ה' שפתיי תפתח – מיהו האדם שהשם יתברך נתן לו שפתיים לשבח ולהלל אותו? אותו אדם המכונה בתורה "נפש ממללה", שפירושו כוח הדיבור שניתן באופן ייחודי לאדם. להמחשת עוצמת מהות העניין נפנה את המבט לכך, כי כל פרט בשפה העברית – שהיא לשון הקודש – ניתן לכנותו במילה "דבר", וזאת משום שכל הבריאה כולה הינה התגשמות הדיבור של האלוקים, שכן תחילת מעשה בראשית היא בריאת העולם ב-10 מאמרות, ואילו המשך קיום הבריאה, כל רגע ורגע, מתאפשר באמצעות העיסוק התמידי בתורה, ובייחוד של הַבָל פיהם של תינוקות בית-רבן (ילדים קטנים המשננים פסוקים ומשניות), כנאמר בפרקי אבות, כי "אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות בית-רבן".

ננסה להסביר מדוע פי התינוקות – שהם ילדים קטנים – מקיים את העולם [הרוחני שעליו מושתת וממנו נמשך העולם הגשמי] בזכות דיבורם דברי תורה.

ניתן היה לומר, לכאורה, כי היה נכון יותר לסבור שאם העיסוק בתורה מקיים את העולם אז דווקא מי שמבין בעניין, מודע לו ובקיא בו – אז דווקא על פיו או מפיו העולם מתקיים. אלא שלא כך, כי על-פי האמת האלוקית – קיום העולם הרוחני אינו תלוי בחכמה, בשכל או במצב מודעתי נתון, אלא דווקא ביכולת לשמש כלי הממשיך את האור האלוקי. דהיינו, כאשר דיבור בעל תוכן רוחני נעשה באמצעות אדם טהור – כמו ילד זך שמעולם לא חטא – זה הדבר אשר ממשיך חִיוּת לעולם. ההסבר לכך הוא, כאמור, כי כל עוד הנפש טהורה [שכן, אין הקטנים מחויבים במצוות ואין אצלם מציאות של חטא או עכירות ונשארים תמיד בטהרתם] – האור האלוקי עובר דרכם. ומשום כך, בכוח הבלי הפה של דיבורי התורה של הצדיקים והילדים הרכים נמשך שפע של  אור אלוקי דרכם אל עבר מציאות רוחנית של העולם העליון, אשר בו נוצרת השפעה חדשה, ומשם חוזרת כאור חוזר לעולמנו שלנו.

אלא שלצורך הבנה חדה יש לעמוד בדקדוק על המושגים טהור וטמא:

טהור – משמעו מצב בו כל יכולת הראייה וההבנה בשכל, ובמיוחד הקבלה של הלב – הם במצב רהוט. כלומר, על דרך משל: כמו כתב רהוט שהינו ברור, קריא, ועל-נקל ניתן להבחין בין אות אחת למשנתה ובין משפט אחד למשנהו – כך לב טהור [=רהוט] מעניק לאדם את היכולת להבחין על-נקל בין טוב לרע ובין אמת לשקר.

מן הצד השני, ישנה מציאות של טומאה, שהיא מעין "עכירות רוחנית". שורשה הוא –כפי שמצטייר מאותיותיה –  אטימוּת וסתימוּת. רוצה לומר כי טומאה הינה מצב בו הלב של האדם נאטם – והרי שמדובר ברובד הרוחני – ולכן מביא זה לכדי שתי רעות אפשריות: האחת, כי לא יבחין האדם בין טוב לרע באופן מוחלט.

אלא שדבר זה קל יותר מן השני, מפני שברגע בו יואר לאדם מקור האור הרי שיבחין בו ויסכים לקבלו. ואילו הרעה הקשה יותר והינה כאשר האדם סובר שהטוב הוא הרע והרע הוא הטוב, ושניהם מעורבים ומעורבבים זה בזה, וקשה לו לאדם להפריד ביניהם.

אלא שיש לדעת כי גם (ואפילו) כאשר נמצאת עכירות רוחנית עדיין השפע שרוצה לרדת לאדם – ועל פניו ראוי לו – מתעכב בחוץ ונמצא במצב של המתנה עד אשר יחול שינוי שנפשו של  המקבל, ויהיה ראוי לקבל את השפע.

וכעת נוכל להסביר את העומק שבעניין, לפיו הקב"ה רוצה להשפיע עלינו שפע של אור חיים וטוּ­ב המנעימים לנשמה מאד מאד, אך לשם כך הערוץ האנרגטי המכונה "נפש" צריך להיות זך. משמע, כי זכּוּתה של הנפש היא תנאי מוכרך לכך שיאיר בה האור האלוקי, שהוא "מילוי" המעניק תענוג גדול בעוברו בה. הזכּוּת הזו מושגת בתהליך מתמשך של הזדככות – שהוא שורש המצוות עליהן מצווה התורה – הכרוך ברצון ובהתמדה בקיום תורה ומצוות, בד-בבד עם "עבודת המידות" – שהוא תהליך מתמשך בו האדם משתדל בכל יכולותיו ובכל רגע ורגע לקיים את החוקים והמשפטים של תורתנו הקדושה ודברי הפוסקים וכן ע"י התמדה בתהליך שינוי המידות [הרעות].

בעניין המידות רואים אנו כי באדם מגוון רב של אלמנטים רגשיים, כגון: כעס לעומת שלווה, עצבנות לעומת רוגע, קנאה לעומת הסתפקות, חכמה לעומת בורות ושמחה לעומת עצבות. כל צמד אלמנטים רגשיים הינם למעשה תכונה אחת – בקיצוניותה החיובית והשלילית. התורה מלמדת אותנו כיצד לעצב את העוצמה והתזמון במיצוי האלמנטים הרגשיים בחיינו. מידה טובה פירושה תכונה שמתבטאת בעוצמה הנכונה, בזמן הנכון ובמטרה הרצויה. מידה כמשמעה היא אינה משהו מוגדר, אלא כלי המשקף את העוצמה של האלמנט הרגשי.

במצב המאוזן וההרמוני החלק הרגשי שבאדם מפעיל ומחיה אותו וכן מביאו לפעול פעולות חיוביות, אך במצבו הלא מאוזן הוא יוצר דיסוננס, שהוא סוג של הרגשה רגשית צורמת המלווה באי נעימות ומתח נפשי הפוגעת במידת מה ביכולת לחשיבה בריאה ורציונאלית.

תהליך האיזון הנפשי עניינו כי האדם יתחזק ואז יהיו כוחותיו ברשותו ויוכל להתמודד עם בעיות שמבחוץ המאיימות על השלווה הנפשית, ומשכך על היכולת לקיים את התורה, המצוות ודרך-ארץ. רוצה לומר, כי מודעות עצמית היא הכרחית כדי להצליח בחיים בעולם הזה, שכן על האדם להכיר בעצמו כמות שהוא באמת, בכדי שיוכל לחוש ולהרגיש את הצורך להכיר טובה ושבח לבורא עולם! דהיינו, כי בכך שמכיר האדם בעצמו כמות שהוא באמת – כנשמה רוחנית וכחלק אלוקה ממעל, הכלואים בתוך גוף השייך לעולם החומר – מתעצם עתה חסדו של השם יתברך המחבר ומחיה בכל רגע ורגע בין שני חלקים בלתי קשורים לחלוטין ויוצר  מהם את האדם.

כמה מילים בענייני קבלה פשוטה: כל פעולות ומעשיי האדם נפעלים ומיושמים תמיד על-פי עקרון אחד ובסדר קבוע, בין במודע ובין שלא במודע, כדלהלן:

גילוי התעניינות בדבר -> שמביא לרצון פנימי -> המפעיל מחשבה -> ומביא פעולת תכנון 
-> תוצאה של יישום בפועל.

הרחבה

לומדים אנו מספרי קבלה כי עקרונות אלו נגזרים הם מדרך בריאת העולמות העליונים. כלומר, בשלב בראשון רצה הקב"ה לגלות עניין בבריאת עולם ובנבראים כדי להטיב להם, לאחר מכך נברא עולם בו המהות הינה רצון לקיים את ההתעניינות הזו, עולם שלישי בו המהות הינה מחשבה נקייה של כל הבריאה אשר עתידה להיברא, עולם רביעי בו הדגש הינו העברת המחשבה לעולם של צורות והבדלים ניכרים בין פרט למשנהו, עד אשר כל השתלשות זו יורדת לעולם התחתון – הוא העולם שלנו.

[עולמות אלה נקראים אבי"ע, ושמותיהם:

(1) עולם א"ק (אדם קדמון); (ב) אצילות (תחילת הרצון להטיב לנבראים); (ג) בריאה (פיתוח המחשבה על העולם שעתיד להיברא); (ד) יצירה (תכנון בפועל של העולם); (ה) עשייה (התגשמות התכנית)].

בכל עולם מתבטא הכוח העיקרי המניע שבו, כפי שמובא לעיל. אך מן הצד השני, גם כנגד עולמות עליונים אלו מובע הפן הנפשי שמפעיל את האדם, שכן אדם בצלם אלוקים נברא. רוצה לומר, כי באותו אופן שהאלוקים ברא את חמשת העולמות העליונים, על-פיהם העתיק את המבנה וכן את הכוח המניע שבהם וברא על-פי זאת את האדם. משכך, האדם הוא ההשתקפות של הבריאה העליונה, וזהו פירוש הפנימי של חלק מן הפסוק המדבר על זה שהאדם נברא "בצלמנו ובדמותנו":

'בצלמנו' פירושו – כתצלום העולמות, ואילו 'בדמותנו' פירושו – בדמות העולמות העליונים המשקפים את רצונו של האלוקים; אצל האדם הדבר מתבטא בצורת רצון פנימי המכוון לאמת הזו – שהוא המצפון – המכונה 'יצר הטוב' וכן גם 'נשמת האדם', והם אחראיים לאותת לאדם אל עבר רצונו האמיתי והפשוט של האלוקים, ואותו קול פנימי קיים ומוטבע באדם במהלך כל חייו.

אלא שלעיתים הקול הפנימי מִטשטש ומשכך האדם מתעלם [מעדיף להתעלם] ממנו, מתכחש לו וגם מביא צידוקים כדי להשתית את האמת [שהיא באמת שקר] שנוחה לו. דבר זה מביא לדבר מוכרח בו טבע האדם תמיד בהיותו בתחושה ובהרגשה שהוא פועל פעולה שהיא טובה, אך אין המציאות מחייבת כי זו פעולה טובה שמשקפת את האמת כפי השקפת האלוקים. ועל זאת נאמר: "ונתתי לך את החיים ואת המוות, הרע והטוב, ובחרת בחיים".

פירושו: האלוקים ברא בעולמו כוח בודד, שהוא כוח השקר והתרמית (או בשמו האחר: כוח הרוע, הכוח האחר ועוד) שמצטרף לכוח שהיה מאז ומתמיד – והוא כוח האמת שלא זז ממקומו ולוּ רגע ולא לשום מקום. אלא שלעיני האדם נגלים אלו כאילו היו שני כוחות נפרדים זה מזה ובעצם בוודאי אחד הם. אלא שלצורך התענוג של הבורא מן האדם [נחת רוח] ולצורך מתן שכר בזכות ולא בחסד – צריך האדם בעצמו ומתוך בחירה להצביע אל עבר האמת, וזאת אף-על-פי שנגלית לעיניו שתי מציאויות, שלעיתים הן מעורבבות ומעורבות זו בזו, אך שקר הן ואל לו לאדם כי יתפתה, אלא יש לו לבחור בכוח החיים, שהוא כוח הטוב המבטא את הרצון האלוקי האמיתי – שהוא דרך התורה הקדושה שמהותה להורות לאדם מה רצונו של האלוקים מאיתנו ומהי האמת שמאחורי מסכי החושך והשקר שנגלים לנגד עינינו בעולם הזה.

