פרשת וירא

תוקן על ידי שרית560 ב- 11/01/2024 16:03:43

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך (וירא יח-ג)

מכאן שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה (שבת קכ"ז).

הקשו המפרשים מנלן שגדלה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, אולי נאמר ששניהם שקולים הם?

ויש לבאר כי הנה אמרו חכמינו בתלמוד (יומא נג.) תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך אלא מצדד פניו והולך. והנה כשראה אברהם אבינו את האורחים, וכתוב "וירץ לקראתם" שמשמעו פנים אל פנים ורץ כדרכו כי אי אפשר לרוץ אחורנית,והסב פניו מנגד פני השכינה,וזהו שאמרו חכמינו ז"ל , גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", דהיינו מלהיות מקביל פניו נגד השכינה (קול אליהו)

אולם נשאלת השאלה בפי העולם: אמנם אנו לומדים מאברהם אבינו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, אבל אברהם אבינו עצמו מנין ידע הלכה זו, ומדוע הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים?

ותירץ הג"ר נתן אדלר זצ"ל,שגופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש עד כדי כך שאבריו היו הולכים לעשות רצון הבורא, ולכן כאן כשראה שרגליו הוליכוהו לקבל האורחים,הבין שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה. וכעין זה מצינו בדוד המלך שאמר (תהילים קי"ט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך" מרוב שמחשבתו היתה טהורה, רגליו נהפכו לקדושה והיו מוליכים אותו למקומות טובים.

וכיוצא בזה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל את הפסוק (יהושע א,ח) ו"והגית בו יומם ולילה",אם כן מתי יישן? אלא הכונה היא שתהגה ביום בתורה עד כדי כך שבלילה תחלום על הלימוד. ואכן הרעיון הזה ראוי לרב זצ"ל חיבר חיבור בשם "רסיסי לילה" ובו כל החדושים שזכה לחדש בלילה בעת שנתו, וכשהיה מתעורר מיד היה קם ורושם את החידושים. והלואי שנזכה לחדש חידושים כאלו בהקיץ. ולמעשה כך העידו זקני הדור שעבר שהיו הולכים לישון עם קושיא ומתעוררים עם תירוץ משום שחייהם היו חיים של תורה.

וכשהחזו"א נפטר מסופר, שבגמר ההספדים ניגש אחד מהמשתתפים לאחיו של החזו"א ואמר לו: אולי תגדיר בכמה מלים את אחיך? נשא דבריו ואמר: כולם דיברו על גודל ידיעתו בתורה, ובמעלת נשמתו, אני רוצה להוסיף שגם גופו היה קדוש, כל דבר אצלו נעשה בקדושה וטהרה על אף שהגוף הוא חומרי. ועל הג"ר יעקב קניבסקי (הסטייפלר) זצ"ל ספרו שבשעה שישן היה גורס במשניות בעל פה... (ועיין בהקדמה לספר רע"א).

תירוץ נוסף,שאברהם הבין מעצמו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת מפני השכינה. שהרי כמה ימים לא באו אורחים,ובדיוק כעת כשהקדוש ברוך הוא בא מיד באו אורחים. אמר בלבו אם הקדוש ברוך הוא חפץ שאני לא אקבל אורחים מדוע האנשים האלו באו בדיוק עכשיו לבקר אותי, אין זאת אלא כדי ללמדני שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. (הרה"ג יעקב גלינסקי שליט"א).

מאחר שלמדנו את החשיבות הגדולה של הכנסת אורחים, צריך לזכור שיש גם הלכות מיוחדות כיצד להתנהג עם האורח. וכמבואר בשו"ע (אור"ח סי’קעד) שלא להסתכל בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, וכן לא לדבר בשפה שאינו מבין שמא יחשוב שמדברים עליו. (ועיין בבא"ח ש"ר פרשת בהר בחוקותי סעי’ ז’) לכן האדם לא ידע כיצד להתנהג עם האורח עלול להפסיד מצוה יקרה זו (לבוש יוסף)

ואברהם היה זקן בן מאה שנה והיה גם חולה כי זה היה ביום שלישי למילתו ועל כל זה רץ הוא בעצמו? אלא כל מה שכתוב כאן זה מורה על יום המיתה ואל תקרי ואל הבקר רץ אברהם אלא ואל הקבר רץ אברהם, שבאותו רגע נגלה לו קברו של אדם הראשון וראה איך יפה  ונעים גורלו, וזה מוסר לאדם שידע שסוף אדם למות ולא יאמר אדם שיש עוד זמן לשוב, ועוד הוא קטן בשנים ושעתה ימלא את כל תאוותיו ואחר כך ירחם ה’, והצדיקי לא אומרים כן, אלא תמיד חוששים ואומרים שמא ימותו ולאור ישאר להם זמן לעשות צדה לדרך, וכן אברהם אבינו עליו השלום אמר ואנכי עפר ואפר, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת על עצמך שאתה עפר ואפר, לכן אחרי מותך אין אני משכיב אותך בסתם עפר אלא בוא ראה את הבריאה הראשונה אשר בראתי מעשה ידי ולא ילוד אשה ושם יהיה גורלך. וזה שאמר הכתוב ואל הקבר רץ אברהם, וכן בכל דור ודור, כל צדיק וצדיק שמעשיו לשם שמים, אף על פי שנקבר בכל מקום הקדוש ברוך הוא מביא להם מעפר מערת המכפלה ושומר עליהם עד תחיית המתים.

