הגאון הצעיר ר' ישראל שניאור - מי האיש?

א. עדיין אינו מוכרח. גם החזו"א ידוע בגישתו השמרנית כלפי הראשונים [יש מכתבים רבים שלו ע"ז בקובץ אגרות]. 

ב. היו מקרים שלקחו את זה קשה מידי [אם מצטרפים למניין כשרים לעדות וכו'] והגרא"מ שך נאלץ להבהיר כי אכן לא מדובר בגויים או מומרים, בפורומים סגורים אחרי כל קיתונות הביקורת היה מציין כי מדובר ביהודי כשר, גם אחרי האירוע המוחי שעבר הגרמ"מ שניאורסון היה הרב שך שואל רבים ממי שהיו באים לבקר אותו מה שם אמו של הרבי להראות שהוא מתפלל עליו.

מטרתו היתה אחת: להפןך את חב"ד ללא לגטימיים, להוציא אותם מהציבור החרדי ובמידה רבה מאד הוא הצליח בכך.  

אני מוחה על כינוי הנהגת הרב שך כהתנהגות קלוקלת, אני לא רוצה לתאר מה היה קורא אלולא חב"ד הייתה בתוככי המיינסטרים החרדי.

ברוך שמסר עולמו לשומרים! 

ג"ד. למה אתה קורא "קורא תורה"? ממה נפשך, אם הטיפש שעליו דיברת אינו ירא שמים ומדקדק על קלה כבחמורה ומתנהג בדרך ארץ ודאי שאינו בגדר אדם גדול ורבים בזה דברי חז"ל.

אני רואה שאתה מדבר בעיקר על החלק הלימודי, מה נפשך, אם "קורא תורה" היינו לימוד באיכות ירודה ["מתקשקש"] מאי קס"ד דחשיב לימוד. אלא כמו שנראה מדבריך יש אצלך מושג שגם אדם שלומד תורה באיכות בעיון ובעמל ונפש וזכה ונתעלה והשתלם בכל חלקי התורה יכול להקרא אדם טיפש שאינו ראוי להנהיג.

מכאן נובעת השאלה שלך אם אדם כמו הגרח"ק מסוגל להבין מתמטיקה.
 
ידידי היקר! חוסר בהבנת ערך עמל התורה אני רואה כאן, תורתינו היא נועם החכמות, היא דרך חיים, זה עמוק מכל הסבר זה נעלה מכל דמגוגיה, זר לא יבין זאת, לך נא ראה דברי מי שיצא מן הקודש החזו"א שהיטיב להסביר בכמה מקומות חלק מהדברים וראויים הדברים למי שאמרן.

אנסה לדונך לכף זכות, הרושם המוטעה הזה נוצר היות לכמה הנקראים תופסי התורה היודעים כמה דפים ראשונים של מסכתות מסויימות ברוטב רייד והם רחוקים משני הפרמטרים שהזכרתי לעיל, שלימות במעשיהם ובתורתם, למעשה עליהם אמורים דברי חז"ל אל תקרי משנאי אלא משניאי, כי לא זו התורה! היא אינה כמה שאלות של חפצא וגברא, היא גם לא אוסף של דפים צהובים ומזיעים, לזו לא יקרא תכלית החכמה. 

לסיכום: היותם של אנשים המוחזקים לת"ח גסים בשכלם גם לאחר לימודם אינה מפאת תוספת חיצונית מהתורה החסירה לאותם אנשים כמו שניכר מדבריך. חסרונם נובע מרמת לימודם הירודה או היותם מושחתים במעשיהם [והא בהא תליא כנודע].

האדם אשר זכה להשתלם בכל חלקי התורה בעיון אמיתי מתוך יראה שלימה ועבודת ה' תמימה הרי הוא האדם השלם אשר קיים את חובתו בעולמו, והרי הוא מבחר המין האנושי, אשריו ואשרי חלקו [גם אם שכלו גס ועב מטבעו וכל ימיו הסתגר בד' אמותיו ואינו מכיר בצורתא דזוזא].

ה. אני מניח שהגר"מ קליין ידע את הש"ס גם אם לא נבחן עליו במבחן סיכה, מבחן סיכה הוא מעלה נוספת אך לא התכלית, התכלית היא ידיעה ושליטה בכל מרחבי הסוגיות בבהירות עד לפרטים הקטנים ובהבנת שורשי הדינים והחילוקים ביניהם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא [בכלל, יש כאלו שאינם זוכרים לפי דפים ושורות אלא לפי עניינים וסוגיות] ויעידו על כך תשובותיו וחיבוריו בכל חלקי התורה.      