בסופו של דבר, העמידה בניסיונות החיים מנציחה את קיומה של הנשמה ומרוממת אותה לגבהים.

איך פועל הכוח השקר?

תפקיד כוח השקר והרע (המאופיין כנחש הקדמוני) הוא להכשיל את האדם באמצעות פיתוי של מעשה אסור תמורת קבלת תענוג מיידי; אלא שעל האדם להתגבר על הפיתוי הזה כאשר הוא אסור בתורה או לפי גדרות (תקנות חז"ל המכונות גזרות דרבנן) ומנהגים שעם ישראל או חלק מקהילות ישראל קיבלו עליהן במהלך הדורות – שכן כל אלו הן התפתחויות שחלו עקב שינויים רוחניים עם התקדמות הדורות אשר דרשו ונדרשו ממנהיגי הדור להצבת גדרות במרחק מה מהאיסור המפורש בתורה, כדי שלא להיכשל באיסור תורה, וזאת מפני שעוצמת המשיכה לאיסורים השתנתה מדור לדור, כל דור ע"פ אופיו, ומכאן, בין היתר, ניתן לנסות ולהבין את שורש השונות בין הלכות בקהילות השונות ובזמנים השונים לאורך הדורות.

נשאלת השאלה איך מבחינים בין הכוח הטוב האמיתי לבין הרע שהוא מדומה  לטוב? תשובה – אמת היא שלאדם יש אינטואיציה לגבי שאלת הטוב והרע – והוא המצפון, אבל לא את הכלים לאמת את הנתונים. רוצה לומר כי הכישרון הפנימי לדעת להבחין בין טוב ובין רע משקף את הערכים שהאדם למד בחייו וגם את האינטואיציה הטבעית. אולם, חייב האדם לְאַמֵת ערכים ואינטואיציות אלו עם אַמָת המידה של הקב"ה, שהיא אמת מידה של אמת [לעומת שקר].

הדברים האלה מביאים לידי מסקנה ברורה וחדה, לפיה טעייה היא דבר לגיטימי ומובן בקנה מידה אנושי, אבל בחירה בדרך של ניסוי וטעייה כדרך חיים לא, וזה כי אין לאדם את הכלים לבחון את דרכו באופן כזה שישקף באמת את הרצון האלוקי אלא באמצעות התורה והמצוות.

כל ההיסטוריה של האנושות מראה פעם תרבות עולה ופעם תרבות יורדת וגם ערכים מסוימים כאשר היו כאלה שנשארו ואחרים היו ונעלמו כלא היו. ומה שרוצה לומר כאן הוא שניסוי וטעייה הוא משחק החיים. אולם, על כך היהדות אומרת שהחיים הם המשחק הרציני היחיד שקיים, כי: "הזמן קצר, המלאכה מרובה והפועלים עצלים", שפירושו כי החיים בעולם החומר משתיתים את חיינו בעולם הנצח.

אגב, לעיתים נתפס המונח נצח באופן מוטעה כחיי אל-מוות, אולם לפי האמת המונח נצח פירושו משהו קבוע ללא יכולת להשתנות לעולם, באותו אופן שהאמת יציבה, קבועה ולא משתנה. דהיינו, האפשרות להשפיע ולחולל שינוי אפשרית רק בעוד האדם שרוי בעולם גשמי –  בתוך גוף, שכן לאחר-מכן אין אפשרות לשנות דבר. וכידוע בחז"ל, רגע המיתה של האדם –  בו נקבע המצב הרוחני של האדם ולפי זאת גם את כמות האור והתענוג שימלאו אותו בחיי הנצח.

נראה כי נאמר בתורה (בראשית) לאדם הראשון שאסור לו לאכול מעץ הדעת טוב ורע. עץ זה נקרא כך מפני שהכיל הוא את היכולת להביא את שני הכוחות להתנגשות ולהתערבבות באמצעות האכילה. דהיינו, כי לפני שאכל האדם מן פרי העץ הרי שידע והתחבר רק למחשבה טובה ואמיתית ללא שום מעורבות של מחשבה רעה, שכן, כידוע, אותו פוטנציאל ה"רע" היה חיצוני לאדם [והיה טמון באותו נחש ארור] בטרם נכלל בו. אבל, לאחר שאכל ממנו – אז אותו "רע" נכלל בתוכו, אך עדיין (כפי המצב היום בימינו אנו), הוא אינו הוא באמת, אלא רק מסיחו מן האמת – שהיא היותו של האדם חלק אלוקה ממעל.

כאן אנו למדים כמה משנה זהירות יש לאדם לנקוט באשר למאכלות ולמשקאות אשר מכניס בפיו, קל וחומר בדיבור שיוצא מפיו, שבכוח זה [של הדיבור] נברא העולם, והאדם הינו העתק של חמשת העולמות העליונים.

ראינו, בהכללה גסה, כי הטוב מייצג הוא את האמת ואילו הרע מייצג את השקר, וכשהאדם מגיע לידי החלטה או בחירה כיצד לפעול צריך הוא לבחור בטוב שהוא בדרך-כלל האיתות הראשון (מצפון) שמעורר את האדם לפעול פעולה אשר לרוב אינה מקנה את התענוג המיידי. לעומתו, הצד הרע שבאדם הרוצה שהאדם יאבד את הזכות [וההזדככות] לחוות ולהתענג מן האור האלוקי הגדול שטמון בו מנסה לקנות את האדם עבור "נזיד עדשים" בהבטחת מילוי תענוג מיידי.

יש לומר, אף-על-פי שפשוט הדבר, כי מובן שלא כל תענוג מיידי מייצג את בחינת השקר, אלא שהמדובר כאן הוא לגבי מצבים בהם התענוג האמור נוגד הוא את רצונו הפנימי האמיתי שבאדם, ולכן אף לאחר סיפוק התענוג תלווה לאדם תחושת ריקנות, צער מגומגם ופספוס, וזאת כי הנשמה יודעת ומחוברת לאמת האחת והיחידה, שכן בוודאי האדם זקוק למשהו שידרבן אותו לבחור בטוב, והרי כי כן  שכר התענוג אשר נראה כעתיד להתממש בזמן רחוק, הרי כי פלא ובמציאות מתקבל מיידית [אחרי קבלת עול מלכות שמיים ועשיית מצווה כלשהי בשמחה ומתוך אמונה פשוטה] ומהווה תענוג גדול מאד, שאילו ידע האדם זאת בוודאי היה משתדל מאד ללכת בדרכי התורה ומצוות. אך, לצערנו, זוהי דרכו של היצר אשר מעוור את עיני האדם וגורם לו לראות דמיונות שקריים כאילו הם אמת ואת האמת כאילו היא דמיון מוזר, ומנסה להביא את האדם לכדי תואנה כאילו הבחירה בטוב היא שיקול מגוחך ומי שבוחר באותו טוב רק מפסיד.

אבל אנו כאן בשביל להרוויח את חיינו. אנו זקוקים לדרך שתעזור לנו לבחור את הבחירות הנכונות; עוד נקודת זכות שמקנה הקב"ה לאדם ולטובתו היא שדרך חישוב השכר איננה כדרך מלך בשר ודם אשר מחשיב את ההצלחה בפועל [מבחן התוצאה], אלא נותן הקב"ה שכר בעיקר עבור הטרחה, המאמץ וההשקעה שמשקיע האדם כדי לעשות נחת רוח לבוראו.

בסופו של יום, בסופה של תקופה, בסופם של החיים – כל אחד רוצה לממש את הפוטנציאל שלו ולהיות שלם ומכובד בעיני עצמו והסובבים אותו, אלא שכאשר אנו גם מודעים ומגשימים את רצוננו הפנימי המחובר לרצונו של הקב"ה אז אנו גם שמחים בכך מאד מאד ומתמלא בנו תענוג גדול שהוא מעל כל התענוגות הקיימים בעולם, שכן עבור כל התעלות של האדם ועמידה בניסיון הרי שהנשמה גדלה –רוצה לומר שקיבולת התענוג הפנימי גדלה – ואז עוצמת התענוג מתעצמת אף יותר ממקודם ומהווה רוח חדשה וחשק לעבודת השם, כך שרק עצם הדבר הזה היה לו, כשלעצמו, להספיק בשביל לדרבן את האדם להבין את הרצון הפנימי של עצמו וממנו להקיש לרצון האלוקי, על פי האמור: "משלא לשמה יבוא לשמה".

אולם, באמת, הדרך היותר בריאה ובטוחה לעבור את העולם הזה בשלום היא להבין את רצונו של הקב"ה וממנו להקיש לרצון שלנו, וזה למה? כי למרות שהאדם יודע שהוא טועה או בספקות לגבי דרכיו, הרי שהוא לא תמיד יודע איך לצאת מזה וכיצד הוא יחזור למוטב. ובמילים אחרות רוצה לומר, כי האדם לא חוטא סתם ככה כי "בא לו". כל אחד – באשר הוא, ובכל שלב בחיים בו הוא נמצא – רוצה לחיות את החיים הכי טובים, הכי מאושרים והכי מהנים (ואף אם מישהו יאמר שיש אנשים שנהנים מן הסבל, אף אצלם אותו סבל הוא כאב שמסב להם תענוג). והאמת שאדם חוטא מכוון שהוא מתבלבל בין בחירה בטוב האמיתי לבין בחירה ברע (שהוא הטוב המדומה), שכמו שכבר נאמר, כי באמת התחושה שמתעוררת באדם עבור כל בחירה שהיא, כי הוא עשה מעשה טוב, או לכל הפחות שאין פסול בדבר, שאם היה כזה פסול הרי שבוודאי ולא היה נוהג בו. ההסבר לכך הוא כי ישנה תכונה שטבועה באדם – כי בהכרח יבחר בחירה שתואמת את תפיסת הטוב שלו. זהו הפירוש של "ונתתי לך את החיים ואת המוות, הרע והטוב, ובחרת בחיים" – רוצה לומר כי באמת האדם מוכרח לבחור בחיים שהם במובן טוב – אך השאלה היא איזה טוב? האם הטוב הוא טוב בבחינת אמת או טוב דמיוני הנגזר מהשקפתו של האדם ומשיכת לבו? ועל כן, זהו תפקידו של תלמוד התורה – שהוא לימוד החכמה מפי עליון – שעל-ידיה אנו מחזקים את כושר השיפוט האובייקטיבי שלנו ואת הקול הפנימי המחובר לרצון האמיתי שבנו. ומפאת עניין זה ישנה מצווה מלבד האמונה באלוקים גם לדעת אותו. כלומר, להכיר כמעט בחושינו את קיומו על פי רציונאל שכלי, כפי שנאמר בקריאת שמע: "וידעת כי השם הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

נשאל עתה איך מגיעים לכלל רציונאל שכזה? אבל האמת היא שיש בנו, לכל אחד ואחת מאיתנו, את הכוח להגיע למסקנה אמיתית, ונעמוד על כמה כלים חיוניים לעניין זה: (א) חכמה פירושה האינפורמציה שזמינה לאדם; (ב) הבינה פירושה היכולת להבין דבר מתוך דבר ולהסיק מסקנה חדשה; (ג) ואילו הדעת פירושה היכולת לחבר בין תובנה אחת לשנייה, ואף יותר מאחת, ככל הנדרש, וליצור בסופו של דבר אקסיומה (כלל קבוע). האקסיומה זוהי הדעת. ככל שהאדם יחדש גם משהו משל עצמו הקשור בדעת שלו, יזכה להיות 'בעל דעה'. הקב"ה השאיר בעולם הזה אינספור תגליות מרעישות ומדהימות שאם האדם יצרף אחת לאחת יבין שמחשבה ענקית ואדירה עומדת מאחוריה, ולא ייתכן כי יד המקרה עשתה זאת. וכל זאת אפילו לא על רגל אחת.