ולפעמים יש אנשים פשוטים שזוכים לקבורה כזו על ידי אמונה בתלמיד חכם ועל ידי מעשי טובים וקונים עולמם בשעה אחת. וכמו שמצינו בממשלת אוסטריה בזמנו של הרב חיים פנחס מקאריץ שהיה אב בית דין ושם היה גם הרב ר’ מגיד משרים והיה שם יהודי פשוט חייט, ויום אחד מת פתאום החייט הזה, וכשהכריז המכריז על הלוויה שמע ר’ חיים פנחס ואמר לו שקודם שיוציאו את המיטה מהבית יקרא לו, שמע על זה ר’ ייבא אמר גם הוא למכריז שיקרא גם לו, כי הוא רצה לדעת מה הענין שהרב חיים פנחס יוצא ללות אדם פשוט, וכשהגיע הזמן להוציא את המיטה מהבית הלך המכריז וקרא להם, והמון העם בראותם את שני חכמי ישראל הולכי אחר המיטה, יצאו כולם אחריהם ונעשתה לוויה גדולה, וכולם היו מתפלאים על זה.

ויהי אחרי שסתמו את הגולל ואמרו קדיש קם ר’ פנחס ועמד מול העם  ואמר רבותי אני יודע שכולכם מתפלאים על זה שאני באתי ללוויה של אדם פשוט מישראל אף על פי שללויות של גדולים אין דרכי ללכת, אבל דעו לכם, שהענין הוא מחמת שהאדם הזה זכה להכנס לעולם הבא על ידי, לכן אני באתי לכאן ללוותו. ומעשה שהיה כך היה לפני שבוע היתה חתונה מסוימת בעיר ואני הייתי המסדר את הקדושין, והיה צריך שם לפייס את החתן והיה קשה מאוד לפיסו, כי מצד הכלה הבטיחו לחתן לתת לו טלית גדולה העשויה מצמר רחלים ועבודה טובה, ואבי הכלה היה דחוק מאוד ולא היה יודע מה לעשות כדי להמציא לחתן את הדרוש. והחתן אומר שאם יתנו לו את הדרוש תכף הכל יבוא על מקומו, ואם לא אזי לא יהיה שום דבר, ואני אמרתי לו שימתין למחרת בבוקר ובעזר השם אני אביא לו את הטלית, אבל החתן לא הסכים גם לזה, ועוד מעט היו מבטלים את החתונה לגמרי. והורי הכלה באו אלי בבכיות, שלא אתן את החתן לעזבם, וראיתי שהדבר קשר מאוד, והורי הכלה לא היה להם כסף, והחתן עקשן מאוד וקשה לתוך ביניהם אז אמרתי לחתן שימתין לי מעט ואני אלך להביא לו את הטלית, וכבר היה חצות לילה, יצאתי לחוץ וראיתי שבבית אחד דלוק אור דפקתי על הדלת, ויצא החייט, וכשראה אותי קבלני בסבר פנים יפות ושאל אותי מה כבוד הרב מבקש? אמרתי לו שאני רוצה נדבה בשביל חתן, תכף הוציא ונתן לי סכום כסף, שאלתי אותו אם הוא מכיר עוד נדיבים אחרים כדי שאלך אצלם, אז שאל אותי כמה כסף דרוש לי? ואמרתי לו את הסכום הדרוש לטלית כזה אמר לי אם אני נותן את כל הכסף ולא יצטרך הרב ללכת לשום מקום מבטיח לי הרב שיהיה לי חלק לעולם הבא? אמרתי לו כן, ותכף הוציא ונתן לי את כל הכסף הדרוש ונתן לי את הכסף בשמחה גדולה, ותכף רצתי אל החתן ונתתי לו את הכסף ונכנס תחת החופה וגמרנו את החופה בשמחה באותה הלילה, אז חשבתי בלבי ואמרתי כמה מצות קיים האדם הזה, קודם כל האמונה שיש עולם הבא ועוד שהאמין בי, וזה נקרא שיש לו אמונה חזקה בתורה ובחכמים, ועוד שהכניס שלום בין שתי משפחות ועוד שהכניס חתן וכלה תחת כנפי השכינה וכמו זה הרבה מצוות, ועתה באתי לתת לו מה שהבטחתי לו, ועל זה וכמוהו אמרו רבותינו זכרונם לברכה יש קונה עולמו בשעה אחת, וזוכה לקבר הצדיקים והקדוש ברוך הוא מביא להם עפר ממערת המכפלה. (אהבת חיים)

וכשנתבונן נווכח לדעת שמה היה קורה אילו באמת היו בסדום עשרה צדיקים והשם יתברך לא היה מחריב את העיר? הלא היו נשארים ברשעם, לא עוד אלא שהיו ממשיכים לבזות את הצדיקים בו בזמן שרק בזכותם הם קיימים, ומזה נלמד לזמננו...(הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א)

וכן מסופר בתלמוד ירושלמי (פרק רביעי הל’ ה’) כשאדריינוס קיסר הקיף את עיר ביתר, היה שם בעיר צדיק גדול ושמו אלעזר המודעי יושב על שק ואפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים אל תשב במידת הדין היום. לאחר זמן התחיל אדריינוס להתיאש, ורצה להסיר את המצור. קם כותי אחד ואמר לו: אל תעזבו את המקום, תראה שאני אסדר את הענין.