תוקן על ידי זיהוי ב- 16/04/2014 18:56:33

כתבתי הודעה ארוכה ומנומקת והיא נמחקה, אז אנסה לתמצט את הרעיון שרציתי להציג:

ראשית, אני שמח מאוד שהתגלעו חילוקי דעות בינינו, שהביאו אותך לאמירות קיצוניות כלפיי, כי בתחילת האשכול היה נראה שאנו מרפכסים זה את זה.

ובכן, א)בעניין מח' החזו"א וראב"ו, זוהי המחלוקת בלי ועם קשר לדעות העקרוניות [לדעתי זה קשור, החזו"א חולק על ראשונים ואחרונים ועוצמת ההוראה מודגשת במשנתו יותר מעצמת ההיררכיה]. אם אמצאנה אבין את יסודיה הספציפיים.

ב)אני הבנתי את הרב שך כמוך. אך אינני בטוח שהוא צדק במהלכיו ובאופן ההתנהלות שלו, אם כי אין זה מן העניין, מה גם שאני משקיע בכיווני חשיבה שונים כי אני מצפה מעצמי לשמש בתפקיד אחר בעולם. [אני כמובן לא כינתי את התנהגותו 'קלוקלת', אלא את מערכת החינוך החרדית, שלוקה בעוד בעיות רבות, ואכמ"ל]

ג)אסביר בצורה מפורטת את דעתי, בצורה תורנית יותר, כדי שתפסיק להחשיבני 'רפורמי':

האדם בנוי מאוסף כוחות רב, ולמעשה, כפי שאמר הרב קוק, 'האדם – הוא הרצון' (אורות הקודש). כלומר, אדם שאוהב דרך מסויימת, לאחר שנים ישתלם בה ויהפוך למה שנקרא 'כישרוני' באותה דרך. הרמב"ם (פרקי רפואת משה) פתח את מאמר הביקורת החשוב והמרתק שלו על גלינוס הרופא, בזה שגלינוס חשב שהוא מבין בכל התחומים, כשלמעשה הבין רק ברפואה. לזה קרא הרמב"ם 'מחלת נפש'.

כך בכל מערכת, האדם מתחבר באופן המתאים לו ובונה לפי כישוריו, שכאמור, הם עצמם נובעים ממקור עמוק יותר, שיסודו בכלל בנטיה נפשית ורצון. הדת היהודית מצפה מכל אדם ליטול כמה שיותר כישורים לשימוש הדתי, כגון מה שכתב הט"ז (ריש או"ח) שמידת הגבורה נועדה למלחמת היצר. וראה דברים מפליאים בהקדמת ספר 'חובת האברכים' שנדפסה בכל מהדורות 'דרך המלך' של הרבי מפיאסצנה הי"ד, שתכלית ה'חכמה' – ההיקש השכלי ובניית רעיונות חשיבה, היא עמקות ברעיונות התורה – חכמת הקבלה.

בגדול, גדול בישראל הוא אדם שמיצא כח מסויים באופן התורני שלו, ולא אכפת לי אם מדובר בפיזיקה, גיאוגרפיה, מתמטיקה, שבירת המידות, עזרה לזולת אהבת הבריות וכו'. – לרוב, אם כח זה ממומש בצורת כתיבה והגות, הוא משמש את הנקראים 'תלמידי חכמים', לרוב במושגים של מאות ואלפי שנים. אך לכל חכם יש דרך משלו, ע"פ אופיו ונטיותיו, וכפי שהסביר סומכוס: 'ר"מ חכם לכשירצה, ר"י נמוקו עימו וכו'' (גיטין, סוף האומר).