 לאחר כל זאת, יכיר האדם באמיתות הדבר, שכל מעשיו, בין טוב ובין למוטב, תלויים רק מפאת רצונו יתברך ליתן לנו את האפשרות לבחור ולפעול, ואלמלא רצה הקב"ה ליתן לבני-האדם זכות זו, לא יכולנו לפעול ולעשות דבר; ואם נחשוב מעט על אופן מעשינו ודרך פעולותינו נראה כמה שאנו תלויים ותלותיים ביותר באותם שרירים 'רצוניים' שעמם אנו פועלים. אלא שיש לדעת שהכח המפעיל את השרירים הללו הוא כח הרצון גרידא, שאלמלא נתן הקב"ה את ה-"OK" אז האדם לא יוכל להפעיל שום מערכת שרירית רצונית, ותשאלו אדם משותק ותבינו במה מדובר, כי תשובתו תפתיע רבים, שכן אנו חושבים, אולי כי התרגלנו לכך, כי מערכת השרירים כפופה לרצון שלנו. אך באמת לא כן, אלא שההשגחה שלו יתברך מוסתרת. ועל זאת אמר איוב: "מבשרי אחזה אלוקה" – משמע, אם הקב"ה לא נתן את הרשות לאדם להשפיע בכוח הרצון על מערכת השרירים הרצונית לא יעזור לו כלום, שיתוק מוחלט, והדברים מצמררים, שכן שיתוק מוחלט זוהי בוודאי תחושת הנשמה שאינה בתוך גוף גשמי; וכשנשמה מגיעה לעולם האמת היא בוודאי רוצה להשפיע ולשנות ולבצע פעולות כדי לתקן את מה שלא הספיקה, אך כבר לא תוכל לעשות דבר, שכן רק כאן בעולם העשייה כאשר השם יתברך ברוב חסדו נותן לאדם את הזכות לממש את עצמו ולזכות בחיי העולם הבא כאשר הנשמה כלואה/סגורה בתוך גוף גשמי – בזאת רואים אנו את גודל החסד של השם יתברך שמעניק לאדם את כח הרצון לפעול לטובתו ואף גם לרעתו, שכן בידי האדם הבחירה החופשית כיצד לחיות, ועל זאת נאמר: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". דהיינו, כל הפעולות שהאדם עושה ומקיים מתממשות בשל רצונו יתברך ליתן לנו את אפשרות הפעולה והבחירה החופשית, חוץ מיראת השמיים שאותה האדם צריך להשיג בעצמו, שכן מה שבאמת שייך לאדם ולמהותו הוא שכר פעולתו והוא לא אחר מאשר יראת השמיים, ומהי זאת? [יראת השמיים]? אז בפשט הדברים פירושה – הפחד מכוחו העצום של האלוקים ומשכך ההימנעות מעשיית הרע בעיניו מתוך ההכרה בקיום משפט ועונש. אולם, לא זאת כוונת האמור דלעיל, אלא בהיבט עמוק יותר שהוא ראיית השמיים, דהיינו ראיית אמיתות הדברים, שכל מה שבאמת שייך לאדם ולחלק הרוחני שבו שהוא רצון ההידבקות בבורא עולם. זוהי ראיה ברורה וחדה.

ומאחר שכך הדבר, מה ישמח האדם כי הקב"ה בגדלותו ובשלמותו העצומה מתעניין באדם שבעצמותו כה תלותי וקטן, שהרי כי כן, כל מהותו של האדם היא [אך ורק ולא יותר מאשר] הרצון להידמות במעשיו ובמידותיו לבוראו! שזוהי פסגת הפסגות של האיש היהודי!

אך כאן הנקודה המהותית, שיש ליתן עליה את הדעת, והיא שניתנת לאותו אדם הרשות לפעול כרצונו ולבנות את אישיותו בשביל לגדול מבחינת תינוק לבחינת אדם (גדילה מבחינת האַדָמָה לבחינת אדמֶה לעליון), שאם לא ייעשה כן יישאר בבחינת תינוק ובבחינת אדמַה ועפר, מצב שבו כוחות הגוף מתגברים באופן עקבי על החלק הרוחני והאלוקי שבאדם, שזהו כמובן ההפך הגמור מהרצון של האלוקים והרצון הפנימי שטבוע בנו.

צמיחה וגדילה הם הדרך הטבעית והבריאה שמביאים לאושר ולשמחה. אגב, יפה לשים-לב כי שמחה היא מלשון שמ-מח. רוצה לומר כי מי ששם את מוחו [=מחשבתו] בעקרון הזה אז הוא מממש את תכלית חייו. או באופן אחר, מי שהמחשבה שלו נמצאת שם – בקיום עקרון המחיה את האדם ובתכלית – אז הוא בבחינת שמח.

ומן הצד השני, רואים אנו כי בני אדם שמכל סיבה שהיא לא צמחו ו/או לא גדלו רוחנית אז חייהם אינם חיים והם מלווים ברגשות של עצבות, צער ומרמור. ובהמשך, אם לא תיקנו דרכיהם ולא חל השינוי המיוחל אז גם הופיעו – לא עלינו – דיכאונות, ייאושים ומחלות נפש, שלא נדע מצרות.

ובאמת, גם הרגשות והתופעות האלו הן ממקור קדושה [כמו כל הבריאה], שמטרתן להביאנו לידי כלל התראה כי איננו בכיוון הנכון של מסלול החיים.

היצר הרע משתמש ברגשות השליליים כדי למשוך אותנו עוד יותר למטה, אך אל לנו לתת לו לנצח אותנו. שומה עלינו להטות את חיינו לכיוון הנכון ולבחור במצב המוביל לבריאות – שהוא הגדילה והצמיחה הרוחנית.  גם את זאת ניתן ללמוד זאת מהמילה המנחה שהיא 'בריא', שהיא מן הלשון ברי-א. דהיינו, מי שרואה באופן ברי [=ברור וחלק] את האלוקות אז הוא בבחינת בריא, וכן להפך – מי שחי את חייו בהסתכלות של עפר וללא רצון ושאיפה להתרוממות מעל החומר העכור לעבר הרוח – הוא נהיה בבחינת חולה שהוא פירוק המילה ל-"חול" [=עפר] ו-"ה". ובאופן אחר, מי שמתעסק בחייו בעיקר בענייני החולין (דרך ארץ), היות וגוף ונפש כרוכים ושזורים זה בזה המצב הרוחני ניכר ומשפיע גם על המצב הגופני של האדם וביטוי זה יכול לבוא לידי ביטוי [גם, לעיתים, כדי לרוממנו] בחולאים, השם ישמור.

אולם, אנו כאן בעולם הזה בשביל לזכות לבריאות ולראיה ברורה של האלוקות, ועל זכות זאת בכל רגע בחיינו צריכים אנו לשבח את בוראנו ולספר תהילות על החסד הגדול שניתן לנו! וכעת, לאחר כל זאת, מה ישמח ליבנו על כך – ופי יגיד תהילתך.

 ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו

ברוך אתה ה'

כדי שיוכל האדם להתפלל להשם יתברך בכוונת הלב, צריך הוא להתחבר תחילה גם לערוץ וגם לתדר הנכונים. משמעות הערוץ היא המען אליו מוגשת התפילה ומשמעות התדר היא העיתוי ואופן ההגשה. כמובן שהערוץ הנכון שאליו צריכים אנו לכוון את ליבנו הוא אל הקב"ה, אף אחד לא יטען אחרת...

תפילה טובה צריכה מניע איכותי. המניע האיכותי הוא חסרון של דבר. ככל שיותר חסר לאדם משהו התפילה תהיה אמיתית וחזקה יותר. מכל הלב. לכאורה ניתן היה לומר שאדם שאין לו חסרונות אז גם אין לו עבור מה להתפלל. ידועה מידת חיבתו של הקב"ה לאבות הקדושים וכי מתאווה הוא לתפילתם וכנראה בשל כך יצר מציאות בה נשותיהם של האבות הקדושים תהיינה עקרות – וזאת בשביל שהאבות הקדושים יתפללו אליו יתברך. התפילה העוצמתית של האבות הקדושים הייתה הרבה בזכות החיסרון הנ"ל ויצרה את הקשר הקרוב והחזק ביניהם לבין האלוקים.

אולם הטענה הלכאורית נופלת כי לא כך על פי האמת, שכן הקב"ה לא הוסיף לאהוביו חסרונות אלא כדי לחזק את הקשר הרוחני. עלינו להבין את מהות הקשר בין האדם לאביו שבשמיים ומהי סיבת בריאתו. אפשר שנטען כי אם טבע האדם הוא השגת הכבוד, התענוג המרבי וההימנעות מכאב אזי כשהדבר מתממש ויש לאדם כל מה שנדרש לו, אז עבור מה יתפלל? ואיזה חשיבות יש לקשר שלו עם השם יתברך? לא ייתכן שכל הקשר של האדם עם בוראו יבוסס על צורך מילוי וקבלה של חסרון. האדם השלם הוא האדם שדומה לבוראו, ומידה זו היא ההפך הגמור.

בהקשר לכך השאלה החשובה הנשאלת היא שאלת מהות ומשמעות התפילה וכן מהות הקשר בין הבורא לנברא. כיניתי שאלה זו – תפילה או פתילה?

כדרך טבע האדם אוהב את עצמו ורוצה לקבל את כל התענוג למען עצמו ומשתמש בקשר עם הבורא לצורך עצמו, וזאת כדי להעצים את התענוג. אולם פה נופל האדם כי מתרחק הוא מהבורא מאד מאד. הסיבה לכך היא כי הוא מתנהג בשונה מן הבורא יתברך שמאיר ומעניק את התענוג לאחרים ואת עצמו מצמצם. ובאמת כדי לכדי לזכות לתענוג הרב ביותר על האדם לוותר על התענוג של עצמו ברגע נתון (התגברות) ואז השכר שלו הוא קבלת התענוג הגדול יותר. כמידת ההתגברות כך מידת התענוג שזוכה לה. לכן המילה עולם היא מלשון היעלם, כי סוד הזכייה בתענוג נעלם מעיני האדם, ומוטל עליו לרכוש אותו במהלך חייו.

