולשלוח את האשכול לאישור. ראה לקמן מדברי מה היה צריך להוסיף.

כך:

קודם כל יש להפנות למקום שבו נאמרים הדברים בגמרא. כיון שהם אינם ארוכים, ומחייבים עיון מדוייק, אני מעתיקם לכאן:

הרב מיימוני, הפירוש שלך על תפישת הנבראים את האלוקים בצורות שונות בעוה"ז,הוא ממש מה שכיוונתי על ההפרש בין דעת הכותב כמו שהיא,ותפישת הקוראים כל אחד לפי השגתו, ולכן נכתה בשם הויה שלא ניתן לפרושים מנוגדים וכמו שיתברר לעת"ל, משא"כ שם אדנות שהוא שם אלוקים ,יש גם תפישות של אלוקים אחרים.. אבל עיקר מה שאני מנסה להבין ,זה מה שמשמע מהכתוב וכן מדרשת חז"ל שיש כביכול שני ענינים,הויה אחד ושמו אחד, ובפשטות ענין השם הוא התפישה של אנשים את הדבר לדוגמא אם יש אדם שעושה חסדים אנשים קוראםן לו בעל חסד וזה שמו או אם אחד לומד בכולל הוא מתכנה בשם אברך וכן בכל ענין, היינו שם הוא הגלוי של הדבר אצל אלה שמחוץ לו, ובזה ניחא לומר שהגלוי של הויה בעולם הזה הוא נסתר ויתבהר לעת"ל, אבל כשאנחנו אומרים הויה אחד ,ומוכח שאין הכוונה לשם מזה שמוזכר אח"כ השם בפרטות צריך ביאור מה הכוונ ה הויה אחד וכי מדברים על עצמותו ,הלא היא ודאי אחד , וע"כ מדברים על התגלותו ,ובפרט שהויה הרי הוא גם שם ,הרי לא שיך לקרא שם לענין שלא מגולה וא"כ הויה הוא עצמו גם שם מהו הויה ומהו שמו ולגבי פירסום הדרשה ,הרי לנו שהגמרא עצמה פירסמה אותה ,ולנו לא נותר אלא להעמיק ולהבין עמק כוונתם.,ולכן אני חוזר על השאלה ,

מצינו בפרשת בשלח ענין דומה להנ"ל ,בסוף הפרשה פי"ז פט"ז " ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה להויה בעמלק מדר דר" וברש"י שם : וז"ל נשבע הקב""ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלקכולו, וכשימחה שמו ,יהיה השם שלם והכסא שלם שנאמר "האויב תמו חרבות לנצח ,זהו עמלק שכתוב בו "ועברתו שמרה לנצח,וערים נתשת ואבד זכרם המה" מהו אומר אחריו "והויה לעולם ישב" הרי השם שלם "כונן למשפט כסאו" ,הרי הכסא שלם" ע"כ וג"כ יש להבין מהו השם ומהו הכיסא , היינו על איזה שני ענינים חז"ל באים ללמדנו שחסרים הם היום בעקבות המלחמה עם עמלק, ומהם שני הענינים הללו שיושלמןו לעת"ל אחר הניצחון על עמלק. בכא"פ מבואר בדברי חז"ל הללו, שהשם שחסר הוא שם הויה ,היינו הי-ה קים , והוא יושלם בו-ה לעת"ל ואז יתגלה שם הויה במלואו,ומבואר דהויה הוא השם שלא נתגלה בתוקפו ובשלמותו בעוה"ז , ןא"כ מתעצמת ומתחזקת השאלה, מה ביאור הפסוק הויה אחד ושמו אחד??? ,

וז"ל נשבע הקב""ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלקכולו, וכשימחה שמו

זה לא חילול ה' האימרה הזו? חילון והקלות-קל
האם יעלה על הדעת שיצור או יצורים בשר ודם, יכולים לשמוט את כסאו של אלוקים בורא שמיים וארץ?
ולקצר את שמו?