בישיבה היה לי חבר לספסל הלימודים, שהיה זד יהיר ולץ, וכסילותו וגסות רוחו זעקו מכל הנהגה שלו. צעיר זה כתב מאמרים תורניים רבים, וכשניקתי את ארון הספרים לקראת החג בו אנו שרויים, ראיתי קובץ חידו"ת שלנו מצעירותינו, שהוא מככב בו במיוחד. המאמרים היו ענייניים וחשובים ללומדים, והיו מוצגים בהם תכנים תורניים ברמה גבוהה [בשלב מסויים הוא עזב לישיבה בחירה ושמעתי שהוגדר כעילוי, אך כששאלתי ידידים משם, (לצערי) הכל הודו שנשאר אדיוט כלעומת שבא]. עד שתמיד תמהתי כיצד אדם יכול להיות שוטה כ"כ בענייני העולם ולכאורה כ"כ ת"ח בענייני תורה. והתשובה היתה, שאמנם היה הנ"ל לומד תורה הרבה (כמו כולם, אולי יותר, אינני זוכר) וטוחן הרבה ד"ת, אך למעשה היה מוציא ומכניס חומרים מהכא להתם ומהתם להכא, פה ושם היה מטבל עם איזה חישוב קטן של שיטות ומציג הסבר ששמע או המציא. למעשה, לא היתה בו כל בינה בתוכן עצמו, ולא היתה לא אפילו מערכה אחת שמחשבת את הטקסט בזווית אישית ומפתחת ממנו רעיון חדשני.

כך נראה מי שאין בחידושיו מערכת שכלית בונה, אלא לומד ולומד ופה ושם מחשב כל מיני חישובים קטנים וחסרי משמעות אינטלקטואלית. לצערי, כאמור, סבורני שישנם רבנים גדולים שזהו כל כוחם. ומ"מ כוונתי עד כה להסביר שכל רעיון תורני חכם אמור להיות חכם בכל קנה מידה, ובד"כ יש לו מקביל בעולם המדעי [כסימן, לא כסיבה]. כשהרעיונות אינם כאלה, יש לחשוד שמדובר במורפיום מטופש של אדם שגדל על נאר התעירע והוא עצמו איננו מוצא בה טעם, וישנה סיבה או מסובב בלימודו שקשורה לבעיה נפשית זו או אחרת. – כמובן שגם לימוד כזה מבורך, אך לא זה הוא הראוי להנחיל תורה לעם.

-          בגדול אני מקווה שעניתי בכלליות לרוב טענותיך, ובפרטיות רציתי למחות בדבריך שמי שהספיק רק 2 דפים הוא בכלל 'משניאיו' של הקב"ה רח"ל. אינני חושב שיש לאדם כזה מה לעשות כ"כ הרבה שנים בישיבה, אבל עדיין אינני חושב שהוא ממשניאיו של הקב"ה.

כמו"כ רציתי להעיר בדבריך הראשונים, ש'גדול' נמדד בתורניותו ובמידותיו. לענ"ד זו מערכת אחרת, אם כי מקבילה אצל אדם שהתורה חשובה לו כדת [ולא כקרדום].

ה)זה בסדר, הבקיאות שהפגין הרמ"ק באותו ארוע היתה מספיקה... [אגב, הסיפור היה ארוך ומשעשע, אבל על חוסר ההצלחה שלו הוא הגיב: "רק שלא תגידו שאני זקן ששכח את תלמודו". וד"ל בעניין ענוותו וצדיקותו]

הנושא בהבאתי היה המחשבה כאילו 'גדול' חייב להיות מושלם בהכל. זה לא נכון ולא אמור להיות כך, ומספיק לראות את ספרי הרמ"ק או למי שזכה להכירו, בשביל לראות לאן אפשר להגיע גם בלא מבחני סיכה.

לענ"ד, כפי שכתבת, מבחן סיכה, דפים צהובים וכדו' הם סימן נחמד לידע, אך אינם מטרה.

ידיד היקר,

מכיוון שאינני רוצה לפספס שום פרט, אענה לך בצמוד לטקסט. אם הדבר מכביד עליך אתנצל מראש.

ג)אסביר בצורה מפורטת את דעתי, בצורה תורנית יותר, כדי שתפסיק להחשיבני 'רפורמי':

האדם בנוי מאוסף כוחות רב, ולמעשה, כפי שאמר הרב קוק, 'האדם – הוא הרצון' (אורות הקודש). כלומר, אדם שאוהב דרך מסויימת, לאחר שנים ישתלם בה ויהפוך למה שנקרא 'כישרוני' באותה דרך. הרמב"ם (פרקי רפואת משה) פתח את מאמר הביקורת החשוב והמרתק שלו על גלינוס הרופא, בזה שגלינוס חשב שהוא מבין בכל התחומים, כשלמעשה הבין רק ברפואה. לזה קרא הרמב"ם 'מחלת נפש'.

