הגאון הצעיר ר' ישראל שניאור - מי האיש?

זיהוי ואחרחוק, אחרחוק וזיהוי,

יישר כח וחן חן לשניכם על דיון מעמיק וחשוב.
החילוק בין תלמוד ומעשה כאילו אינם אותו הדבר הינו תולדה של חטאו של האדם הראשון.
האמת שתלמוד תורה לשמה הינו מעשה ומעשה לשם שמים הינו תלמוד תורה.
מעניין שרבי טרפון החריף בדורו סבר שמעשה גדול מתלמוד ואילו רבי עקיבא החסיד סבר שתלמוד גדול ממעשה. מכאן למדים שכשם שחז"ל אמרו שתלמוד גדול כי מביא לידי מעשה, כן אפשר לומר שמעשה גדול כי מביא לידי תלמוד.

מבחינתך התשובה היא חד משמעית שלא מבחינתי חד משמעית כן. כמובן כל עוד יש כאן לומד אמית חכם ונבון.

דבריך נכונים אולי לעיסוק אינטלקטואלי אחר אבל בתורה זה לא עובד ככה. למה? ככה.

זר לא יבין את זאת, העוסק בתורה ברציפות בעיון אמיתי [זה ממש לא מסתיים בכמה יסודות וחקירות, אלא שילוב של הבנה מליאה וברורה בכל שאלה ותשובה של הגמ' ותוס' מאי קס"ד ומה המסקנא, מה נקודת הסוגייא, מהם גדרי הדינים וכן הלאה והכל שזור בסברות ישרות אמיתיות ופשוטות בסדר נכון וברוטב לומדעס היכן שהאמת מובילה לשם כמו שלימדנו מרן החזו"א אשר ממנו יתד ממנו פינה בדרכי הלימוד והעיון ואכמ"ל] נמשך ומתענג ומתמגנט ללימוד ואינו יכול לעוזבו, אלו הם חייו אלו הם מאכליו ונשימותיו, אין קץ לאהבה ולתשוקה לבלוע עוד שורה ועוד שורה באופן ששאר ענייני החיים הם בגדר כל חפציה לא ישוו בה.

[כמובן שיש מושג של התעייפות מעיון מתמשך וזה נמצא כמה פעמים בש"ס אבל אין סותר כלל להנ"ל ופשוט].

דווקא נודע כי רק ע"י התנזרות ממילי דעלמא אפשר להגיע לרמה זו ובעיננו ראינו גדולים וטובים שהיו חכמים ומחוכמים אבל מרוב חשקם בתורה ובעבודה לא הכירו בצורתא דזוזא [אולם כשהגיעו שאלות סבוכות בעניינים מדעיים טכנולוגיים מחשבתיים סבוכים עמדו על טיב העניין מכל צדדיו תוך דקות ספורות מה שלוקח לאדם רגיל זמן רב].

ובנוגע לעילוי, הוא בעצמו מתאונן באוזני חביריו שוחרי הנייעס על ידיעתו בענייני דעלמא שאמנם יכול לשקוד ולהתמיד, אך קשה מאד להתמגנט ולשקוע [בהשוואה לשקדן אחר המוכר בסביבתו], ואמר שקיבל ע"ע להתחזק בזה יותר בשאיפה למגר את התופעות השליליות הנ"ל בשנות הישיבה הבאות עליו לטובה.

לסיכום: מבחינה הגיונית ואנושית הדברים צודקים, אבל בתורה כללי המשחק שונים, חשקת התורה וההתלהבות אחריה עולים בכמה על הצרכים החומריים האחרים ובזה גם שכלם מזדכך ומתעלים על תאוותיהם וחסרונות חומר הגף הגשמי.

הדברים ידועים מחז"ל והרבה כתב בזה במקומות רבים [פעמים בקצרה פעמים בארוכה ופעמים ברמז] רבינו החזו"א.  

-

מם 80,

חן חן. 

