ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד

שותף סוד , הקשתי מהם שני הבחינות של הויה ושל שמו, ותירצתי, שהויה הוא הגלוי מצד הבורא , ושמו זה איך שהמקבלים תופשים את הגלוי ע"פ ההכנות שלהם . ולכן הויה הוא ללא שנוי כיון שההשפעה שלו אחידה , והשמות המשתנים והמתחלפים הם לא מצד הגלוי שלו, אלא מצד הכנת המקבלים ולכן לפעמים הגלוי הוא לפעמים חסד ולפעמים דין ולפעמים רחמים אלא דביום ההוא הגלוי גם מחינת הבורא יהיה שונה באופן שלא יהיה שיך לתפוש כלל בצורות שונות,ודוגמא לזה קריאת ים סוף "זה קלי ואנוהו

וזה מה שמבואר ברבותנו ,שמעשי האדם משפיעים על כל סדר העולמות ,ומעוררים דינים או להיפוך רחמים וכן ע"ז הדרך ,והוא כיון דהאדם הוא הכלי לקבל האור האלוקי ממילא ע"י שנוי מעשיו האור האלוקי נתפש ומתקבל בצורות שונות

אבל ביום ההוא ,שכבר לא יהיה סדר עבודה מצד האדם ויהיה זמן של גלוי אלוקי גמור שלא תלוי במעשה הנבראים ,ממילא הויה אחד ושמו אחד

לירוחם, אם תעיין בדברים ,תגלה שהכל מבואר בפסוקים שהבאתי, אם אחר העיון יש לך עדין ספקות או ביאור אחר בכתובים נלבן את הדברים שוב , וביתר הרחבה

לירוחם, למדתי זאת ממה שמבואר בכתובים בכמה מקומות שהויה היא בחינה אחת ושמו היא עוד בחינה ,ועוד מבואר במלאכי "אני הויה לא שניתי והיה קשה לי עם לא שניתי א"כ מהם כל השנויים המבוארים בתורה בהשם ,וכל הכנויים המחלפים בשמותם ובענינהם, ובסייעתא דשמיא התבאר לי שכשהבורא אומר לא שניתי הכוונה מההסתכלות מצידו וזה דומה למעין ששולח מים כל הזמן ואין כל שנוי ,אמנם המים מקבלים את הצורה של כל מקום שמגיעם איליו, וכשעיינתי במשמעות ענין השם התבאר לי ששם ענינו התפישה מבחוץ של הדבר, וכמו שאומרים על אדם שיש לו שם טוב ,הפירוש הוא שאנשים תופשים אותו כטוב, וכמו שמי שלומד בכולל השם שלו הוא אברך, ומי שמתעסק בחסד קוראים לו בעל חסד , ומכל זה למדתי שעל כרחך השנויים של מידות הויה הם אינם מצידו וכמו שכתןב לא שניתי, אלא מצד השמות שלו היינו מצד הנבראים שתופשים אותו כל פעם וכל אחד לפי ההכנה שלו היינו לפי איך שהכלי שלו בנוי היינו אדם שעושה טוב נהיה כלי ראוי לקבל רחמים וכן להיפך אבל אדם שסותם את הכלי שלו למשל בעל גאווה שחז"ל אומרים עליו אין אני והוא דרים בכפיפה אחת ,א"כ החיסרון הוא בכלי השנוי הוא בכלי ולא במים שנשארים אותו מים "