לירוחם שם, אין ח"ו הכוונה ללמדנו שאין הבורא שלם, אלא ענין השם הוא התפישה של הנבראים את מציאות הויה ,וזה תמיד ענין שם ,התפישה של אנשים בחוץ את הדבר, והנה לך שהויה לא גילה את מציאותו באופן שלם ,והרי לך אנשים בפורום זה שמפקפקים במציאותו, וזה נוצר מחמת שאין גלויו שלם בעולם הזה כנ"ל והוא מכיון שכדי לתת לאדם מודעות של קיום עצמי ,לכן הויה לא התגלה בכל תוקפו ,שאם המודעות של הויה היתה שלמה לא היה שיך כלל מציאות אחרת וזה כוונת חז"ל הקדושים במאמר זה ללמדנו שעיקר הסתר גלוי הויה בעולם הוא מעמלק ,שעל עמלק כותבת התורה אשר קרך בדרך" . וענין קרך בדרך הוא התפישה של המציאות דרך מימד הזמן,שהסיבה שיש לכל דבר היא מקרית ולא בעצם, ואמנם תחושת המודעות של האדם נבנית היא, ע"י הזיכרון שיש לו על כל המקרים שקרו לו וזיכרון זה הוא מציאות האדם ,היינו ללא הזיכרון לא היה קשר בין רגע אחד למשנהו ולא היתה נוצרת המודעות של האדם לעצמיותו ויכול להיות שיש נבראים שהמודעות שלהם היא רק עצם החים ואין להם זיכרון אמנם התפקיד של האדם בעולם הוא להבין גם בתוך ההסתר של הויה בעולם,שלמעשה הכל הוא הויה ,וכשזה יתגלה יהיה השם אחד ,היינו הגלוי יהיה גמור.

הויה אחד זה שלימות עולם האצילות, ושמו אחד זה שלימות עולמות בי"ע הנפרדים.
כך מבואר למעיין באריז"ל על פסוק זה בזכריה.

עתיק

סבורני שכתבתי כל מה שאפשר לכתוב על התשובות האפשריות.

לגבי הדרשה שציטטת על הפסוק "כי יד על כס י-ה", יש כאן לדעתי בסך הכל שימוש מטאפורי. כאשר הנביא (כולל משה שלו ניתנה תורה) מבקש לבטא את הצער של ה' על הסבל שסבלו עם ישראל מידי עמלק, ואת המסירות שלו לגאולת ישראל, הוא ידבר על נקמה בעמלקים ועל כך שה' עושה לו כביכול סימן לכך שהוא יבקש להעניש את עמלק.

הדרשן מביע אותו רעיון בדרכו שלו.

וממילא הדרשנים הקבליים, כמו ר' יצחק סגי נהור, מצאו על מה להתבסס.

האם דברי הם הוכחה שדברי המקובלים טעות? לא, כי אי אפשר לא להפריך לחלוטין ולא להוכיח לחלוטין את הפרשנות הקבלית. כל מה שאפשר להראות הוא שאין היא דרושה כדי להבין את הפסוקים. כמו כן, המקובל מסרב לראות בביטוי כלשהו במקרא מטאפורה ומעדיף לפרש אותו כמתייחס למציאות נסתרת. זו המחלוקת העקרונית בין המקובלים לבין כל המפרשים האחרים.

כמובן, בזמננו הקבלה הפכה כביכול לעיקר אמונה, ולכן מנסים בכל אופן אפשרי להכניס אותה לכל מקום. ואדרבה, מי שטוען, כמוני, שהדברים אינם נכונים היסטורית ופילוסופית, ייראה חשוד...

סיפקתי לך רקע וכלים כדי לבחון את הנושא בעצמך. בהצלחה. ה' נותן לכל אחד מאיתנו אחריות על חייו ועל הבנתו ועל אמונותיו. יהי רצון שלא ניכשל.