כוונת התפילה עוזרת לאדם להתייחס ברצינות לדברים. על הבא לתפילה לבחור בעבור מה הוא מתפלל ומה הוא רוצה מהשם יתברך. מסופר בחז"ל על חסידים שהיו מגיעים שעה לפני התפילה ומכוונים דעתם. אף נכתב בספרים הלכה שזוהי מידה טובה מאד שכן זו נקודת הכוונה העיקרית: האם הוא מתכוון בתפילתו למילוי חסרונותיו שלו או שהוא מתכוון לעשיית נחת-רוח לבוראו והשפעה לזולת.

התשובה היא שהשם יתברך רוצה בטובתנו. לרוב אנו סוברים כי טובתנו היא מילוי חסרונות בזמן הקצר ביותר כמו שאנו חפצים. עם זאת, הרצון הפנימי אומר, כי לא תמיד מילוי החסרונות הוא הדבר החשוב ביותר, אלא ההתקרבות והדביקות בו יתברך היא התפילה והכוונה האמיתיים. שכן כל החסרונות שקיימים לאדם, בין אם זה פרנסה ובין אם זה זיווג ובין אם זה בריאות או כל דבר אחר – מהות החיסרון היא להביא את האדם לפעול לצורך השגת החסר לו. רוצה לומר כי החיסרון שהוא בבחינת אמצעי מדרבן את האדם לפעול ואילו ההתקרבות והדביקות בו יתברך היא המטרה שמקנה גם את העונג הגדול ביותר – היא קירבת אלוקים. אם נתבונן בסדר התפילה נראה כי באמת התפילה מחולקת ל-18 ברכות.  3 ברכות ראשונות שמוכרחים להקפיד עליהן במיוחד כי הן בבחינת הכוונה והמטרה העילאית של קירבת האלוקים. לאחר מכן ב-12 הברכות האמצעיות (עד פרשת העבודה) לפי הלכה, כל עוד התחיל וסיים את הברכה כנדרש אפילו שטעה באמצע לא חוזר על הברכה. הן תמצית הבקשות החשובות שהאדם מבקש מבוראו. אולם באמת גם בברכות אלו כשהן לשם שמיים הן בבחינת התקרבות ודביקות בקב"ה. 3 ברכות אחרונות (עבודה) הן כמו 3 ברכות הראשונות, שכמו שהאדם קיבל את פני המלך וביקש ממנו בקשות, שלא ישכח שבסופו של דבר הזכיה האמיתית שלו היא לא קבלת הבקשה שלו אלא ההתקרבות אליו יתברך. ולכן הדין של 3 ברכות אחרונות זהה ל-3 ראשונות.

ואולם גם כשהאדם מבקש מהבורא יתברך בקשות ובאופן רהוט וברור ועם כוונה של הלב לא תמיד עולה לו לקבל את מבוקשו. לעיתים האדם בא ח"ו בתלונה לקב"ה בשאלת הלמה?! למה תפילתו לא מתקבלת?! הרי התפללתי "כמו שצריך". התשובה לכך היא שאותו האדם לא מבין את הנהגתו יתברך. האדם מכיר קודם כל בעצמו כדוגמת תינוק קטן שכל מה שהוא מכיר זה החיסרון של עצמו, התמקדות במילוי החיסרון וההימנעות מכאב. לאחר מכן גודל התינוק ומצריכים אותו להיגמל מיניקה ומחיתולים. שכן בשביל לגדול צריך לפתח את העצמאות ומצד שני להיגמל מהנהגות שמתאימות לדרך חיים קודמת. ניתן לקשר דרך הבנה זו גם בהיות דרך ארץ שבה האבא והאמא מספקים את חסרונותיו של התינוק. אנו עושים בנפשנו את פעולת הקל-וחומר. "אם ההורים שלנו צריכים לדאוג לנו שכן אנו בתור ילדים בוודאי תלותיים ביותר בהורינו ואלמלא היו משקיעים בנו לא יכולנו לשרוד, קל וחומר הקב"ה שברא את כל הנבראים אף הוא מחויב בכך", ואנו בוודאי כתינוקות ביחס לקב"ה. החידוש הוא שאנו לא כדרך תינוק בן יומו שמקבל את האוכל מדדי אמו, אלא כתינוק שמכיר בחלקו בעולם הזה. שהרי תינוק בן יומו מכיר רק את עצמו ולא איכפת לו מאף אחד מלבד עצמו. בשלב הראשון של חיי האדם הוא נמצא במצב ההפך הגמור מהקב"ה, כי הקב"ה רואה ומכיר בכל הנבראים ודואג לכל אחד ואחד באופן פרטני ולעצמו באמת לא רוצה דבר. כל מה שהוא רוצה כביכול לעצמו הוא בעצם כדי ללמד את האדם איך להתנהג. וכאמור, הרי שהאדם בטבעיותו רואה את החיסרון של עצמו ולא רואה את החיסרון של האחר – ואז הוא נשאר בבחינת תינוק. האדם לא מבין למה תפילתו לא מתקבלת כי הוא לא רואה מה השם יתברך באמת רוצה ממנו. השם יתברך לא רוצה ממנו דברים כי ח"ו חסר לו דבר והוא צריך מהאדם מילוי חסרונות, כי בוודאי שהוא שלם ומושלם מכל בחינה ורק אנו חסרים. אלא שהשם יתברך מתאווה לתפילתו של כל יהודי באשר הוא! הקב"ה רוצה שנצא מהעצמיות שלנו ומתוך האגו השלילי (כשהאדם רואה בכל מעשיו רק את עצמו) וישתמש באגו שלו באופן חיובי – ככוח המניע להתקרבות ולאחדות של הבריאה. השם יתברך רוצה ללמד את האדם את הכלל הזה לטובתו, וזהו כלל הנהגת התפארת – היא הנהגת המידה תחת המידה. כאשר האדם מתפלל וחושב על הקשר שלו עם השם יתברך לפני שהוא מבקש אחר מילוי חסרונותיו אז הוא מתקרב אליו ומתדבק בו. זוהי מהות האדם! כך משפיע השם יתברך שפע רב לכל הנבראים, על-ידי ההנהגה של נתינה בחסד. לפי דברי קבלה הדבר מכונה: "הנותן על מנת לתת ולא על מנת לקבל".

כלומר, ברגע שהאדם חושב ומשקיע באחר קודם שהוא מבקש על עצמו אז תפילתו מתקבלת. לכן כלל ידוע הוא בהנהגות תפילה, שכאשר אדם מתפלל על חברו אז בוודאי תתקבל תפילתו. הסיבה לכך היא, שאותו אדם שביקש עבור מילוי חסרונו של רעהו התנהג כמו הקב"ה בעצמו אשר ממלא את חסרונותיהם של הנבראים, ואת עצמו מצמצם. כהערת אגב, חשוב כמובן לדעת שהשם יתברך רוצה לטובת האדם ולכן גם מהות הבקשה חייבת להיות עבור דברים שהם טובים באמת, וזאת כדי שהבקשה תתקבל, וכמו כן גם עלינו לנמק ולהסביר מה אנו רוצים, לשם מה אנו רוצים ומה נעשה עם מה שנקבל לאחר שתתמלא בקשתנו! כל הפירוט הוא העצמת הקשר והדביקות בו. הרי כי כן, בוודאי שהשם יתברך בוחן כליות ולב ויודע עלינו הכל.

וגם על פי משל ונמשל, הקשר עם השם יתברך דומה לפתילה המחוברת בצידה האחד למקור של אור/אנרגיה ומצדה השני מוצב הנר. כך הנשמה הנמשלת לנר מחוברת בפתילה הנמשלת לתפילה ומחוברת לקב"ה הנמשל למקור האור.

משמעות הדבר כלפינו היא שתהליך הגדילה כרוך בללמוד להכיר את עצמך כמות שאתה באמת ובישרות הלב ואת הזולת כמות שהוא באמת גם בישרות הלב, וכן להתייחס אל הזולת על-פי הדרך שהוא רואה את עצמו ולא על-פי הדרך שמצטיירת בעיני. במילים אחרות, עלינו ללמוד להיות אובייקטיביים.

לסיכום, עלינו לעשות תפילתנו עיקר ובקשתנו טפל. דהיינו, הקשר עם הקב"ה והדביקות בו שהם מתבטאים ברצון לעשות לו נחת-רוח, שיהיו עיקר, ומילוי החיסרון טפל, כי אז בוודאי שנזכה לגדולה ולקבלת רוב מבוקשינו.

הקב"ה רוצה שנגדל. התפילה היא האמצעי לקירבת אלוקים. מי שקרוב לאלוקים גם גודל באמת – ואז גם מגיעה לו הגדולה. בוודאי שתתקבל תפילתך. ברוך אתה ה'!

אלוקינו ואלוקיי אבותינו

אלוקים פירושו בעל הכוחות כולם המתלבשים בטבע ובחוקיו. הדרך שבה האדם מתקרב אל השם יתברך היא באמצעות ההתבוננות מהפנימה אל ההחוצה ואל הסובב. זוהי סיבת הדבר כי בילדים הקטנים מוטבעת תכונת הסקרנות, על-מנת שישאלו שאלות אודות העולם שמעלים את יוצרו.

ולסיבת הקדמת האלוקינו לאלוקי אבותינו: ההתבוננות צריכה להיות מהפנימיות אל החיצוניות. המונח אבות הוא בחינה של מערכות חיים קודמות. ועוד, האבות הן  גם בבחינת גלגולים קודמים של האדם, ולאו דווקא גלגולים של ממש, אלא אפילו אדם שעשה תשובה נקרא אדם חדש. ולפיכך, אנו מבקשים מהקב"ה שימלא אחר מבוקשנו בזכות מי שאנו באמת כיום ורק אח"כ יתחשב בנתונים אחרים, כמו זכות אבותינו ממש, זכות אבותינו הקדושים וכן זכויות המעשים שלנו בגלגולים קודמים.

על כל אדם להכיר בכך כי באמת "בשבילו נברא העולם", וזוהי המשמעות כפשוטה. ואף על פי שבוודאי שכל הקיום שלנו הוא בזכות אבותינו, ואלמלא עמידתם בניסיונות לא היינו כאן כפי שאנו נמצאים ברגע זה ממש, עם כל זאת, הרי אנו עצמנו נמצאים בכל רגע בחיינו תחת עמידה בניסיונות, ואנו מבקשים את עזרתו של הקב"ה על-מנת שנוכל לעמוד בהם, שאלמלא יעזרנו לא נוכל.

הקב"ה עוזר למי שרוצה לעזור לעצמו – הוא מי שמבין כי הדרך להצלחה בחיים היא ע"י למידה ויישומה של החכמה העליונה בחייו. אותה חכמה ניתנה לעם ישראל במעמד נשגב בהר סיני מול מיליוני היהודים והערב רב.

אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב

 שלושת האבות הקדושים מייצגים שלוש בחינות של הנהגה. אברהם כנגד בחינת החסד. יצחק כנגד הגבורה/הדין ויעקב כנגד מידת התפארת.