כך בכל מערכת, האדם מתחבר באופן המתאים לו ובונה לפי כישוריו, שכאמור, הם עצמם נובעים ממקור עמוק יותר, שיסודו בכלל בנטיה נפשית ורצון. הדת היהודית מצפה מכל אדם ליטול כמה שיותר כישורים לשימוש הדתי, כגון מה שכתב הט"ז (ריש או"ח) שמידת הגבורה נועדה למלחמת היצר. וראה דברים מפליאים בהקדמת ספר 'חובת האברכים' שנדפסה בכל מהדורות 'דרך המלך' של הרבי מפיאסצנה הי"ד, שתכלית ה'חכמה' – ההיקש השכלי ובניית רעיונות חשיבה, היא עמקות ברעיונות התורה – חכמת הקבלה.

בגדול, גדול בישראל הוא אדם שמיצא כח מסויים באופן התורני שלו, ולא אכפת לי אם מדובר בפיזיקה, גיאוגרפיה, מתמטיקה, שבירת המידות, עזרה לזולת אהבת הבריות וכו'. – לרוב, אם כח זה ממומש בצורת כתיבה והגות, הוא משמש את הנקראים 'תלמידי חכמים', לרוב במושגים של מאות ואלפי שנים. אך לכל חכם יש דרך משלו, ע"פ אופיו ונטיותיו, וכפי שהסביר סומכוס: 'ר"מ חכם לכשירצה, ר"י נמוקו עימו וכו'' (גיטין, סוף האומר).

בישיבה היה לי חבר לספסל הלימודים, שהיה זד יהיר ולץ, וכסילותו וגסות רוחו זעקו מכל הנהגה שלו. צעיר זה כתב מאמרים תורניים רבים, וכשניקתי את ארון הספרים לקראת החג בו אנו שרויים, ראיתי קובץ חידו"ת שלנו מצעירותינו, שהוא מככב בו במיוחד. המאמרים היו ענייניים וחשובים ללומדים, והיו מוצגים בהם תכנים תורניים ברמה גבוהה [בשלב מסויים הוא עזב לישיבה בחירה ושמעתי שהוגדר כעילוי, אך כששאלתי ידידים משם, (לצערי) הכל הודו שנשאר אדיוט כלעומת שבא]. עד שתמיד תמהתי כיצד אדם יכול להיות שוטה כ"כ בענייני העולם ולכאורה כ"כ ת"ח בענייני תורה. והתשובה היתה, שאמנם היה הנ"ל לומד תורה הרבה (כמו כולם, אולי יותר, אינני זוכר) וטוחן הרבה ד"ת, אך למעשה היה מוציא ומכניס חומרים מהכא להתם ומהתם להכא, פה ושם היה מטבל עם איזה חישוב קטן של שיטות ומציג הסבר ששמע או המציא. למעשה, לא היתה בו כל בינה בתוכן עצמו, ולא היתה לא אפילו מערכה אחת שמחשבת את הטקסט בזווית אישית ומפתחת ממנו רעיון חדשני.

כך נראה מי שאין בחידושיו מערכת שכלית בונה, אלא לומד ולומד ופה ושם מחשב כל מיני חישובים קטנים וחסרי משמעות אינטלקטואלית. לצערי, כאמור, סבורני שישנם רבנים גדולים שזהו כל כוחם. ומ"מ כוונתי עד כה להסביר שכל רעיון תורני חכם אמור להיות חכם בכל קנה מידה, ובד"כ יש לו מקביל בעולם המדעי [כסימן, לא כסיבה]. כשהרעיונות אינם כאלה, יש לחשוד שמדובר במורפיום מטופש של אדם שגדל על נאר התעירע והוא עצמו איננו מוצא בה טעם, וישנה סיבה או מסובב בלימודו שקשורה לבעיה נפשית זו או אחרת. – כמובן שגם לימוד כזה מבורך, אך לא זה הוא הראוי להנחיל תורה לעם.

[אתה רק ביארת את דברי, חסרונם של אותם אנשים הוא אינו חסרון בדבר חיצוני מחוץ לתורה או מום שכלי, אלא חסרון בשלמות תורתם וכמו שביארתי בהרחבה (אנא, קרא את דברי בעיון ובמתינות).