ידע הכותי שבזכות ר’ אלעזר המודעי כולם נצולים. הלך אליו ועשה עצמו כאילו לוחש לו באוזנו. כשראו זאת האנשים הלכו לבר כוכבא ואמרו לו: אתה נלחם, ודודך ר’ אלעזר המודעי משתף פעולה עם כותי שבעיר הסמוכה לטובת האויב. קרא לו בר כוכבא ושאל אותו:מה לחש לך אותו כותי? ענה לו בתמימות: לא כלום. וזאת משום שהיה טרוד בשקו ותעניתו לא שמע מה אמר לו אותי כותי. חשב בר כוכבא שהוא משקר, נתן לו בעיטה והרגו. ומכין שמת רבי אלעזר נלכדה עיר ביתר ונהרגו ארבע מאות ריבוא בני אדם כי הוא היה מגן על אנשי דורו בזכות צדקותו תפילתו ותורתו.. (לבוש יוסף)

אל השולטן המצרי הגיעו בחשאי שרים. "דבר סתר בפינו" הודיעו השרים לשולטן.

"ומהו הדבר?" תהה השולטן.

ידוע לנו אדוני השולטן" אמר אחד הבאים כשהוא בורר את מלותיו, ידוע לכולנו כי אתה מכבד ומוקיר את רופאך היהודי, ואף מפרסם את שמו. אך ידוע לנו דבר נוסף דבר אשר לך אדוני השולטן, אינו יודע".

השר השתתק ובחן את פניו של השולטן.

"אמור לי את הדבר הזה!" ציווה השולטן "ובכן" השר הדובר הנמיך קולו, "עצתנו היא, כי מן הראוי שתזהר ותשמר מפני הרופא היהודי, נודע לנו שזומם הוא להרוג אותך הוד מעלת השולטן!"

בחדר נפלה שתיקה. השולטן הביט נכחו וראה כי כל השרים מנענעים ראשיהם לאות הסכמה, משמע נכון הדבר. פניו אדמו מרוגז. "היתכן?" קרא והטיח אגרופו בשולחן. "פה, בארמוני שלי, יעז אדם כלשהו להרגני? הביאו הנה תכף ומיד את הרופא היהודי, ונעמיד אותו למשפט!"

חיש הובא הרופא, הלא הוא רבי משה בן מימון הרמב"ם עד מהרה התקיים המשפט אך ככל שקרב הזמן לחרוץ את פסק הדין חש השולטן כי אין הוא מסוגל להכריע בדבר:

נכון הוא, כי הרמב’’ם מאשם בנסיון להרוג את השולטן ועל עוון זה יש להטיל עליו עונש כבד. אך מאידך גיסא, לא יכול השולטן לשכוח את השנים הרבות שבהן שרת אותו הרופא היהודי באמונה ואף הציל את חייו לא פעם. ואם כך כיצד מסוגל הוא השולטן, להטיל עונש כבד על אדם שכה היטיב עמו תהה המלך והתלבט כיצד עליו לנהוג? ולבסוף צץ רעיון במוחו: "אערך גורל ובאמצעותו אחרוץ את הדין, וכך החליט. גם דרך לעריכת הגורל מצא ביום המחרת, הוא היום בו אמור להנתן פסק הדין, יכונסו לתבה אחת שני פתקים, על אחד הפתקים תכתב המילה ""חיים" ואילו על הפתק האחר תכתב המילה ה"מות". בבוא הרגע יתבקש הרמב"ם העומד לדין לשלוף את אחד הפתקים מתוך התבה, הוא ישלוף פתק, ובכך יחרוץ במו ידיו את גזר דינו. אם יטול בידו את הפתק שעליו כתובה המילה "חיים" יחיה. ואולם, אם יעלה בגורלו  הפתק, שעליו רושמה המילה "מות" יוצא להורג.

הכנת התיבה והפתקים הוטלה על שמש בית המשפט. אדם זה שש בתפקיד שקבל שכן שונא יהודים מובהק היה בעודו מתכונן להכין את פתקי הגורל. צץ במוחו רעיון נורא על שני הפתקים יכתוב הוא מילה זהה "מות" וכך יובטח כי הרמב"ם אמנם יוצא להורג!

שמח  במזמתו, עד כי החליט לערוך באותו ערב משתה גדול לכל רעיו וידידיו. במהלך המשתה, שתה השמש כמות יין נכבדה לקרבו, גבר עלילו יצר הפטפוט, והוא סח לרעיו. על אודות רעיונו הנפלא. שמעו הרעים ונהנו, אף הם שנאו את הרמב"ם, הרופא היהודי המפורסם, וצפו בכליון עינים למותו.

בהגיע יום המחרת התיצבו הכל באולם המשפט. בין הממתינים להתחלת המשפט היה כמובן גם הרמב"ם. והנה נגש אליו אחד האנשים שהשתתפו בליל אמש במשתהו של השמש, ולחש על אזנו: "בטוח אני כי היום הזה הוא יום מותך!"