פירוש הדבר הוא, כי אנו מבקשים ממנו יתברך בתפילתנו לנהוג בנו במידת החסד תחילה – שיינתן לנו בחינם. אך איננו רוצים באמת מתנות חינם, כי זוהי בחינת התינוק. לכן אנו גדלים ומבקשים את הנהגת הדין – לצמצם את הנתינה לדין – לתת את מה שמגיע ולשאול אח"כ את עצמנו האם באמת הגיע לנו לקבל את הבקשה? זוהי בחינת המתבגר – המבין כי על מנת לקבל צריך לעבוד. ולבסוף, לשכלל את עצמנו במידה השלישית – התפארת. התפארת היא העבודה שלנו בעולם הזה. כשם שננהג כלפי הזולת, כך השם יתברך יתנהג כלפינו. התפילה מזכירה לאדם את הנקודה הזאת. הבחירה בידי האדם איך לנהוג. האם בחסד? האם בדין? או בתפארת שהיא הבחינה הגבוהה שבה האדם מתעלה על עצמו ונוהג עם הזולת כפי שהיה רוצה שהקב"ה ינהג עמו. זהו פירוש האמרה "איזוהי דרך שייבור בה האדם – כלשהי תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". תפארת היא עשיית מעשים של חסד בכפוף לדין המצוות, החוקים והמשפטים שבהם גילה לנו השם יתברך את רצונו.

ובכן מדוע לא ביקשנו ממנו יתברך לנהוג עמנו ישר במידת התפארת? כי אנו מתחילים את חיינו בבחינת תינוק והקב"ה רוצה שנגדל לבחינת אדם. תהליך הגדילה הכרחי. בסוף אנו אמורים להבין כי הדרך הנכונה היא לנהוג כמו השם יתברך, בחינת אדמֶה לעליון.

ה-Kל הגדול הגיבור והנורא

 הKל הגדול

המשמעות בפשטות היא שהוא יתברך גדול מאיתנו. הרי שכן גם האדם יכול להיקרא אדם גדול. גם ילד העושה כרצון הוריו זוכה לתואר "ילד גדול", וגם אדם שהגיע לגיל מבוגר נקרא אדם גדול, ומחויבים אנו לקבלו בהדרת כבוד, כדוגמת המצווה "והדרת פני זקן". אולם באמת המושג גדול איננו אבסולוטי, אלא יחסי.

בתפילה שהיא הקשר שלנו עמו יתברך, כדי לגדול בעצמנו אנו זקוקים להכיר במציאות שבה השם יתברך גדול מאיתנו. ההכרה הזאת פותחת את צינור השפע והקדושה לאדם. ומדוע זאת? כי ההכרה בכך שיש מישהו שהוא תמיד גדול מאיתנו שומרת עלינו ומהווה עבורנו עוגן לביטחון ולשמירה מהצד האחד ואחריות אישית להבין ולקיים את רצונו מן הצד השני. כשאדם מחקה את השם יתברך אז הוא מגשים את רצונו ובכך זוכה גם לאור האלוקי.

הגיבור והנורא

אנו מבקשים מהשם יתברך ליתן לנו את כוחות ההתגברות. כשם שהוא גיבור כך גם אנו רוצים להיות. וכן, איזהו גיבור? הכובש את יצרו. אנו מבקשים ממנו יתברך ליתן לנו כוחות התגברות על יצר הרע.

נורא מהו? בפשטות פירושו איום, ומשכך עלינו לחוש מאוימים מאימת הדין, אך נראה לי כי "הנורא" פירושו נר-הוא (נוטריקון). פירוש: כשם שהשם יתברך מאיר לכל הנבראים כך אנו מבקשים שבזכות זה שנתגבר על יצר הרע נהיה גם אנחנו כנר המאיר לעולם, וזוהי הגשמת הרצון של הנשמה.

Kל עליון, גומל חסדים טובים

 Kל עליון - משמעו בעל הכוחות העליונים. ומהם כוחות אלו? הם הכוחות שמעל הכוחות כולם. פירוש הוא, כי הוא הכוח היחיד בעולם, והוא מעניק את הכוח שלו לנבראים. לא בכדי, הגימטרייה של המילה יד היא 14. ושתי ידיים הן 28. לכן נשיאת כפיים היא כוח וכן פעולה שפותחת את צינור השפע לקבלת כוח ההתגברות.

גומל חסדים טובים – נסביר במשל. נניח לדוגמה אירוע שגרתי-יומיומי כדוגמת אמא ואבא שלוקחים את הילד למכולת והוא מבקש ממתק, הפתעה או כל מוצר שאין בו צורך של ממש לשיקול דעת ההורים. ההורים מצידם מסרבים לילד, אך הוא ממאן לקבל את התשובה לא, ומתחיל לעשות פרובוקציות, לצעוק ולהשתולל. ההורים מצידם מתביישים בהתנהגות ילדם ומפצירים בו להפסיק עם ההתנהגות הזאת! והוא מצידו לא מעניין אותו. הוא רוצה לקבל את הממתק או ההפתעה! השיקול שעומד בפני הורים אלו הוא האם להיכנע לדרישת הילד, למלא את מבוקשתו ולהשקיט בכך את מצפונם באשר לכבודם "האבוד" שחזר (שכן מילוי רצונו של הילד משמעו שהוא יפסיק להתנהג בצורה שמביישת את הוריו) או לא לתת משקל גדול לבושה הרגעית (הכל עובר!), לעסוק בחינוך ילדם ולהישאר בעמדתם הנחרצת שמילה של ההורים היא מילה וסוף פסוק.

נפשו של הילד אף שמשתוקקת מאד למלא את חסרונה, דבר שיכול לבוא במגוון צורות ואופנים: פעם ממתק, פעם חטיף, פעם משחק או כל דבר אחר; אולם בתוך הלב והנפש הילד רוצה להרגיש את הבטחון האמיתי – שיש לו אבא ואמא ששומרים עליו ונותנים לו מצד אחד את ההערכה, הכבוד והאהבה הראויים לו, ומצד שני את החוקים והגבולות. עלינו לדעת לעמוד על הערכים שאנחנו חיים על-פיהם, גם במחיר שבו נתבייש מעט. כי מחיר הבושה הרגעית הוא שכר התהילה והכבוד הנצחיים.

פירוש הוא, כי ילד שמקבל את הכבוד, ההערכה והאהבה הראויים לו ומצד שני את החוקים והגבולות שמאזנים את נפשו נהיה ילד בריא וחזק. זה מה שאנחנו רוצים מילדינו וזה גם מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, ולכן מתנהג עמנו באופן הזה. הרי כי כן, גם כשאנו מביישים אותו אז הוא מוכן לספוג את העלבון, ובלבד שבסופו של דבר האדם ימשיך בתהליך הגדילה ויטמיע את הערכים הנכונים. כמובן שהקב"ה לא נותן לנו לנחש, לתהות ולטעות בדרך. הוא השאיר לנו את המפה המדויקת לעבור את מבוך החיים. היא התורה שבכתב ושבעל-פה. התורה היא מלשון הוראה, דהיינו הוראות ותקנות כיצד לאדם לעבור את מסלול החיים בבטחה וברמת סיכון רוחני מינימלי.

וכעת, מה אנו מבקשים ממנו? להיות לנו גומל חסדים. מצד אחד, שיגמול אותנו מחסדים רעים שהם מצטיירים בנפשנו כטובים אך אינם דרך דרכי אמת, ומצד שני אנו כן מבקשים ממנו שיגמול לנו חסדים שהם טובים, כאלו שמזינים את בריאות גופנו נפשנו ורוחנו.

 קונה הכל וזוכר חסדי אבות

 קונה הכל – פירושו כי השם יתברך ברא יש מאין את כל היקום כולו. מובן כי אם הוא הקונה את העולם אז העולם משועבד וכפוף לו.

וזוכר חסדי אבות – פירושו שהוא יתברך נותן לכל אדם באשר הוא את כל הלגיטימציה לממש את הפוטנציאל הטמון בו, ועל-כן זוכר בכל רגע בחסדים שאפשר לשייך לאדם, בכדי להוציאו זכאי בדין. וזאת ע"י התמקדות בחסד, כי אז  הדין מתעכב ומאפשר לאדם לעשות תשובה.

תשובה משמעה לקיחת אחריות עצמית על העבר אודות מעשים שהאדם מכיר כי הם מעכבים אותו מלגדול ולצמוח וליישם אותה בחיים, פעם אחר פעם, גם אם נכשלים – פעם ועוד פעם. על זאת נאמר: "שבע פעמים ייפול צדיק, וקם". רוצה לומר, שמי שחפץ בקרבת אלוקים אל לו להיבהל מהנפילה, כי השם יתברך לא חפץ במות הרשע אלא כי אם בסורו מן הדרך הרעה. הקב"ה נתן בעולם כוח אדיר שנקרא זמן. זמן הוא מלשון זמין. כשהקב"ה זמין אז הוא מקשיב לך כל רגע ורגע ומוכן לקבל את החרטה שלך, אפילו פעם ועוד פעם ועוד פעם עד אשר תשיב את לבך אליו לגמרי. עלינו לקחת האוצר הכי יקר ביקום – הוא הזמן – ולעשות כל שביכולתנו כדי לזכות לקרבת אלוקים.

ומביא גואל לבני בניהם

 ומביא גואל – על פי הפשט הגואל הוא מלך המשיח. אולם נראה כי לא רק כפשוטו יש לקרוא, שכן כתוב מביא גואל, בלשון הווה, ואילו מלך המשיח יבוא בנקודת זמן עתידית. ואם כן הכוונה לפשוטו, היה צריך להיכתב ויביא גואל, אך כתוב ומביא גואל ונראה כסתירה לוגית-תחבירית. ונראה לי בסיעתא דשמיא כי עניין הגואל והגאולה הכללית פירושם כי השם יתברך מביא לאדם את כל הכלים והאמצעים כדי לגאלו מצרתו וכן לעם ישראל כיחידה אחת באותו אופן, כאמור בתפילת מעריב: "משנה עתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו, בורא יומם ולילה, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, המעביר יום ומביא לילה, ומבדיל בין יום ובין לילה...". רוצה לומר כי הקב"ה מערב ומערבב לכל אדם כיחידה פרטנית וכן גם לעם ישראל כיחידה גדולה באופן פרטני ומיוחד ובהשגחה פרטית את כל סדר המציאות ונותן את הכלים הנחוצים כדי להיגאל מן הצרה. אולם הגאולה לא מגיעה בחינם, אלא כרוכה בהתמודדות ובהתגברות על קשיים. קשיים אלו מתבטאים בהרבה אופנים, כגון: לבטים בין בחירה והליכה על פי תווי ערכים שונים; לבטים בין יצרים ותאוות שליליים המפתים את האדם לקבל תענוג עכשווי על פני ויתור התענוג בעבור ערך שמבטא את רצון האדם לקרבת אלוקים ועוד לבטים רבים אחרים. זהו המבחן של האדם שבעבורו מקבל את השכר ולא פחות חשוב גם את הכלים החדשים כדי לעלות לשלב רוחני גבוה יותר.

לבני בניהם – הקב"ה עושה את כל החסדים הללו לכל מי שקרוא "בן". כל הבנים של האבות הקדושים וכן גרי הצדק ובניהם עד סוף הדורות הם הבנים הבכורים של השם יתברך.

למען שמו באהבה

 ידועה מאד רבת אהבתו של הקב"ה לאבות הקדושים. אנו כמוהם נקראים בנים למקום, וזאת מכיוון שאנו מזרעם של האבות הקדושים. הקב"ה מקיים את הבטחתו בעבור שבועתו לאבותינו לקיים את זרעם. האבות הם שמסרו נפשם על קידוש שם שמיים בעולם, נשאו ונתנו באמונה ועסקו בתורה מתוך אהבתם לקב"ה והם יסוד עם השם, עם ישראל. על זכות זו אנו מכוונים למסור את נפשינו בעבור קידוש השם כמו שאבותינו מסרו את נפשם. ועם זאת, נראה כי יש להוסיף ולומר שבהתבוננות נראה כי חסר קשר לוגי בין "מביא גואל לבני בניהם" לבין "למען שמו...". האם הקב"ה מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה? באיזה מובן שמו מתבטא? לכאורה חסר משהו שמקשר בין שני חלקי משפט אלו, שכן היה צריך להיכתב מביא גואל לבני בניהם למען אהבה את שמו או מביא גואל לבני בניהם למען (קידשו) שמו באהבה.