הכלל: לא תתכן שלימות בתורה וביראה עם החסרונות שהזכרת.

יתכן שישנו אדם שיש לו מומים שכליים המונעים ממנו שלימות בתורה, אך תכלית החסרון אינו בשכלו אלא בהיעדר השלימות ודו"ק.  

-          בגדול אני מקווה שעניתי בכלליות לרוב טענותיך, ובפרטיות רציתי למחות בדבריך שמי שהספיק רק 2 דפים הוא בכלל 'משניאיו' של הקב"ה רח"ל. אינני חושב שיש לאדם כזה מה לעשות כ"כ הרבה שנים בישיבה, אבל עדיין אינני חושב שהוא ממשניאיו של הקב"ה. [הוצאת את דברי מהקשרם, אין לי בעיה עם מי שהספיק רק שני דפים אם כי אני חושב שדרך לימודו שגויה, אבל ודאי שאינו ממשניאיו.

אני מדבר על חלון הראווה,

הצעתי בהודעתי להסביר שטעותך נובעת ממה שבחלון הראווה של תופסי התורה נמצאים כמה כאלו, ומזה נוצר הרושם הנזכר, מכיוון שכך הגורמים לזה הם משניאי התורה ותופסיה [הנה, מכתיבתך ניכר שאתה סולד ממה שאתה כינית "תעירע", יותר נכון את מה שזה מייצג, אתה יודע למה? בגלל אותם אחדים (כמדומני שפעם כתבת כאן על סלידתך מכמה רושעשיבעס)]

אכן, לא זו התורה! [הרב שטיינמן היה מתנסח: לא זו תורה בתפארתה וד"ל (עכשיו הבנת?)] 

כמו"כ רציתי להעיר בדבריך הראשונים, ש'גדול' נמדד בתורניותו ובמידותיו. לענ"ד זו מערכת אחרת, אם כי מקבילה אצל אדם שהתורה חשובה לו כדת [ולא כקרדום] [לא הבנתי].

ה)זה בסדר, הבקיאות שהפגין הרמ"ק באותו ארוע היתה מספיקה... [אגב, הסיפור היה ארוך ומשעשע [אשמח לשמוע], אבל על חוסר ההצלחה שלו הוא הגיב: "רק שלא תגידו שאני זקן ששכח את תלמודו". וד"ל בעניין ענוותו וצדיקותו]

הנושא בהבאתי היה המחשבה כאילו 'גדול' חייב להיות מושלם בהכל. זה לא נכון ולא אמור להיות כך, ומספיק לראות את ספרי הרמ"ק או למי שזכה להכירו, בשביל לראות לאן אפשר להגיע גם בלא מבחני סיכה.

לענ"ד, כפי שכתבת, מבחן סיכה, דפים צהובים וכדו' הם סימן נחמד לידע, אך אינם מטרה.

מכיוון שנקודות הויכוח רבות הם כדאי לענות על נקודה באות נפרדת.

בהצלחה!

מיראת האריכות אציג רק את דבריך, והערותיי בצבע אדום [התמקדתי בדברים עקרוניים, ההתנצלויות, והנימוסים התקבלו בליבי בשמחה].

אז קח טיפ, אני גם כן השקעתי בעבר בהודעות ארוכות והם נמחקו. כנראה שמאורך מסויים שרתי האתר לא מעלים את ההודעה. לכן אני מחלק את תגובתי הזאת לשתיים הטיפ הטוב ביותר לענ"ד הוא כתיבה בווארד והעתקה. עד כמה בהבנתי עד כה, הבעייתיות היא שהזמן שהמחשב שומר את האפשרות שלך לכתוב הוא מוגבל, ואם אתה מאריך, הוא עשוי להגמר..