הרמב’’ם הבחין היטב בנעימת הלעג והשנאה שבקהל. ’אם גוי זה מעז לדבר בתוקפנות שכזו בודאי טמונה במהלך הגורל תרמית כלשהי’. חשב בלבו. ומיד הבין: ’מסתבר, כי על שני פתקי הגורל רשמו מלה זהה – מות.

הרהורים אלו חלפו עברו במוחו כהרף עין. ומיד נמצאה תשובה ניצחת לאותו אדם שלחש על אזנו. "בטוח אני, כי ה’ יוציא לאור משפט צדק", כך השיב לגוי.

עד מהרה הובאה לחדר תיבת הגורל, ובתוכה שני הפתקים. באולם הורגשה תכונה השולטן ושריו התיצבו במקומותיהם והכרוז הודיע: "הנאשם מתבקש להוציא מתוך התבה את אחד משני הפתקים!" הושיט הרמב"ם ידו אל התבה ונטל את אחד הפתקים, ומבלי להביט בו הכניס את פיסת הנייר לתוך פיו ובלעה. ""כולכם ראיתם כי היו בתבה שני פתקים" פנה ואמר לנוכחים, "על אחד מהם נכתבה המילה ’חיים’ ועל האחר ’מות’. את אחד הפתקים ראיתם כי בלעתי לקרבי, ועתה נבדוק נא את הפתק הנותר. אם ’חיים’ כתוב עליו בודאי תבינו כולכם, כי לעצמי נטלתי את הפתק שעליו נכתב ’מות’. אך אם נימצא כי על הפתק הנותר כתובה המילה ’מות’ אין זאת אלא שבלעתי את הפתק שעליו נכתב ’חיים’  פרושו של דבר: בחרתי בגורל החיים!"

הפתק השני הוצא מתוך התבה והכל ראו, כי המלה ’מות’ מתנוססת עליו. "אם כך, יש לשחרר" את הרמב’’ם אמר השולטן, "שהרי בחר בגורל החיים!"

הרמב"ם יצא לחופשי וכל שרים שהעלילו עליו את עלילת השוא הביטו אחריו באכזבה מהולה בכעס: שוב גברה עליהם ידו של הרופא היהודי, שכן בחכמתו חשף את מזימתם ואת מזמתו של שמש בית המשפט וטכס נגדך עצה כה מוצלחת!

לאחר שפנו הכל לדרכם, קרא השולטן לרמב"ם "אמר נא לי" כך בקש, "מה הסיבה לכך שבלעת את הפתק אשר בו בחרת?" והרמב"ם הסביר: "הבנתי מה זממו שונאי אותם שונאים שטפלו עלי עלילת שקר וסיפרו לשולטן שיש בכונתי להרגו..."

והשלטן לא נח ולא שט עד אשר חקר ודרש בדבר, ומשנודעו לו כל מעלליהם של שריו, ציוה להשליכם לכלא. "אכן, גדול הוא אלקי היהודים", סח השולטן באזניי הרמב"ם אשר נטע חכמה בלב יראיו ובזכות חכמה זו חלצים מאמיניו מצרה ויוצא הצדק לאור!" (מעשיהם של צדיקים)

ויאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (וירא  יח-כ)

כבר כתבנו למעלה שהמלאך גבריאל שהוא שר האש נשלח כדי להפוך את סדום. ובפרשת לך לך נאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאוד. ולא נתבאר בפירוש מה היו חטאיהם.

דעו כי העיר הזאת היתה עשירה מאד כי ממנה בא הזהב הטוב ואבנים טובות ומרגליות, והיו משופעים בכל טוב עד שלא היו צריכים לדאוג לשום דבר ולא היתה עיר ברוכה כמו סדום. אבל בהיותם רשעים היו מושחתים ועברו ד’ עבירות.

העבירה האחת היא גילוי עריות כי במרחק שש שעות מסדום היה לה מקום של מעיינות והיו שם הרבה מעיינות ואילנו של כל מיני פרי והיו הולכים לשם בילוי כל אנשי ה’ הערים האלה שהם סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצוער. והיו שוהים שם ארבעה ימים ולילות, והיו אוכלים ושותים שם אנשים ונשים יחד והיו מזמרים ומפזזים ומכך יצא רעה רבה, כי בכל מקום שיש תערובת אנשים ונשים יוצאת רעה גדולה ועברו עבירות רבות של אשת איש בקלות רבה.

העבירה השניה שלא היו נותנים לשום אדם לעבור בעירם וההסכמה שלהם היתה לא לקבל לעיר שום אורח, והיו משאירים אותו ברחוב וקצצו את האילנות סביב העיר כדי שאפילו עופות השמים לא יהנו מהם  והכריזו בסדום שכל אדם שיקבל אורח בביתו ויתן לו מזון יישרף. וכשהיה בא איזה עני היו נותנים לו צדקה אבל היו חורתים שמם על המטבע, והיו מצוים לכל החנונים שלא למכור לו דבר לאכול, וכך היה מת מרעב. ואחרי מותו היה בא כל אחד ונוטל פרוטתו. והיו פושטים אותו לגמרי והיו מתכתשים זה עם זה על בגדיו, מי יקחם ובחלק של מי יקבר ערום.