נראה לי כי המהלך של למען שמו באהבה רוצה לומר דבר נוסף. הגואל המדובר שהקב"ה מביא לעמו ישראל, הוא למען שָ­ֹמוֹ באהבה. כלומר יש לפרש שהקב"ה רוצה לשים את האדם במקום שהעניק לו מקדם על פי דין, וכדי לעשות כן על-פי דין הקב"ה מכין את הגאולה בטרם יצר את הצרה. במילים אחרות רוצה לומר שכל הצרות שבאות לאדם המעוררות אותו להתפלל על הגאולה הפרטית שלו אז התרופה כבר מוכנה מבעוד מועד ועל האדם רק להושיט את היד כדי להינצל מצרתו, כי הכל חסד השם. האדם ניצול ע"י תפילה והתגברות על יצרו שמסיתו לדרך שמצמצמת את החסד של הקב"ה. בזכות ההצלחה במבחן יוכל הקב"ה לשים את האדם בחלק ששמור לו בעולם הבא באהבה, מבלי להצטרך לעבור דינים קשים. כהערת אגב, מאד יפה לראות כי הגימטריה של מבחן היא 100, דבר המעיד על שלמות היוצר. הקב"ה רוצה שהאדם יעבור את המבחן ויזכך את נשמתו, כי כאשר הנשמה זכה אז האור האלוקי מאיר בה; עניין נוסף גם הכוונה במילה: "באהבה". על האדם למסור את נפשו בארבע מיתות בית-דין. לשם כך עלינו להסביר את המונחים חיים ומוות. פירוש המונח "חיים" הוא היכולת להוות כלי המקבל אור אלוקי ומשפיע (ממשיך) אור אלוקי חזרה (לנבראים אחרים); והמילה מוות בחינתה היא כי אין האור האלוקי מאיר במת, לא אותו ולא דרכו לאחרים. לכן צדיקים גם במותם נקראים חיים, מכיוון שהאור האלוקי שיצרו בנשמתם בעודם בחיים ממשיך לעבור הלאה לדורות הבאים; ואילו הרשעים הם בחינה שבה אין האור האלוקי ממשיך דרכם כלל, שכן העכירות של הנפש עקב חטאים מונעת את מעבר האור. ובאמת, הקב"ה מאיר לכל הנבראים את אותו האור והשינוי לא חל במאציל (המשפיע הראשוני), אלא שההבדל האמיתי בין כל פרט ופרט בבריאה הוא רק במקבל, דהיינו בנשמה, ומתבטא ביכולת העצמית להכיל את האור ולהמשיך אותו הלאה, וכאמור היכולת להכיל את האור מותנית בכלי שהנשמה בנתה, וזהו גם פירוש נוסף לברכת "שהכל נהיה בדברו", רוצה לומר שכל הכלים נהיו בדיבורו. ע"כ.

למען אותם בנים למקום שטרם בנו את הכלי המסוגל להכיל את האור הגדול, עליהם הקב"ה בבחינת ממית את עצמו וכביכול מסתיר את השפעת האור באמצעות חוקי הטבע. הוא מוכן לסבול את העכירות רק כדי שבסופו של דבר האדם יבנה את הכלי הראוי לו ויזכה לאור הגלוי. על הזכות הזאת – שבה ניתנת לאדם אורכה עד סוף ימיו לבנות את עצמו ולממש את הפוטנציאל שבו וכן גם על אשר מוכן השם יתברך למחול על כבודו כאשר האדם בחטאיו פוגע בכבוד שמיים שהוא בבחינת מיתה (חסימת האור הגלוי), מידה כנגד מידה, אנו מכוונים גם אנו להמית את עצמנו עבור זה שהקב"ה מאריך את אפו אלינו.

אמן כן יהי רצון שכל עם ישראל ישיב את לבבו אל השם יתברך.

מלך עוזר ומושיע ומגן

 צריך לבאר את מהות הסדר הנ"ל. תחילה אנו ממליכים את הקב"ה – מלך. הדבר חיוני לחיזוק הבטחון העצמי שלנו, דהיינו שאנו סומכים ובוטחים במלך. מל"ך הוא גם נוטריקון של: מח, לב וכבד. באיברים אלה שוכנים באופן "מרוכז" שלושת הרבדים של המבנה הרוחני של האדם בעולם הזה, שהם: נפש, רוח ונשמה. (מח – כנגד מקום משכן הנשמה; לב – כנגד מקום משכן הרוח; וכבד – כנגד מקום משכן הנפש). לאחר שאנו ממליכים את הקב"ה עלינו אנו מבקשים ממנו יתברך שיעזור לנו להתגבר על יצר הרע באמצעות כוחות מחוזקים ומחודשים. מדוע אנו צריכים עזרה ממנו? לא די בכלים שהאדם קיבל? מסתבר שהאדם מוכרח לבקש אחר עזרה ולקבלהּ. על זאת נאמר כי: "יצר רע יש לו לאדם ואלמלא הקב"ה עוזרו, לא יכול לו". זכאי לעזרה זו הינו מי שחפץ להיות נאמן למלך, מאמין בדרך התורה הקדושה ומשתדל ליישמה, שכן בלעדי עזרה זו לא ניתן להתרומם במעלות הרוחניות ואף לא לשמור על סטטוס קוו (המצב הקיים). לאחר שהקב"ה עוזר לאדם באמצעות כוחות מחוזקים מגיעה הישועה – היא ההצלה מן הצרה. פירוש: האדם מבקש מן הקב"ה שיחלץ אותו מצרתו וימלא את חסרונו. אך צריך להבין בעומק העניין. שורש הצרה והחסרון האמיתי טמון באותיות צר-ה'; האות ה' מסמלת את המונח הבל שהוא הכוח הרוחני שמפעיל את העולם. משמע כי שורש כל הצרות והייסורין בעולם הזה הוא מחמת חסרון בדעת המרומז באות ה'. כאשר האדם מבקש מהבורא יתברך שיעזור לו הוא בעצם צריך לבקש דעת – כי כל השפע נובע מן הדעת; מגן פירושו שלאחר 3 פעמים שהאדם עומד בניסיון מסוים הקב"ה ממציא לו הגנה, והכוונה היא שלא יבוא אדם שהתגבר 3 פעמים לידי ניסיון נוסף מאותו סוג, אלא מבטיח הקב"ה שהוא מוגן לגמרי. וכן, אף אם כן יבוא לידי אותו תרחיש, הדבר לא יהווה עבורו קושי כלל ומשכך אינו בבחינת ניסיון.

על זאת נראה לי כי יש לכוון במילה מגן 3 פעמים Kל שכן Kל פירושו כוח; ההגנה היא תוצאת החיבור של שלושת הכוחות: מלך-עוזר-ומושיע. שכן למה נוספה ו' החיבור למושיע? שכן היה צריך להיכתב מלך-עוזר-מושיע-ומגן, אך לא כך כתוב, כי ו' החיבור שנוספה למושיע פירושה – כי שלושתם אחד הם – ומגן הוא התוצאה של שלושת הכוחות, כאמור. פשר הסדר הנ"ל (מלך עוזר ומושיע ומגן) הוא בחינת ההשגחה הפרטית. עלינו לדעת כי האדם, כל אחד בדרגתו ועל פי עוצמת המשיכה שלו לטוב האמיתי, כך השם יתברך מציב בפניו התמודדויות מול כוחות המתנגדים לו באותה עוצמת משיכה לטוב. במילים אחרות, הכוחות תמיד שקולים, כנאמר: "שכל הגדול מחברו גם יצרו גדול הימנו". משמעות הדברים כלפינו היא כי בכל שלב בחיי האדם נמצא בבחינת הפוטנציאל להתעלות יותר ויותר.

ברוך אתה ה' מגן אברהם.

 ברוך אתה ה' – פירוש הוא כי שורש כל הברכות כולן הוא מאת הקב"ה. הוא יצר את הכל והברכה משמעה כי אנו מכירים בכך ורוצים להודות לו על החסד הגדול שעושה עימנו, ואנו גם משפילים את מידת גאוותנו שהיא בחינת כוחי ועוצם ידי ומכירים ומודים באמת שכל מה שיש לנו בחיינו ובכל פרט בבריאה – הכל מאיתו יתברך, ואילו אנו מצד עצמנו – מה (דהיינו כלום).

מגן אברהם – שורש העבודה התמימה הינו התחברות עם חכמת הבריאה מתוך שמחה אמיתית ולא מתוך גאווה אלא הכרת הטוב והאמת. נמצא שיש אדם שייקח חכמה אדירה זו של התורה וינצל אותה לצורך עצמו; ונמצא אדם שישתמש בה לתועלת הזולת ואחדות הבריאה. אברהם אבינו לא היה הראשון שהיה מחובר עם חכמת האלוקים, והדברים כתובים ומפורשים בתורה ובפירושים, אלא היה הראשון שהבין את הנקודה הפנימית שבלב – והיא שעל האדם ללכת בדרכי האלוקים, דהיינו דרך השפעה ונתינה, ובהמשך, כאמור, תיקן את מידת החסד.

אם כן בפשט הדברים אנו מודים לקב"ה שהגן על אברהם אבינו באופן שהביא אותו למדרגה הגבוהה ביותר, שזרעו התקיים כמו שהבטיח הקב"ה וכן שנתן לנו את הזכות להיות בניו; ובאופן אחר נראה לי גם כי הכוונה היא לבחינה של אברהם אבינו – היא בחינת החסד, ורוצה לומר שאנו מבקשים מאת הקב"ה שיגן על בחינת החסדים שלנו – שהם תורה, מצוות ומעשים טובים, וזאת בזמן שניתן את הדין בשמיים, ולא יילקחו מאיתנו החסדים שעשינו בכדי לקזז את החובות. כלל הוא שהקב"ה מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה, כנאמר: כמו שהאדם מודד כך מודדים לו – ולכן אדם שמתנהג בחסד לשם שמיים ומרחם על הבריות אז על פי דין גם מן השמיים מרחמים עליו. ועל כן אנו מבקשים שכנגזר מהנהגת הרחמים – לא יילקחו מאיתנו החסדים שלנו וכי הקב"ה ינהג עמנו בחסד וברחמים וישמור את זכויותינו בספר הספרים.