***
שותף סוד

ברוך השב!

אין לי מילים כדי לבטא עד כמה אני שמח שהואלת לשוב כדי לייצג את שיטתך. זה היה מאד חסר בפורום, ואני יכול לכתוב זאת למרות המחלוקת העקרונית שלי עם גישה זו. טוב שאתה פה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הרב מיימוני , כיון שהתורה היא אלוקית ,יש ליחס חשיבות ועיון עמק על כל מילה ומילה ,ועל כל שנויי המילים והבטויים ,ואין ליחס לזה מקריות ח"ו ולכן כשיש לנו פסוק שאומר "ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בנ"י הויה אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדור ודור " (שמות ג טו ) עלינו ללמוד מה כיוון השם ,כשאמר שהוא הויה אלוקי האבות ,מה הכוונה שמי לעלם ומה הכוונה זכרי לדר ודר ,ולמה שמי הוא לעלם ,ולמה זכרי לדר ודר , אני לא מקובל, אבל ברור לי שחלק גדול מהתורה הקבלית מתבססת על דקדוק ועיון שנויי המילים והשמות שבתורה ,אדרבה בא נשמע הסבר משלך...

שותף סוד , דברי האר"י שהבאת עם נפשט אותם הענין הוא , כמו שכשסופר כותב ספר הוא מתכוון לענין מסוים ,אבל הקוראים מבינים אותו כ"א לפי הכנתו וענינו, כ"כ כהבורא אומאר אני הויה הענין הוא כפי כוונת הכותב , היינו עולם האצילות. אמנם שם תמיד ענינו הוא איך שנתפש הדבר מבחוץ, ולכן התפישה של הבורא ע"י הנבראים היינו הכלים נקראת שמו , וע"ז נאמר במלאכי פ"ג פ"ו "אני הויה לא שניתי" היינו שכל השמות השונים הינו השנוים בתפישה של האלוקות הם מצד התפישה של הנבראים ,אבל אני הויה לא שניתי .

וביתר ביאור ,איך מיחסים להויה שנויים,היינו מידת הרחמים מידת החסד מידת הדין, ובקבלה י ספירות ,והלא מקרא מפורש הוא "אני הויה לא ניתי" אלא ודאי שאור הויה הוא אחד , אלא שמשתנה לפי הכלי שמקבל אותו, וכמו מים זורמים שמקבלים צורה של הכלים שנכנסים לתוכם.. וזה ענין הוא קים ושמו קים ,הויה אחד ושמו אחד ,וכדומה ,...

הויה הוא שם העצם שבו מתואר המאציל כמי שמהווה את עצם העולמות בתוכם, מעין נשמה בתוך גוף (להבדיל). זאת תפיסת ההנהגה של האצילות.
שאר השמות שמשתלשלים משם הויה מתארים את המאציל כמי שפועל בעולמות, מעין אדון עם עבדיו שמחוצה לו (אלקים מצד טבעם, אדנות מצד הנהגתם וכו'). זאת תפיסת ההנהגה של עולמות בי"ע הנפרדים.
שתי הבחינות הן מצד תפיסתנו אנחנו את המאציל, לא ח"ו מצד עצמותו הנעלמה.

שתי הבחינות עדיין אינן שלימות בתפיסתנו, ואנחנו עסוקים יומם ולילה בהשלמתן.
ע"ז דבר הנביא שביום ההוא נזכה ונשלים את תפיסת שם העצם (הויה אחד) וגם תפיסת שאר השמות (ושמו אחד).

אפיקורסות מבית מדרשם של המקובלים. לוקחים משפט מהנביא ו מוצאים אותה מהקשרה. ביום ההוא יהיה ה' אחד.
 כלומר אומרת הקבלה  ביום ההוא ולא היום היום הוא לא אחד היום צריכים ליחד אותו לאחד, והקבלה תפקידה ליחד אותו כי בלעדי הקבלה הוא לא יהיה.