ובאותו זמן היה ללוט בת אחת ששמה היה פלטית שהשיא אותה לאחד מבני סדום. יום אחד עבר עני וביקש ממנה צדקה, והי’ שרוי בתענית כמה ימים כי לא הי’ מי שיתן לו לחם. וכשראתה בתו של לוט שהוא הולך  למות, ריחמה עליו, ובחשאי הלכה ונתנה לו אוכל. היינו כל יום כשהיתה הולכת למעין לשאוב מים נתנה לחם בתוך הכד, ורמזה לו שהוא יקח הלחם. וכך עשתה ימים רבים.

ודייני סדום היו תמהים בראותם שהוא עדיין בחיים. אמרו מי מזין אותו ולפי שצבע פניו היה טוב בודאי יש מישהו הדואג לו, ורוצים אנו לדעת מי הוא זה האיש העושה "רעה" זו שיש ולב לעבור על חוקי מדינתנו.

וכך הלכו שלשה אנשים והתחבאו בסתר לראות המעשה. למחרת ראו את בתו של לוט והנה היא מוציאה הפת מן הכד ונותנת אותו לעני. רצו מהר והודיעו הדברים לדייני סדום, ויצא פסק הדין לשורפה, ושרפוה באמצע הרחוב כדי שתפול אימה על שאר האנשים ולא י עשו כמעשיה ולא ירחמו על אורחים.

מעשה היה בנערה אחת ויצא פסק הדין להפשיט בגדיה ולמרוח אותה בדבש מכף רגלה ועד ראשה ולשום אותה במקום של דבורים. וכך עשו לה. וצעקותיה היו איומות כל כך שהבשר היה נעשה חידודים חידודים, אבל איש לא ריחם עליה. ויש אומרים כי על בתו של לוט גזרו כך למרוח אותה בדבש ושמו אותה על ראש הגג ואכלוה הדבורים.

ושרה אמנו שלחה את אליעזר ללוט כדי לשאול בשלומו. משנכנס אליעזר לעיר ראה עני אחד נכרי שהיו מכים אותו רץ אליעזר ואמר להם: וכי אין אתם יראים מה’ להכות עני על לא עון בכפו במקום לכבדו כי אורח הוא ענה לו הסדומי ואמר: אין אנו מכירים אותך. מי שמך לשופט עלינו, אין הוא קרובך שתתערב בשבילו, ובזעמו נטל אבן ופגע במצחו של אליעזר וכך היו מתנצחים עד שבאו לפני הדיינים. אמר הדיין לאליעזר, עליך לשלם לו על שהקיז דמך, והממון שהיית צריך לתת למקיז תתן לו. הרי אליעזר אבן והטיח במצחו של הדיין עד ששתת דם. אמר לו אליעזר הכסף שאתה חייב ליתן לי תן לפלוני. ולא אצטרך להוציא מכיסי, ויהיה זה תמורת זה.

ובהיותם שקועים בעבירות חמורות כאלו היו ראויים להאבד, ואע"פ שהיו רשעים ביותר ולא היו ראוים לכך שתשובתם תתקבל

ואנכי עפר ואפר (וירא יח-כז)

 עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל יש לו עתיד, עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה, לעומת זה האפר אין לו כל עתיד, אבל היה לו עבר, שמתחילה היה חפץ מועיל, אברהם אבינו היה כ"כ עניו ושפל בעיני עצמו, עד שדימה את עצמו לעפר ואפר, לאמר, שאין לו שום מעלה לא מצד העבר, ולא מצד העתיד, ולכן זכה לשתי מצוות, "עפר סוטה" ו"אפר פרה אדומה", "עפר סוטה", מברר דוקא את העבר של האשה, א"כ נתנה התורה חשיבות לעפר גם לעבר, ואילו "אפר פרה אדומה" מטהר את האדם לעתיד, א"כ נתנה חשיבות לאפר גם לעתיד, להודיע לאברהם, שיש לו גם עבר וגם עתיד (מדרש אריאל)

טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלנו ונדעה אתם (וירא יט, ד-ה)

ונדעה אותם ביקשו לעשות עמהם עבירה במשכב זכור, אז אמרו המלאכים ללוט, אם הם אנשים כאלו בודאי לא תעיז עוד לבקש רחמים עליהם, כי תועבה גדולה כזו גם הגרועים ביותר אינם עושים, ואם יש אחד העושה תועבה כזו, כולם רואים להישרף ואין ראוי לרחם  עליהם כלל.

הישוב לכך הוא, שהנסיון העקידה למעשה היה מורכב מכמה נסיונות קשים יותר משאר הנסיונות: א. הנסיון הנוראה שנתנסה אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו לבורא עולם, בו בזמן שהובטח לו שיצא ממנו עם רב.  ב. עד נסיון העקידה אברהם אבינו היה מקרב את כולם בדברי הוכחות שיש בורא לעולם ושהוא מנהיג את העולם והוא המטיב לנו, והנה כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו לעקוד את יצחק בנו יחידו ולהעלותו עולה, למרות שיש חשש שהעולם ישאלו איפה החסד וההטבה שלימדת אותנו?   ג. מה גם שמעשה העקידה נראה כביכול כסוג עבודה זרה של מעביר למולך, שמעבירים את בנם לתוך האש, ומכים בתופים ומחולות כדי שלא ישמעו צעקות הנער. אברהם אבינו יכול היה לטעון להשם יתברך שמא מעשה זה יגרום שימנעו מלעבוד את הבורא יתברך, ובכל זאת לא חשש, אמר אם הקדוש ברוך הוא ציוה אותי להקריב את בני אני עושה ללא שום חשבונות, ולכן התורה פרסמה דוקא את הנסיון הזה במיוחד.