ידידי,

השאיפה שצריכה להיות היא קיום רצון ה' שלזה נשלח האדם לעולם, זו המטרה זו השאיפה. השאיפה איננה קריירה תורנית [לאו דווקא רישמית] או העצמה אישית, אלו הם רק אמצעי עידוד לאלו שעדיין לא זכו ללמוד תורה לשמה ומתוך שלא לשמה יבואו ללמוד לשמה [קח את המושג לשמה כהשאלה לצורך העניין כי אכן יש אריכות בגדר הדבר]. כל ילד יודע היום את פתיחת המסילת ישרים "יסוד החסידות וכו' ולמה צריך שישים מגמתו במה שהוא עמל".

זו לא מצווה ככל המצוות שהיא פעולה בדרך אל המטרה, קיום חובת האדם בעולמו, זו המטרה זו הקריירה זו השאיפה!

השאלה המתבקשת היא איך עושים זאת היות שהיצר גדול ועפריות חומר האדם גס ועצלן ונוגד חיבור רוחני ממושך?

אמת, זו עבודה וזו התמודדות לא פשוטה, אך זו עבודתנו בעולמנו, מי שמכריע את המערכה הוא ההרגל הנעשה טבע שני, תחילה ההתמודדות היא על דקדוק במצוות ושמירת ההלכה, כשהדבר נהפך להרגל והשטח נכבש, ממשיכים הלאה, עכשיו המלחמה היא על הידור במצוות ובבן אדם לחבירו, אח"כ על ניצול הזמן בתורה, כך מתנהלת המלחמה עד שמגיעים אל היעד שהזכרתי שם המלחמה היא על דברים שבגדר חסידות וכן הלאה וכן הלאה. 

ועשיו ללימוד תורה: אז מי שלומד בעיון אמיתי כמו שפירטתי ובצורה מענגת, עיקר מצוות תלמוד תורה היא ההנאה והתענוג וכו', זו דרך הלימוד, לחדש ולעיין ולהתענג, זה ממגנט, וככה מגיעים למטרה, שלימות בתורה ושלימות בעבודה. 

נכון, צריכים פרוייקטים וצריכים הספקים ומטרות וכו', אבל מה שאמור להיות מול העיניים, אני כאן בשליחות, אני צריך למלאות אותה.
__________

אני מבין שהפערים ביננו מצטמצמים, תחילה דיברת על עיסוקים מעולם המעשה, ועכשיו אתה רק לא מסכים עם לימוד ללא שאיפה. 



תוקנו שגיאות כתיב.

תוקן על ידי זיהוי ב- 02/05/2014 14:22:49

הרעיון לערוך סדר בדברים חשוב, אבל כיון שאני די משוכנע שכשנגיע לליבת המחלוקת היא תהיה קטנה ממה שחשבנו, אם בכלל – נחכה לסוף הויכוח, שנראה קרוב מתמיד.

לגבי האדיבות והניצחון אני חייב לספר עובדא בדידי. בעבר לימדתי באיזו ישיבה ופעם לאחר שעות הלימוד נקלענו לשיחה באיזה נושא השקפתי מיוסם. כ'רב' הבעתי דעה קיצונית מסויימת ופרסתיה לפני התלמידים. באמצע השיחה התערב אדם שישב בפינת החדר, עד עתה איני יודע מה עשה שם אך לאחר מעשה נודע לי שהוא מנהיג קהילה ושוחר כבוד רבני, שליבתה איזה חיבור לנוסטלגיה מסויימת – שמעתי על הקהילה ועליו, אך בשעת מעשה לא קישרתי שזהו האיש, והיה נדמה לי כאחד האדם – הוא ניסה להתנצח ולהוכיח את דרכו הקיצונית-ההפוכה מזו שייצגתי, ונפתח ויכוח קטן אך עימו נסיתי לשמר את הכבוד. בשלב מסויים שהאיש הטיח דברים ורעיונות משונים וגם מיהרתי לביתי, העמדי אותו מול סתירה מביכה ומטופשת בדעה שהציג. הוא נפגע ונפרדו דרכינו. עד עתה אני עצוב מכך שהדיון הסתיים בהשפלה, כי יודעת נפשי שאדם שקיבל 'את האמת בפרצוף', דווקא בגלל זה לא ישתכנע ממנה [יש איזה רעיון כזה של הרב דסלר]. עד כאן סיפור נחמד.

ומכאן לנידון: אתה רואה את אהבת הכבוד [קריירה, כלשונך], למשל, כדבר שלילי, שכיון שהוא קיים ואין דרך להוציא אותו מהגוף – כמו אצבע, ואם הוא היה אצבע היה צריך לעקור אותה – לכן עדיף שהוא ילך לדברים חיוביים כמו רבוי תורה.