כתבתי בקיצור, אפרש שיחתי: החזו"א אכן חולק על ראשונים, כמובן אחרי העיון ולאחר שלמסקנתו אין מנוס מלחלוק עליהם, וזה מכח ד' חז"ל שעץ קטן מדליק את הגדול וכו' וננס ע"ג הענק וכו' אבל זהו עניין נפרד במקומות שאכן דרכה של תורה להתווכח ולדון, אבל היכן ש/כאשר הדברים חורגים ולו במעט מהדיון ההלכתי הרי שדברי הראשונים היו בעבורו כתורה מסיני ולא ניתן אפי' להציע פירוש או מהלך הנוטה מדבריהם. דבר שללא ספק מגיע ממעמדם וממעלתם הבלעדית של הראשונים. ביטוי מובהק לזה אפשר למצוא בקונטרס י"ח שעות ובמאמריו הנוגעים לעניין זה המכונסים בס' פשר חזון על קונטרס ח"י שעות וע"ע בגנזים ושו"ת ובמגוון הביוגרפיות על החזו"א ובפרט בספרו של בראון. סוף סוף זו עדיין בגדר השערה, וגם איני מכיר מקבילה בר' אלחנן לנושא זה חוץ מזה שהיה מאד שמרן, כך שהדברים עדין לא יצאו אצלי מגדר הספק. לענ"ד אין הרבה מה להתמקד בזה, כי אם זה נכון המסגרות (שאני מציג ואתה דוחה) לא ישנו הרבה. רק עד כמה שזכור לי החזו"א משתמש הרבה במושג של כח החכמים שבכל דור לערוך את התורה באופן המתאים לסגנון החיים בדור, וא"כ מסתבר לי שהוא מקנה פריבילגיה שווה לרשב"א בדורו, לרח"ק בדורו ולזיהוי בדורו – אני כמובן מדבר על פריבילגיה מבחינת פירוש התורה, ולא על שאלת כבוד והיררכיה. בכל מקרה, במצב כזה די קל לומר שאם פתאום מצאנו איזה ווילנער-גואן שעוקף את בן עזאי, הוא אכן עומד לפניו גם בהיררכיה. ר' אלחנן ידוע בספריו הבלתי פורמאליים, כמו האגרות למיניהן, כמי שבמשנתו ההיררכיה מחזיקה את התורה, ולא התורה את ההיררכיה. אבל שוב, הנושא החשוב הוא המקור של המחלוקת, שמעתי עליה לפני שנים לת"ח אחד וכעת אין לי מושג אפילו איך לחפש אותה...

ב) סתמת דבריך ולא פירשת, מכל מה שידוע לי לא מצאתי דברים שגויים, אם כי בהחלט נתונים לוויכוח, פרט! גם אני חושב שהרב שך רצה שחב"ד לא יחשבו בשום צורה חלק מהציבור הדתי במובן הליגטמציה מהבחינה החרדית [כלומר, שהחרדים לא יראו בהם דתיים]. אני יכול להבין כל מיני נושאים שבהם היה מנהיג חושב שיש להוקיע את חסידות זו, אני יכול להבין גם כיוון הפוך, ואני גם יכול להבין שמה שנראה בעייתי בחב"ד, הוא הרבה יותר בעייתי בחצרות אחרות, כמו ברסלב – אולם, כפי שכתבת, אלו דברים ה"נתונים לוויכוח" – התהייה שלי היא לא על הנושא הזה, אלא על ההתנהלות של מגזר, הפיכת קהילה או מספר קהילות לחטיבה אחידה, אפשרות של נידוי ולוחמניות, חרמות ביחס לנתונים [כמו חב"ד, שהעובדה היא שזה ציבור גדול שאי אפשר לאדות..]. חב"ד זה עוד פרט בסגנון הפעילות של הרב שך, שנועד להפוך את המגזר החרדי לקומונה תובענית. העולם לא בנוי ככה, גם מבחינה תורנית יש עם זה הרבה בעיות, מצב כזה גורם לנזקים שהשיקום מהם איטי ומזעזע. עובדית, בשנים אלו, ולמעשה כבר בפטירת הרב שך, רואים כמה נזק יצרה השיטה. זוהי הביקורת שלי על שיטת הרב שך, מעבר לוויכוח. אבל כפי שכתבתי, אינני מתעסק בשאלות אלו, וגם נושא זה לא מעניין אותי במיוחד [כי לדעתי הציבור מתרומם לבד מהנזקים שנגרמו מהשיטה].