ועוד יש לומר שהרי כל הנביאים (חוץ ממשה רבנו) ראו באספקלריא שאינה מאירה, כלומר ראו דבר לא ברור, והיו צריכים לדעת מעצמם את כוונת ה’ יתברך כמו שירמיה ראה מקל שקד וסיר נפוח (ירמיה פרק א’) כך גם אברהם אבינו ראה מראה לא ברור, כגון הר וענן קשור על גביו, או מזבח וסכין. והיה צריך לפרש לעצמו שכוונת ה’ היא לשחוט את יצחק וזה נסיון גדול לפרש כך, בזמן שאפשר לפרש אחרת (הגרא"מ שך שליט,א לוקט מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך...והעלהו שם לעולה  (וירא כב,  א-ב)

שיא הנסיונות של אברהם אבינו היה עקידת יצחק. זה מסמל את יכולתו של היהודי למסור את נפשו על קדושת ה’. נסיון העקידה תמיד מוזכר לזכות עם ישראל, אם בתפילת שחרית כל בוקר, ואם בסליחות מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שעשה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו, וכן זכור עקידת יצחק וכו’.

שאלה הסטורית היא וכי מה כל הרעש סביב מעשהו של אברהם אבינו, והרי המוני יהודים לצערנו הרב עלו אפילו בשמחה על מוקד האש למען קידוש ה’ במשך כל הדורות? וכמו כן מה גדולתו של אברהם אבינו? הרי נתבקש לכך באופן אישי על ידי הקדוש ברוך הוא, וכי יהודי מאמין היה מסרב לציווי אישי של הקדוש ברוך הוא?

חז"ל מספרים במדרש איכה רבה (א,נ) מעשה במרים בת נחתום (סיפור המעשה הזה ידוע גם על שם "חנה ושבעת בניה") שנשבית היא ושבעת בניה, נטלן קיסר ואמר לבן הראשון השתחוה לצלם. לא הסכים, מפני שכתוב "אנוכי ה’ אלהיך" (שמות, יתרו כ, ב), מיד הוציאו אותו והרגוהו. כך כל שבעת הבנים. כל בן מביא פסוק משלו מדוע אינו רוצה להשתחוות לצלם. בבן האחרון אומר המדרש נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו בני! לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אימי, אל תזוח דעתך עליך שבנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד, אתה נסיון ואני מעשה וכו’, ע"כ.

לכאורה צריך להבין את דברי האם אתה נסיון ואני מעשה וכו’, האם היא צודקת בטענתה? ואם כן, מה הגדולה המיוחדת בעקידת יצחק לעומת עקידות למעשה של יהודים במשך הדורות?

והנה, מצינו בגמרא בבא מציעא (פו ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה זכו לשלשה. בשכר "חמאה וחלב" (בראשית, וירא יח, ח) זכו למן, בשכר "והוא עומד עליהם" (שם) זכו לעמוד הענן. בשכר "יוקח נא מעט מים" (שם ד) זכו לבארה שלמרים.

ושואל על זה המהרש"א הרי נאמר בגמרא תענית (ט ע"א) שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה, אהרון ומרים. ושלש מתנות  טובות ניתנו על ידם, ואלו הן הבאר, הענן והמן. "באר" בזכות מרים, "עמוד הענן" בזכות אהרון, ו"המן" בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכותו של אברהם אבינו? ועוד קשה, מדוע נאמר שהבאר בזכותו של אברהם אבינו, והגמרא מכנה זאת "בארה של מרים"? מתרץ המהרש"א, שבזכות אברהם אבינו לא היו נותנים לעם ישראל אלא לי שעה, אבל בזכות משה אהרן ומרים היו נמשכים המן הענן והבאר זמן רב כארבעים שנה. ולכן כשנמת אהרן נסתלק הענן, וכשמתה מרי נסתלקה הבאר, וכשמת משה נסתלק המן, ע"כ.

ננסה להבין את המאמץ שעשה אברהם אבינו לעומת משה אהרן ומרים, הרי אברהם אבינו עשה כאן רק מאמץ קטן מאוד, ולכאורה בזכות מאמץ קצת הוא זוכה כביכול להעניק את כל המתנות, ואילו מאמציהם של משה אהרון ומרי שהנהיגו וסבלו את סבלות עם ישראל במשך ארבעים שנה היו הרבה יותר גדולים, ובכל אופן הזכות מתחלקת בין שלשתן "מן" למשה, "ענני הכבוד" לאהרון ו"באר" למרים.