לדבריך, ישנו קונפליקט בין היות "עפריות החמריות חס", שמקשה על האדם לפעול ברצינות בכל נושא, לזה שיש לייחס כל מעשה לד' לבדו, ע"פ ציטוט נוסף מהמס"י, בפרקו הראשון.

הפתרון מבחינתך, ש"מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה". כלומר, יש יצר וזו עובדה. עדיף להטות אותו לדברים הטובים. [אני מקווה שגם אתה מבין שאין מצווה ללמוד שלא לשמה, אלא שהגמרא מייעצת למי שלא מסוגל ללמוד לשמה, איך להתמודד]

לדעתי, אם הרבה אהבה כנ"ל, ישנה בעיה עקרונית בדבריך. היצר האנושי – כבוד, קנאה, תחרות וכו' – קיים באדם בכל עת [ישנם ששברוהו ומאז יותר קל להם להתמודד עימו, אבל בעיקרון הוא קיים. מה גם שקשה לשבור את כל היצרים, ומסתבר שרובם לא מצליחים בחייהם]. ולדבריך לעולם לא נגיע לתיקון השלם. כי אמנם הצלחנו להסב את היצר לדברים טובים, אבל הוא עדיין קיים. כשאתה מדבר על 'שימוש הכרחי בחומר' אתה הופך את כל בני האדם לטמאים ביסודם, כי השימוש בחומר הוא רע באופן מהותי, והם זקוקים לו באופן שאינם יכולים להתנתק ממנו!

כמו"כ, בדבריך מצויה דעה הנקראת אצל כמה הוגים כפירה, כי לדבריך היצר הוא רע ביסודו, וכיצד יתכן שהאל ברא דבר רע ביסודו?

לענ"ד הנושא של 'לשמה' הוא האידיאל המחשבתי, אבל האדם אמור לנצל את היצרים לדברים טובים. כמו שאמרו חכמים שאם לא היתה קנאה היה העולם נחרב. כך בכל נושא, היצר הוא עובדה והוא בעיקרו נטרלי-אנושי. אדם בלי יצרים הוא חסר משמעות מהבחינה האנושית! לך תסביר לאדם הכי מאמין, שהתפקיד שלו 70 שנה לבנות דברים שייהרסו מול עיניו. אפי' אם יאמין, הוא יפרנס את טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים או שיתאבד! (אם תפנה זמן לדברי חולין, מומלץ שתכיר את תורתו של פרופסור וויקטור פרנקל ז"ל, ממש על נושא זה)

לגבי הטיעון שכ"כ המסילת ישרים, הסברתי שאין זו כוונתו, וכדאי שתקרא שוב את דבריו בפרקים הפרישות, בנושא השימוש הנכון בחומר.

לגבי המקורות שלי, עיין כאן (פסוק יג) [קצת ארוך, אבל שווה]:

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41568&st=&pgnum=8

ואם אתה מבין קצת בקבלה, תראה כאן (מתחילת דרוש ז עד שימאס לך): http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4683&st=&pgnum=269

כדאי שתעיין גם ב'דרך המלך' שציינתי. אם תרצה, אביא לך מקורות נוספים בעת שתחפץ.

ב)אין לי מושג מה יש לך מספר שלא ראית, אינני יודע באיזה שלב אתה בחיים, אבל עד כמה ששמעתי הספר שציינתי הוא אחד הספרים הפופולארים ביותר בעולם הליטאי. זה לא רק הוא, כפי שציינתי. לגבי החברת המילים על החוכעמים וכו', כדאי שתקרא עוד פעם מה כתבתי. [מכיון שהדעה שיצגתי היא אמת מבחינתי, מה אכפת לי איך היא מוגדרת בהשקפה הפופולארית?!]

ג)יש באתר כתבה על אחד המכונים גודל שדרש לאחרונה כמה חשוב 'להתבדל'. אין לי מושג למה הוא התכוון, קראתי הרבה מאמרים שלו ואף פעם לא הבנתי מה הסיפור שלו אבל לעצם העניין, לפי איך שאני מבין הדרך החינוכית מבחינתו היא כך:

א. הילדים שלי יאכלו רק מה שאני מוכר להם (בהנחה שזה אכן יקרה).