הסבר! (לא ראש ישיבה, לא עוסק בהשקפה [בתכל'ס אתה כן עוסק], לא במקל רק בגזר). מהמעט שקיבלתי מרבותיי, ראשי הישיבות וגדולי ישראל שרובם מוכרים ע"י הציבור הליטאי, ואני אוהבם מאוד. הבנתי שכדאי לעסוק בע"ה בכמה שיותר נושאים תורניים מובהקים, כי זוהי תכלית האידיאל האלוקי המקודש. ראש ישיבה זה מקצוע, מי שצריך פרנסה, שילך על זה – ולא שיש לי... הנהגה זה עזרה לדור, ואולי אם צריך שההנהגה תהיה תורנית והיא אכן תורנית, אז יש מה לשבח את המנהיג על היותו ת"ח כפי שיש לשבח את ראש הישיבה על היותו בהכרח ת"ח [לכאורה, כי כבר פגשתי כאלה שאינם...]. בשורה התחתונה הנהגה היא שירות, בדיוק כמו מכולת. האידיאל מבחינתי הוא שהקב"ה יתן לנו את היכולת לעסוק בתורה ולפתח בה ציצים ופרחים. בשביל זה אנו צריכים אך ורק לחכמה, רצון וזמן. כמובן שבמובן הזה אני מעדיף להיות ר"י ולא מנהיג.

חינוך חרדי מאן דכר שמיה? כל מי שיקרא את דבריך יבין מיד שאתה מדבר על החינוך שהרב שך חינך את הדור כתבתי ש'כפי שכתבת – שגם לגבי רבנים אחרים, שהרב שך לא התכוון להחרים כמו את חב"ד, הציבור תפס סוג של חרם מוגזם לכל הדעות, הרבה יותר מהרב שך – ישנו חינוך קלוקל מקביל לדברי ההדרכה של הרב שך. היה ברור מדבריי שהתכוונתי לחינוך החרדי ולא לרב שך. זה נכון, שהחינוך טוען שיסודו ברב שך, אבל הוא מרחיב ומיצר לפי חשקו.

איני יודע אם שנינו מדברים על אותן בעיות, למעשה אין אלטרנטיבה והרע במיעוטו עדיף יתכן שאתה צודק. נושא החינוך ראוי לדיון נפרד ולא בפורום זה. אולי אפתח בזמני הפנוי אשכול ב'אגודה אחת' בנושא.

ג) אתה רק ביארת את דברי, חסרונם של אותם אנשים הוא אינו חסרון בדבר חיצוני מחוץ לתורה או מום שכלי, אלא חסרון בשלמות תורתם וכמו שביארתי בהרחבה (אנא, קרא את דברי בעיון ובמתינות). הכלל: לא תתכן שלימות בתורה וביראה עם החסרונות שהזכרת. יתכן שישנו אדם שיש לו מומים שכליים המונעים ממנו שלימות בתורה, אך תכלית החסרון אינו בשכלו אלא בהיעדר השלימות ודו"ק. אפרש את שיחתי בדבריי הקודמים: ישנם הרבה אנשים שלומדים תורה ומקיימים מצוות, ויש להם כל מיני מניעים. אין ספק שהאידיאל הגדול הוא שבירת כל המידות והעמדת כל חלקי האדם לד' לבדו, אך כמובן אסור לאדם להכנס לנסיון כדי להתעלות, מחשש שלא יעמוד בו [החבר אמר לכוזרי שאי אפשר להשתלם באמונה לפני שטועים בכמה כפירות, אך ימי החיים קצרים ואסור לאדם לנסות את עצמו (תחילת מאמר ה). יש גם שיחה של ר' חיים שמואלביץ על התנאי של יתרו שהבן הגדול של משה יתחנך על ע"ז. ואם תרצה, לפני ראש השנה פתחתי אשכול "עוקד והנעקד והמזבח" בעצכ"ח עם מאמר שכתבתי בנושא זה]. מכאן השאלה מה כן טוב, וכמה?

ההנחה היא שאדם אמור להיות כמה שיותר קרוב לנורמאליות ובמקביל ללמוד תורה, זו גישה רפורמית. ובגמרא מצויין רבי אלעזר שהיה משתגע על התורה, ורבא שאמרה לו 'עמא פזיזא' כשהתנהג בצורה 'רחפנית' בשעת לימודו, או המדרש שמשבח את רבי יוחנן שהשקיע את כל עצמותו, אונו והונו באהבה שאהב את התורה. וראה גם ביסוד התשובה של רבינו יונה, שמזכיר את הנושא הזה כשאלה של התקרבות אישית וכנה לקב"ה.