אתה, גבור לעולם, השם, מחיה מתים אתה, רב להושיע

נדרש מאיתנו להתבונן בדברים. גיבור אמיתי הוא זה שכובש את יצרו, דהיינו מי שמתגבר על הרצון שלו לקבל ברגע נוכחי ומעכב את אותו רצון כי יודע ומבין היטב שזה מה שהקב"ה מצפה ממנו וכן זה מה שמביאו לקרבת אלוקים. לעומת האדם, אצל הקב"ה המושג יצר או רצון לקבל כמובן שאיננו, שכן כל מהות הבריאה יש מאין היא הרצון לקבל, וזאת כי בוודאי שהאור האלוקי היה קיים תמיד ורק החסרון שהוא הרצון לקבל את האור הוא מה שנברא. בנוסף לבריאת הרצון לקבל נוספה גם תת-בחינה שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמך ללא כל ביקורת ו/או גבול – והוא הרצון הרע-יצר הרע. אולם לאמיתו של דבר יצר הרע הוא אינו עצם המעשה שמחטיא את האדם וגם לא מה שמניע את האדם לעשות כן, אלא רק הכפירה בקדוש ברוך הוא בכך שהאדם סובר שגם בטוב וגם ברע (דהיינו גם שעשה מעשה חיובי וגם כאשר חטא) זה היה הוא שעשה או הוא שחטא. צריך לדעת ולחיות באמונה שלמה כי כל המציאות היא רק הקב"ה ואין עוד מלבדו. כל המעשים הטובים שאנו עושים זה רצונו יתברך ליתן לנו את הזכות לעשות מעשים טובים וגם כשהאדם חוטא, לאחר שכבר הדברים נעשו, גם זה בוודאי רצונו יתברך. הנקודה החשובה שיש לנו ליתן את הדעת היא שלאחר שהדברים קורים צריך לעשות חשבון נפש אמיתי ולהודות לקב"ה שגילה לנו את מיעוט ערכנו וכמה באמת אנו תלויים בו וברצונו, ולהתפלל על הנקודה שבה נפלנו עד שברוב רחמיו ייתן לנו כוחות חזקים להתגבר על יצר הרע; לעומת זאת, הקדושה היא השתמשות בקבלה לצורך הטבה לנבראים נוספים, לעצמך והכרת הטוב לקב"ה מתוך אמונה שכל החיים של האדם בעולם הזה היא שליחות מאיתו יתברך ואין עוד מלבדו.

השפע הרב שאנו מקבלים מאיתו יתברך צריך לדעת שההנהגה הכללית היא שיתוף של חסד ורחמים יחד עם הדין. ובאמת צריך לדעת כי הרצון של הקב"ה הוא להיטיב לנבראים רק בהנהגה של דין, על פי האמור: "סוף מעשה במחשבה תחילה". רוצה לומר כי הקב"ה במחשבתו תחילה חשב ורצה לברוא את העולם על פי מידת הדין, אולם משראה כי אין האדם מסוגל לקבל את ההטבה הרצויה בהנהגה כזו הוסיף את מידת החסד לפני הדין – והיא ההזדמנות והזכות של האדם לתקן את אשר קלקל. פירוש הדברים הוא כי בסוף המעשה, דהיינו בסוף עולם העשייה שהוא רגע המיתה, תחזור ההנהגה לדין – שהיא המחשבה תחילה. משכך, משמעות הדברים כלפינו היא שבזכות אותם כוחות של גבורה אשר מתעכבים משום הנהגת החסד, מתקיימת אפוא מציאות של תחיית המתים – שהיא החזרה למציאות של אור החיים, דהיינו קבלת אור אלוקי והמשכתו – ועל חסד זה אנו מודים לקב"ה – וזהו רב להושיע. רוצה לומר אשר הוא מאריך אפו ובכך מושיענו מן הדין חורץ הגורל עד לרגע פרידת הנשמה מן הגוף.

מוריד הטל / מוריד הגשם

השנה העברית מתחלקת ל-2 עונות עיקריות: קיץ וחורף. המילה קיץ היא מלשון הקצה והתעוררות. רוצה לומר שהאדם בבחינת התעוררות למציאות האלוקית וכעת יש לו היכולת להבחין ולהכיר במציאות זו מכיוון שההארה בעונת הקיץ יורדת למטה הרבה יותר. פירוש: לאמיתו של דבר ההארה תמיד קבועה, אבל השינוי ניכר במקבל, דהיינו הנשמה שהיא היא מהות האדם. בזכות השינוי הרוחני במקבל (שהוא מצד רצונו יתברך להטיב) ההארה מתאפשרת. בזכות קיומה של הארה זו בתקופת הקיץ על האדם להשתדל יותר בהתעוררות מן השינה שכן ברגע שהאור מאיר יותר קל להתרומם ולהתקרב להקב"ה.

שינה במובן הרוחני משמעה שאין האדם מפעיל כוחות לצמיחה והתעלות למדרגה גבוהה יותר, אלא זורם את מהלך חייו מבלי לשים-לב לפרטים הקטנים ומבלי לעשות חשבון נפש אמיתי האם הוא הולך בכיוון הנכון... אולי הקב"ה מסמן לו משהו? ; ההקצה היא פעולת פעולות שתעוררנה את הלב לשוב לאבינו שבשמיים. עלינו לדעת שישנם מסכים שמפרידים בינינו אליו יתברך, וכי לכל רובד רוחני יש בחינה גשמית. ונראה כי בבחינה הגשמית המסך המדובר מתבטא בעננים שמכסים את האור מלהגיע אלינו וכן מסך נוסף הוא הלילה כאשר אין כמעט אור השמש ניכר. ברוחניות המסך שמפריד בינינו לבין אבינו שבשמיים הוא החטאים. ובאמת המסך האמיתי שמפריד בינינו אליו יתברך אינו החטאים אלא הגאווה. שכן אפשר לראות אדם שחזר בתשובה אחרי שנים של כפירה או חוסר הכרה במלכו של עולם, והנה כעת עוד בטרם שעשה תשובה או אפילו ידע מה המשמעות של התשובה אלא רק מצד רצונו להתקרב אליו יתברך – והדבר בוודאי מותנה בכך שמשפיל את עצמו – בכך זוכה להארה של קדושה, כנאמר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתחו של אולם". כמה גדול חסדו יתברך באשר נותן הקב"ה לאדם תקופה של חיים שלמים כדי לתקן את מעשיו, ואף יתרה מכך – בתקופות מסוימות בשנה ישנה ההארה האמורה של האור שמאירה בנבראים המעוררת את הלב, ומסיבת רצונו יתברך להטיב לנבראיו ישנו יום של דין (עם שתי ערכאות) – הוא ראש השנה בו נשפט האדם וכן תקופה של חודש של רחמים – הוא חודש אלול. ראש השנה הוא הערכאה הראשונה; וכן יום הכיפורים שהוא הערכאה השנייה הכוללת את עשרת ימי התשובה מיום ראש השנה עד ליום הכיפורים; ולבסוף הימים של יום הכיפורים עד הושענא רבא, שהוא הערכאה השלישית והאחרונה לתקופת ההארה הגדולה להשיב את הלב לאבינו שבשמיים.

רואים אנו כי כל התקופות שנבחנות לדין ומשפט של האדם חלות בעונת הקיץ. ולאחר מכן, יום למחרת הושענא רבא – שמיני עצרת – חוזרים אנו לבקש אחר הגשמים. הסיבה הרוחנית לכך היא כי יום הושענא רבא הוא בחינת השיא של ההתעוררות האמורה להשיב את ליבנו לאבינו שבשמיים. כל זאת מפאת חסדו יתברך כדי ליתן לאדם את הזמן וכן את ההארה המקסימלית לעשות את החזרה בתשובה מתוך תהליך התגברות והתבגרות אמיתי ובהצלחה המרבית.

וכידוע, הכלל הוא שאחרי כל עליה חייבת לבוא ירידה (הן בגשמיות והן ברוחניות), ולפיה לאחר יום השיא יש ירידה. דהיינו, ההארה האלוקית משתנית. והדבר ידוע כי ביום שמיני עצרת עושים תיקון הגשם, ובכך חוזרים אנו להנהגת ההסתרה החבויה בגשם (בלשון גשמיות והטבע); עונת הגשמים נקראת חורף שכן בחורף האור מתמעט. העננים מכסים את האור. אותם מים שיורדים מן העננים נקראים גשמים – וזאת כי אנו מוכרחים להשתמש בבחינות גשמיות כדי להתרומם ולהתקדש למעלות הרוחניות שהן מטרת הבריאה. כדי להגשים את מטרת הבריאה עלינו לשעבד ולכוף את הגשמיות למעלה הרוחנית, וזאת על אף ההסתרה, הסתירה וההתנגדות העזה של החומר הגשמי להשתעבד לרעיון ולמטרה הרוחניים. למתבונן היקר בפלאי הבריאה איך השם יתברך מסובב את חסדו יראה כי גם בלילה ניכרת ההשגחה הפרטית, שכן ברב חסדו יתברך גם בלילה יש את אור הלבנה שמאיר לאדם, והוא סוד האור הפנימי של האדם שנמשל ללבנה שמקבלת את אורה מן השמש – כך האדם מקבל את אורו מן הקב"ה, שכן גם במצב של חושך והיעדר אור שמש ממש, דהיינו גילוי אלוקות, יש באדם אור הנקרא *רשימו והוא שורש האמונה. כשהאמונה חזקה אז גם בחושך ניתן לראות אור.

בקיץ אנו גם קוצרים את מה שזרענו בחורף בעונת הגשמים, שכן אנו פועלים ועמלים בגופנו ובחומר הגשמיים כדי להשיג את המעלות הרוחניות.

מפאת זאת אין מברכים בימות הקיץ מוריד הגשם, ואף נחשב הדבר לקללה, שכן בעונת הקיץ האור האלוקי בבחינת אור גלוי! וזאת כאמור מטרת הבריאה – גילוי האלוקות! ואם כן מדוע שנבקש עתה מצב קודם שהוא בבחינת הגשמי?! 

ועוד, המילה חורף היא מלשון חֹרי-אף, וזאת כי מטרת הבריאה היא התגלות האור האלוקי, ובזמן זה ישנם מסכים רבים שחוסמים את מעבר האור, ולכן כשאין אור רוחני גלוי ניתנת הרשות לקטרוג. לכן אנו רוצים לבקש מהקב"ה שבקיץ יוריד לנו ט"ל ברכות כפי שבבית המקדש היו ט"ל מלאכות שבאמצעותן האור והשפע האלוקי היו ניכרים וברורים. מסיבה זו גם בחורף הבקשה לטל היא בקשה רצויה שכן לבקש אור אלוקי הוא תמיד דבר רצוי. ולאמיתו של דבר, בתקופה של חושך והסתרה אנו מוכרחים להיעזר בגשמיות שהיא בחינת הגשם וזאת כדי לבנות את הכלי שיוכל להכיל את האור בעונת הקיץ הבאה.

מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים,

 מתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר

מכלכל חיים בחסד – הדבר ברור ומובן שכלכלה ומזונות הם תנאי הכרחי לקיום הגוף הגשמי והרוחני. לכן הקב"ה שנתן לאדם תפקיד חשוב בבריאה מספק את צרכיו; בתחילה על פי הנהגת החסד ולאחר מכן אם האדם יפעל יוכל לקבל גם על פי הנהגת הדין. על פי חסד הכוונה היא שכל נברא מקבל את מה שגזור לו ללא קשר לפעולותיו, והוא חשבון מדוקדק, ולכאורה נראה כי זהו דין, אלא שכאשר אדם מקבל בכל-מקרה את הפרנסה כמידה שנגזר עליו בראש-השנה, אפילו שלא האמין כי השם יתברך הוא המפרנס, אז ניכר החסד הגדול; ובחינת הדין בעניין הפרנסה היא לדוגמה: מצב שבו האדם רוצה לעלות בדרגה הרוחנית ומבקש ומתפלל לשם יתברך רבות בשל קשיים וטרדות הפרנסה שבגללן לא יכול לפנות את עצמו לעסוק בתורה. במקרה הזה אף על פי שמה שצריך לקבל גזור עליו כבר מראש השנה עד ראש השנה הבא, יש סיכוי גדול שיקבל את מה שמבקש – אם זה מוכרח לו על פי תבונת הבורא יתברך שיודע מה באמת טוב למסלול חיים של כל אחד ואחד. ביטוי מידת הדין היא שאם עשה האדם התגברות גדולה וביקש להתקרב אל השם יתברך אז עבור ההתגברות מקבל את השכר מידה כנגד מידה. השם יתברך מוסיף לו "בונוס" על מידת ההתגברות שלו והמאמץ שהשקיע בשביל להתקרב אליו יותר.