ב"שיחות מוסר" של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל  (שנת תשל"ב מאמר ח) מביא  משל על מנת לתרץ את שאלתו של המרש"א לעיל אילן גדול צומח מגרעין קטן, אך הגרעין בלבד לא היה יכול להצמיח את האילן בלי אדמה, ושניהם יחד אף הם זקוקים למים ושמש וכו’, וכשיש את כל הגורמים יחד כוהם יפה להצמיח את האילן. כך הוא בענינינו, הגרעין לעמוד הענן לבאר ולמן היה מעשה החסד של אברהם אבינו, ועדיין היה זקוק גרעין זה לאדמה כדי להצמיח את האילנות של באר עמוד ענן ומן,וזאת קבלו בני ישראל ממשה אהרן ומרים ע"כ.

גרעין בלבד אינו יכול להצמיח הוא זקוק להרבה תנאים נוספים: חול מים ושמש. אמנם  המאמץ של משה אהרן ומרים במשך ארבעים שנה היה הרבה יותר גדול ממאמצו של אברהם אבינו, אבל מי נטע בהם את הכוח להוציא זאת? מי זרע את הגרעין לכך? זאת עשה  אברהם אבינו על ידי מעשי החסד שלו. הכוח היה בזכותו של אברהם אבינו. ולהוציא לפועל לעם ישראל במשך ארבעים שנה זה היה בזכותם של משה אהרן ומרים.

כמו כן אפשר לומר בשאלה שהתחלנו בה יתכן שמעשי קידוש ה’ בפועל במשך הדורות היו יותר גדולים ממעשה עקידת יצחק, וכן יתכן שצודקת מרים במה שאומרת לאברהם אבינו אני מעשה ואתה רק נסיון. אבל מי נתן באומה הישראלית את הכוח שיהודי ימסור עצמו על קידוש ה’? מי נתן את הכוח באם מרים למסור את בניה על קידוש ה’? את הכוח הזה זרע אברהם אבינו בעקידת יצחק, למרות שבסופו של דבר לא נשחט יצחק. ויש עוד ענין שאין אחד שמסר את עצמו בשמחה כמו אברהם אבינו לכיבשן האש או בענין העקדה שמיהר לקיימה בשמחה שנאמר וישקם... שאר הרוגי המלכות נמסרו אכן אין כל אומה בעולם שמוכנה למסור את עצמה על קידוש אמונתה כמו האומה הישראלית, לכן את הזרע שנטע אברהם אבינו מזכירים בכל הדורות והתפילות. (אור חדש)

וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (וירא כב-ג)

ובהאיר היום השכים אברהם ועורר את יצחק בשקט כדי ששרה לא תשמע ותתעורר, והרי היא עלולה להתחרט ולא לתת להם לילך. ואע"פ שהיו לאברהם הרבה עבדים, אבל בהיותו אוהב מאד את המצוות, הכין הוא עצמו את כל ההכנות וחבש חמורו ובידו בקע העצים  ולקח את האש וסכין השחיטה וכל הדברים הנצרכים. כי בהיותו הולך בהרים לא ימצא שום דבר, שכן בהרים אין אנשים גרים וזה ששאלנו קודם והרי עצים אפשר למצוא גם בהרים התשובה היא כי לא כל העצים כשרים למזבח, ולכן רצה אברהם לנהוג ביצחק כמו הקרבנות ולקח עמו שני הנערים שהם אליעזר וישמעאל, וילך אתם אל המקום אשר אמר לו האלהים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (וירא כב-ד)

ביום השלישי הוא יום ראש השנה ראה את המקום מרחוק  שראה ענן חשוך ושונה משאר העננים ומסובב בהר, חשב בינו לבין עצמו נדמה לי שזהו ההר שאמר לי האלהים, אבל עדיין לא ידע זאת בבירור, כי חשב שמא מקרה הוא. ולכן שאל את יצחק לאמר: בני, האם אתה רואה משהו. ענה לו: כן. שאל את הנערים האם אתם רואים איזה דבר. אמרו לו: לא. ומכאן ידע שבאותו הר הוא צריך לערוך את העקדה. כי בראותו דבר נשגב לא היה להם זכות לראות אותו. שאם היה זה מקרה שירד ענן חשוך היו צריכים כולם לראותו כי זה דבר יוצא מן הרגיל. ויש אומרים שאברהם ראה בבירור שהשכינה שרויה באותו הר.

בכית המלאכים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא והנה בקעה גדולה לפניו והרים גבוהים סביב לה. וינועו ההרים וימושו ממקום ויתקבצו כולם אל מקום אח ויתחברו ויהיו להר גדול מאוד. וירד עמוד אש ויעמוד על ההר ויגיע ראשו השמימה. וענן עלה ויכס את ההר וירא כבוד ה’ בענן ויהי המקום הזה נורא ונחמד עד מאד. ויאמר אברהם ליצחק הגידה נא לי, בני מה אתה רואה שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויביטו הנערים ויתבוננו אל המקום אשר אמר להם אברהם ויאמר הרים אנחנו רואים! ויאמר אברהם: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם וילכו אברהם ויצחק ויבואו אל המקום ההוא. ויקח אברהם את יצחק ויסתירהו מפני השטן כי אמר אל  יתן ביצחק מום ונרצה לעולה! ויבן אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויגש אל יצחק לעקדו. ויאמר יצחק: הואל נא אבי, ועקדתני בכח, פן יפול עלי פחד פתאום בראותי את המאכלת והתנודדתי הנה והנה, ויקשה ממך לשחטני! ויעש אברהם כדברי יצחק ויחל לעקוד אותו. ויתן יצחק את ידיו ואת רגליו אל אביו לעקוד אותן, ויאמר אל נא תגיד לאמי את דבר מותי בראותך אותה עומדת על הגג או עוברת על פני בור פן תבהל וקרה אותה אסון! ויכל אברהם לעקוד את יצחק וישם אותו ממעל לעצים וישלח את ידו לקחת את המאכלת.