החנוך החרדי כיום רואה ערך בתורה ברפוי בעיסוק, כלומר, כמה שיותר תלמד או תעמיק, תתעלה יותר מבחינת האידיאל. וזוהי גישת 'נאר א תעירע' [=רק תורה] (היתה לך טעות בקריאה, אולי מחוסר ידע באידיש). גישה זו מעמידה את מי שכל היום מתפלל, ומרבה בתנועות ושגעונות, כאידיאל מבחינת התפילה. למרות שכמובן הוא באמת משוגע, ולא קרוב לקב"ה כראוי. באותה מידה שיש מי שלומד, אך הלימוד שלו נובע משיגעון כל שהוא [אוטיסט, שמסוגל לעסוק רק בנושא הומאני ואחד; אדם שמעדיף נושא לימודי על פני למידת כישורי חיים; אדם שמתבצר כביכול בנסיון להקרא ת"ח, על חשבון מעשים רעים או בלתי מוסריים שהוא עושה במקביל; סתם תמימות שהורסת את התפתחות האדם הנורמאלי]. ולמעשה, היא מוציאה את זה שמתפלל מ'מועצת גדולי התורה' שלה, ומכניסה את זה שלומד. בשעה שהחילוק האמיתי אמור להיות בין זה שמתפלל מחמת קרבת ד' וכן מי שלומד באופן זה, לבין מי שלמוד, מתפלל עומד על הראש ומקשקש בזנב מחמת שיגעון.

אני הצב"י רציתי לתת רעיון שמסדר את הקונפליקט בין שגעון על התורה לבין האידיאל של האדם השפוי, בצורה של למידה בסגנון אקדמי. הרצון ללמוד ולהתפתח שווה אצל יהודים וגויים, דתיים וחילוניים באותה מידה – ההבדל הוא כמובן מה החינוך מייקר, ובחברה שלי אני רוצה שהלמידה תהיה אידיאל מקודש. כעת אני חושב שהלומד האמיתי אמור לקבל הרבה מוטיבים של הפרופסור המצוי. ומהם, התפתחות לימודית [מסקרנת, מהנה מבחינת החומר וכו'], יצירתיות [חידושים מקוריים באמת!], התפתחות אישית במקביל, ולא הרס גופני-נפשי ועוד ועוד.

הוצאת את דברי מהקשרם, אין לי בעיה עם מי שהספיק רק שני דפים אם כי אני חושב שדרך לימודו שגויה, אבל ודאי שאינו ממשניאיו. אני מדבר על חלון הראווה, הצעתי בהודעתי להסביר שטעותך נובעת ממה שבחלון הראווה של תופסי התורה נמצאים כמה כאלו, ומזה נוצר הרושם הנזכר, מכיוון שכך הגורמים לזה הם משניאי התורה ותופסיה [הנה, מכתיבתך ניכר שאתה סולד ממה שאתה כינית "תעירע", יותר נכון את מה שזה מייצג, אתה יודע למה? בגלל אותם אחדים (כמדומני שפעם כתבת כאן על סלידתך מכמה רושעשיבעס)] הבנתי, פשוט אצלי נתפס משניאיו של מקום כדרשת חז"ל, וזה עדיין נראה לי אמירה חמורה. שוב, הבעיה שלי היא עם הזמן שמושקע על לימוד רדוד מבחינה עיונית או בקיאותית, שמראה שכל היום לומדים אבל אף פעם לא חושבים מה בעצם אמורים לעשות. זה דבר נורא מבחינה חינוכית, ערכית ועוד, אבל לענ"ד לא קשורה באופן מובהק לנושא חילול ד'.

אכן, לא זו התורה! [הרב שטיינמן היה מתנסח: לא זו תורה בתפארתה וד"ל (עכשיו הבנת?) לייק]

כמו"כ רציתי להעיר בדבריך הראשונים, ש'גדול' נמדד בתורניותו ובמידותיו. לענ"ד זו מערכת אחרת, אם כי מקבילה אצל אדם שהתורה חשובה לו כדת [ולא כקרדום] [לא הבנתי]. התכוונתי ש'מידות', מצוות ויר"ש אלו נושאים שיש לעבוד עליהם בכל מקרה, אבל מבחינתי אינם קשורים באופן ישיר ועכשוי למבט שלי על איזה צעיר המתעתד לגדול בתורה וכדו'.

מכיוון שנקודות הויכוח רבות הם כדאי לענות על נקודה באות נפרדת. בהצלחה!