ולפי זה אפשר אולי לבאר מפני מה מבואר בחז"ל על הפסוק "וישב הים לאיתנו" -- ששב לתנאו הראשון שהתנה איתו הבורא קודם בריאת העולם שיבקע ולכאורה מפני מה הבינו חז"ל שהתנה איתו קודם בריאת העולם, למה לא יכל לגזור עליו בזמן הצורך וכמו בעשרת המכות שהיה בהם שנוי הטבע וחז"ל לא הוצרכו לומר שהתנה איתם הקב"ה אלא די"ל שהגלוי שהיה בעשרת המכות לא היה מוכרח ,היינו עדין היתה בחירה לנבראים לתפוש זאת כל אחד לפי הכנתו ,וכמו שאכן רואים בפרעה שהקשה ליבו ולא ראה את שם הויה בשנוי סדרי הטבע אמנם בקרי"ס הגלוי היה גמור ולא היה שיך לתפוש זאת בצורה אחרת וכמו שאמרו חז"ל ראתה שפחה על הים וכו וכמו שמבואר בפסוק שאמרו "זה קלי ואנווהו" היינו ראו בבירור גמור שלא ניתן לבחירה של האדם ,ולא ניתן לשנוי ולשמות מתחלפים כנ"ל וממילא הוצרכו חז"ל ללמדנו שענין קרי"ס שהיה שם גלוי מוחלט של הויה בלי מקום לתפישה מצד הנבראים היה קודם בריאת העולם ,וכיוונו בזה שהעולם הוא מקום שהויה הוא נעלם ומוטל על האדם למצוא אותו אע"פ שיש בחירה ואפשר לפרש כל דבר גם בדרך הטבע ולכן הגלוי הזה שאין בו כלל העלם ולא שיך בו בחירה אלא הוא מסיטרא שאני הויה לא שניתי קודם הוא לבריאת העולם .

כפי שעושה מיימוני, צריך לפנות למקור ולהבין את הפסוק מתוך הקשרו.

התפיסה המבוטאת בתנך מתארת את ה' כמי שבחר לו עם מסוים שיעבוד אותו וישתייך אליו. לעמים אחרים יש אלים אחרים, וכל אחד מהם יש לו כמה אלים. העברה הגדולה ביותר של הישראלי כלפי אלהיו הוא שיזנל אותו ויעבוד לאל אחר. 'לא יהיו לך אלהים אחרים על פני' כי 'אני ה' אלהיך', והוא אל קנא מאד.

נבואת זכריה מדברת על מאורע חריג, של התגלות ה' במהלך מלחמה ותהליכים חורגים מן הטבע, וכתוצאה מארועים אלו יזנחו כל העמים אל אלהיהם, ויכירו באלהי ישראל [שימו לב ש'אלהי' הוא בלשון רבוי]. או אז יכירו הכל באל אחד, ושמו יהיה אחד ומשותף לכולם [להבדיל משמות המתארים פונקציות שונות אצל עמים שונים].

אין כאן הכרה שתתפתח מאוחר יותר, כי ה' כבורא עולם ומלואו מייתר את האלים כולם ובאמת אין הם בנמצא. אין כאן שום קשר ל'אחד' הפילוסופי או הקבלי ואין לערבב מין בשאינו מינו. מותר לאר'י להשתמש בפסוק לצרכיו הוא, אבל אז נתן לילמוד על תפיסת האר'י ולא על כוונת הנביא במקור. יש אצלנו בלבול רב בענין המעיד על אי הבנה.
 עודד

יש אצלנו בלבול רב בענין המעיד על אי הבנה.    עודד

יש אצלנו אי הבנה המעיד על בלבול רב.

בלבול ואי הבנה.

זו אינה מליצת מלים אלא כשל מחשבתי של ממש. ידוע המדרש על משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין הנאמר שם. במישור אחד, שאינו המישור שלנו, נחשבת כל התורה כולה, על כל שישתמע ממנה אי פעם, כנתונה שלמה וגמורה כולה. מישור זה טוב לעולם הדרשה, לא לעולם המציאות. אבל במישור האנושי הממשי הדברים שונים לחלוטין. במישור הזה קמות בעיות חדשות, מחשבות ותפיסות חדשות. משה אינו מבין, אינו יכול להבין את הנלמד אצל רבי עקיבא. את זה שוכחים בעלי המחשבה המיתממת חסרת ביקורתיות.

מאות שנים רבות מפרידות בין זכריה לבין האר'י. כמו בין משה לעקיבא. עולם המחשבות והרעיונות שלהם שונה. עקיבא משתמש ברעיונותיו של משה, זה טבעי. השימוש הזה מלמד על מחשבת עקיבא אבל לא על מחשבת משה. אלו מחשבות שונות, גם אם הן יונקות מאותו השורש. כך אין מחשבת האר'י יכולה לשמש לבאור זכריה, אלא לבאור השימוש שלו בדברי זכריה [אם אמנם עשה כן]. הערה זהה הערתי לגבי זהר בראשית ויחוסו לרשב'י מה שאינו אפשרי מבחינת העניין, ומקורו בדיוק באותה השגיאה.
עודד