ויהי לב אברהם שמח לעשות את דבר ה’ ועיניו ירדו דמעה, כי נכמרו רחמיו על  יצחק הענוג והרך. בעת הזאת נפתחו השמים והמלאכים נקבצו מחנות מחנות, ויצעקו אל ה’ לאמר למה צוית את אברהם בחירך לעשות ככה? ויבכו המלאכים ותפלנה שלש דמעות בעיני יצחק...ואך נגעה המאכלת בצואר יצחק ותצא נפשו ותעף השמימה. אז ישמע קול ממרום לאמר אל תשלח ידך אל הנער! וכהשמע קול האלהים ותשב נפש יצחק על קרבו ויחי ויפקח את עיניו וישא אותן השמימה ויקרא ברוך אתה ה’ מחיה המתים!

ויאמר אברהם אל הקול הקורא מן השמים מי אתה שקראת לי? ויען אותו הקול לאמור מלאך ה’ צבאות אני ויאמר אברהם לא אמוש מן המקום הזה עד אם יאמר לי ה’: הורידה את בנך מעל המזבח! ועתה הבה אוציאה טיפת דם אחת מבני יחידי...! ויקרא המלאך שנית אל אברהם ויאמר כה אמר ה’ אל תעש לנער מאומה! ויהי ברגע הזה ויובא איל ויושם בין השיחים, הוא האיל אשר נברא ביום הששי בערב וירעה בגן העדן תחת עץ החיים ויישת ממימי הגן ויהי ריחו מלא את כל העולם. בעת ההיא הוריד אברהם את יצחק בנו מעל העצים וישא עיניו אל השמים ויתפלל אל ה’ לאמר ה’ אלהי! הנה אנכי לא חשכתי מך את בני יחידי היקר לי בחיי, על כן אנכי מתחנן אליך לאמר רחם נא את בני יצחק כי יחטאו לך וכבשת את כעסך וסלחת לעוונם והושעתם בצד להם! ויאמר ה’ ידעתי, כי יחטאו לי בני יצחק ועשו את הרע בעיני ושפטתי אותם בראשית כל שנה והיה כי יחפצו בסליחתי והתפללו אלי ותקעו לי בשופר איל, כאיל העומד מאחריך! ויבט אברהם אחריו וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו. ויתבונן אליו אברהם וירא והנה הוא מוציא את קרניו מסבך אחד ונאחז בסבך שני... ויאמר ה’ ככה יאחזו בני יצחק בארצות רבות והתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד היום ההוא אשר אקח בו את קרן האיל הזה ותקעתי בה לחרותם ונגאלו ושבו לארצם...

והאיל מהר ויצא מן הסבכים אשר נאחז בהם ויגש אל אברהם ויגע בראשו אל בגדו. ויהי הדבר הזה לאות כי שמח הוא על צאתו מן הסבכים להיות לעולה תחת יצחק. ויקחהו אברהם ויעלהו לעולה תחת בנו. ותאכל האש את האיל ולא נותר ממנו בלתי אם עשרת גידים ועורו ושתי קרניו. ויהיו הגידים למיתרים בכינור הנפלא אשר לדוד מלך ישראל והעור לאזור אליהו הנביא והקרן השמאלית לתקוע בה על הר סיני ביום תת ה’ את תורתו לבני ישראל והקרן הימנית צפונה עד היום הזה והיה בשוב ה’ את שיבת ציון ונלקחה הקרן ההיא ויתקע בה והלך קולה מקצה הארץ ועד קצה הארץ ושבו בני ישראל אל ארץ מולדתם!

ירושלים

ויהי כאשר כילה אברהם להעלות את העולה ויקרא למקום הזה "יראה". ויאמר ה’ אם אקים את דבר אברהם עבדי אשר קרא למקום הזה יראה, הלא יתעצב מאד שם בן נח הצדיק. אשר קרא למקום הזה "שלם" ואם יקרא המקום הזה בשם אשר קרא לו שם בן נח והתעצב אברהם על כן אקרא למקום הזה "ירושלם" לאמר "יראה שלם’’ ושמחו שני הצדיקים האלה וראו כי הקימותי את דברי שניהם. ויעש ה’ כאשר דיבר, ויהי שם המקום ירושלם עד היום הזה.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר אברהם אל יצחק בנו ידע תדע, בני, כי כל הטוב אשר עשה ה’ עמנו ויברכנו ונהיה ברכה בא אלינו בגלל התורה אשר למד אותי שם לעשותה, ועל כן לך נא, בני, אל הצדיק ההוא ולמדת וחכמת והשכלת והיית מבורך ולמדת גם את בניך ועשית אשר לא תסור התורה מפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם! וישמע יצחק לדברי אברהם אביו ויושק לו וילך אל שם.