ב. אני אמור לספק להם את כל מה שלא רע! – כשבד"כ אבא אחד לא יכול לתת כ"כ הרבה (מבחינת זמן וכסף)

ג. למעשה, הם או יכירו את כל החלק הטוב בעולם, בהנחה שמדובר ביותר מ-80% מהבריאה, הם יספיקו עד שיעמדו על דעתם לטייל בהמון מדינות, לנסות אלפי סוגים של חוויות אנושיות, להכיר מאות אלפי אנשים ומיליוני יצירות.

או, שהם יכירו את החלק הטוב שאני בורר ממה שאני מסוגל להכיר להם.

ואז?

ד. או שזה יספיק להם, וזה אומר שהם יהיו יותר מפגרים (מבחינה אינטיליגנטית) מההורים שלהם. ואז הם כנראה ייצרו או יוכיחו פיגור בינוני-קשה (חוסר מסוגלות להכיל הרבה חומרי ידע והרגשות), או שהם ייצרו או יוכיחו אוטיזם (הסתפקות בתעסוקה אחת-חוסר עניין בסובב אותם).

או שזה לא יספיק, ואז החינוך יכשל.

ואז?????????

אני כבר חוזר.

א. הסיפורים שלך תמיד יפים, רק שכחתי לספר את הסיפור עם המשנה הלכות.

ב. דברי הוצאו מהקשרם על ידיך לאורך כל הדרך, אז בא נעשה סדר [אצטט אותך ואענה לך]. ואנא, אף על פי שאני ארוך תקרא אותי במתינות בעיון ובישוב הדעת:

ג. כתבת:

 "ומכאן לנידון: אתה רואה את אהבת הכבוד [קריירה, כלשונך], למשל, כדבר שלילי, שכיון שהוא קיים ואין דרך להוציא אותו מהגוף – כמו אצבע, ואם הוא היה אצבע היה צריך לעקור אותה – לכן עדיף שהוא ילך לדברים חיוביים כמו רבוי תורה".

ממש לא דיברתי על תאוות הכבוד, דיברתי על כך שבדבריך האחרונים על השאיפה שצריכה להיות פיספסת את הנקודה, הנקודה היא לא הסיפוק והעצמה האישית, הנקודה והמטרה היא קיום חובת האדם בעולמו, זה מה שצריך להיות מול העיניים.

קשה אולי "להיכנס לנעליים" של מי שזכה לכך, אך מי שזכה לכך מקבל מבט ותפיסה אחרת לכל הנושא של הכבוד והיצרים וכו' כפי שאפרט על סדר דבריך.  

ד. כתבת:

"לדבריך, ישנו קונפליקט בין היות "עפריות החמריות חס", שמקשה על האדם לפעול ברצינות בכל נושא, לזה שיש לייחס כל מעשה לד' לבדו, ע"פ ציטוט נוסף מהמס"י, בפרקו הראשון.

הפתרון מבחינתך, ש"מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה". כלומר, יש יצר וזו עובדה. עדיף להטות אותו לדברים הטובים. [אני מקווה שגם אתה מבין שאין מצווה ללמוד שלא לשמה, אלא שהגמרא מייעצת למי שלא מסוגל ללמוד לשמה, איך להתמודד]

לדעתי, אם הרבה אהבה כנ"ל, ישנה בעיה עקרונית בדבריך. היצר האנושי – כבוד, קנאה, תחרות וכו' – קיים באדם בכל עת [ישנם ששברוהו ומאז יותר קל להם להתמודד עימו, אבל בעיקרון הוא קיים. מה גם שקשה לשבור את כל היצרים, ומסתבר שרובם לא מצליחים בחייהם]. ולדבריך לעולם לא נגיע לתיקון השלם. כי אמנם הצלחנו להסב את היצר לדברים טובים, אבל הוא עדיין קיים. כשאתה מדבר על 'שימוש הכרחי בחומר' אתה הופך את כל בני האדם לטמאים ביסודם, כי השימוש בחומר הוא רע באופן מהותי, והם זקוקים לו באופן שאינם יכולים להתנתק ממנו!"