מחיה מתים ברחמים רבים – במסכת סנהדרין נאמר כי: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"; וכן נאמר עוד: "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מעשי ידיי להתפאר" (בחלק הביטוי "לעולם ירשו ארץ" המילה ארץ גם היא במובן עולם הבא).  נשאלת השאלה איך שתי אימרות אלו מסתדרות עם עונשי כרת וכאלו שאין להם חלק לעולם הבא? הייתכן שלהם כן יש חלק לעולם הבא? הגמרא מביאה ומשיבה שבאמת ישנם איסורים שהעונש עליהם מוציא את האדם מחזקת עמך או ישראל – ואין להם חלק לעולם הבא. אם כן זה מיישב את סתירה אחת. אולם סתירה נוספת קיימת והיא מה פירוש ועמך כולם צדיקים? איך ייתכן? הייתכן שכולם צדיקים? ומהם אם אלה שלא עשו תשובה? עונה הגמרא שבאמת כל עם ישראל הם אהובים של הקב"ה (נצר מטעי) ומוכרח שיהיו צדיקים, בסופו של דבר. ובאמת יש אנשים שיזכו למדרגת הצדיק בעולם הזה ומשכך לא יצטרכו לייסורים ועונשים קשים בעולם הבא; ויש כאלו שיעברו תהליך של זיכוך וכיבוס, ובסופו של דבר ינוקו, ואז גם הם יזכו לבחינת הצדיק ויכנסו לעולם הבא בבחינת צדיקים גמורים ונקיים. לפיכך, מחיה מתים ברחמים רבים משמעו שהשם יתברך ברב רחמיו וחסדו יתברך משפיע הארה גם לאדם שהוא בבחינת המת ושולח לו הארות בכדי להחזירו בתשובה כל הזמן, למשל: ע"י רמזים, כוחות נפש חדשים, התעוררות פנימית, חלומות, מפגש עם אדם מיוחד, וכן גם מחלות וייסורים הם דרכים שבהן השם יתברך מנסה לעורר את האדם לפשפש במעשיו – וכל זה חסד הוא שכן אפילו שלא מגיע לאדם על פי מידת הדין לזכות לכך, דהיינו אפילו כשלא פעל האדם שום התעוררות מצד עצמו, והנה הקב"ה נותן לכל אדם קרוב ורחוק כאחד הזדמנויות אין ספור כדי לזכות להטבה ולגילויים רוחניים, וזהו ברחמים רבים.

סומך נופלים – הקב"ה נמצא איתנו גם בטוב וגם ברע. הוא לא עוזב אותנו אף פעם. הוא נמצא בסמוך אלינו גם במקומות הכי נמוכים. מסופר על אדם שחווה מוות קליני. הוא הגיע לבית דין של מעלה ונשפט על מעשה שעשה ולאחר מכן חזר לעולם הזה וסיפר על מה שקרה לו שם. האדם סיפר שהראו לו את המעשה שעשה בעצמו, ובאמת למרות שהתבייש במה שעשה פנה לדיינים בבית הדין ואמר להם איך אתם יכולים לשפוט אותי שהרי כתוב כי יצר רע יש לו לאדם ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ובכן איפה היה הקב"ה בשעה שעשיתי את המעשה?

ואז הראו לו את המעשה שעשה, שוב, אך בפעם הזאת האירו לו את מה שלא ראה קודם (כי היה מוסתר) והראו לו את התמונה האמיתית, שבעת המעשה הלא יפה שעשה הקב"ה היה מחזיק אותו כמו ילד קטן על כף ידו, דהיינו ברגע הנפילה היה בידו של הקב"ה (וזהו נמשל כמובן שכן אי אפשר לבטא מציאות רוחנית במילים שמביעות פן גשמי, ובאמת זה מה שראה).

צריך להבין עד היכן הדברים מגיעים. הקב"ה נמצא איתנו בכל רגע ורגע – גם בטוב וגם ברע. גם ביפה וגם במכוער. כל רגע בחיינו. לכן כלל גדול בהנהגת החיים לשמחה אמיתית היא לדעת ולזכור שהכל מאיתנו יתברך והוא מוביל אותנו למקום הכי טוב. וכן עוד, שהבחירה החופשית של האדם היא רק לפני המעשה ולא לאחריו, שכן ברור לכל אחד ואחת שאת העבר אי אפשר לשנות. אבל יש טעות רווחת ונפוצה בקרבנו שבני-אדם מצטערים ואוכלים את הלב ממש על טעויות שעשו הם או אחרים ולא מוכנים למחול ולסבול, וכל זאת רק מחמת גאוותם כאילו הם שטעו או אחרים שטעו או הם שפגעו או שפגעו בהם. מכאן אנו לומדים כי הנפילה האמיתית היא לא החטא-המעשה עצמו, אלא שסובר האדם שהוא חטא או אחרים חטאו וזה כל-כך מפריע לו עד שמצטער מאד מאד או כועס. וזהו באמת שורש העבודה הזרה – שהאדם משייך את ההצלחה והכשלון לעצמו ו/או לבני-אדם אחרים ו/או לסיבות חיצוניות. ונשאלת השאלה האם יש בכלל אפשרות שכזאת? שהרי כל המציאות עצמה היא גילוי רצונו של הבורא, אז כמובן שגם יצר הרע הוא מצד רצונו. משכך כשהאדם מייחס את המציאות לכוחו-עצמו וחושב שהכל זה הוא והוא והוא, ורק הוא עושה ועושה, אז השם יתברך נאלץ להביא אותו לנפילה ממדרגתו ו/או מכבודו, וזאת כדי שיכיר במציאות האמיתית – שזה לא הוא והוא אלא רק השם והשם. וזאת, כאמור, כדי לזכך אותו ממידת הגאווה. ונמצא שהאדם לא נענש על החטא או הנפילה, שכן משמיים בוודאי עושים לו את זה, אלא רק על כך שסובר שזה לא מן השמיים, וזה כאמור רק לאחר המעשה. הכלל הוא שלפני מעשה יש בחירה ואין כלל ידיעה מצד השם יתברך, כאמור: ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם... ועתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". וכי לא ידע האלוקים זאת לפני כן עד אשר ניסה אותו? התשובה היא שבוודאי שהשם יתברך רואה את הכל, אבל מצד ההנהגה שלו כך מוכרחים אנו להאמין – שלפני מעשה אין ידיעה כלל ויש בחירה חופשית מוחלטת, ולאחר מעשה יש ידיעה מצידו ואין בחירה – דהיינו מה שכבר קרה זה רצונו. ולכן, אל לנו להאשים את עצמנו ו/או אחרים ולהיכנס לעצבות ולכעסים, אלא להפך – לשמוח בחלקנו שהשם מאיר אותנו מתוך הנפילה, ומתוך חשבון הנפש והרצון להתקרב אליו בנקודה הזאת אנו מתפללים ומבקשים את ההארה הרצויה. שכן בוודאי מי שכבר הגיע למדרגה מסוימת והכלי שלו בנוי היטב לא יצטרך ליפול ממדרגתו, אלא דווקא מי שהכלי שלא לא מוכן ולא שלם במדרגה שבה נמצא אז הקב"ה מביאו למדרגה נמוכה יותר כדי שיתפלל אליו ויזכה לגדולה. ולכן עשה לו כן כדי שיעבוד על הנקודה הפנימית ויטמיע בתוכו את הרעיון הזה שאין עוד מלבדו. רואים עוד על דרך הרמז שהמילה "אני" אותיות "אַין" וגם אותיות אנ-י שזה אומר האַן שלי, על אותו משקל של עמי=העם שלי. אן פירושו הצורך שלי להכיר בעצמי כדבר ממשי; ככל שהאדם יבטל את הממשות שלו, דהיינו האגו שלו והרצון שלו להיות "כאלוקים", יגיע למדרגה הגבוהה ביותר של פוטנציאל הממשות. על פי זאת נמצא שגדולי האומה שלנו הבינו את הנקודה הזאת וכל אחד על פי מדרגתו הביע זאת באופן המיוחד. אברהם אבינו אמר: ואנכי עפר ואפר; משה רבנו אמר: ו-נחנו מה; דוד המלך אמר: אנכי תולעת ולא איש. כל אחד הביע נקודת גילוי אור ומודעות עצמית אדירות מבחינה רוחנית ולא נעמוד כאן על זה בהרחבה, אולם המשותף הוא שכולם בטלו את הממשות שלהם במהלך חייהם ומתוך כך הגיעו למדרגה הגבוהה ביותר של הממשות הרוחנית, והיא "מעשה מרכבה".

וכמו שהם הגיעו למדרגות הגבוהות גם אנו יכולים, אלא שצריך לדעת איך עושים זאת. לאחר שאנו עובדים על מידת השמחה והאמונה בהשגחה פרטית עלינו גם ללמוד כיצד להעריך את ההצלחה שלנו כדי לא לשקר לעצמנו. מבחן ההצלחה האמיתי של האדם נמדד במידת השמחה ושלוות הנפש שבה הוא נמצא אחרי שקורה או קורים לו דברים לא נוחים. במידה ונשאר שמח, בשלוות הנפש (ואין הכוונה כאן שמדובר באדם שחי "בסרט" או בדמיונות אלא רק באמונה שלמה) וחדור מוטיבציה להמשיך הלאה, נמצא שעבר את מבחן האמונה בהצלחה. ישר-כח!

במידה והאדם נלחץ מכל דבר שלא ציפה לו משמע שחסרה לו אמונה ויש לו עוד להתחזק ולהתפלל על הנקודה הזאת.

רופא חולים – החולי האמיתי שיש בעולם הזה הוא כפירה, דהיינו להאמין שיש בכלל מציאות של חול. רוצה לומר להאמין שיש ממשות למציאות הטבע והגוף. על כך אמר קהלת: הכל הבל הבלים. דהיינו – כל המציאות היא הבל הבלים, והבל משמעו הכוח שטמון בעולם הרוחני. מכאן שאין בעולם הזה אלא רוחניות.

הקב"ה מאיר לבני-האדם בצורת רמזים ובהסתר, ומבחן האדם הוא להבין שמי ששולח לו את כל הרמזים הוא לא אחר מהקב"ה בעצמו, ולפיכך להשליך את יהבו על השם. כל המציאות של "והעולם כמנהגו נוהג" היא רק כדי לטשטש את ההשגחה הברורה, והחכם עיניו בראשו.

מתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר – ניכר מאד שהכינוי ישני עפר מתייחס למתים ומכנה אותם ישנים ולא מתים. שכן מוות הוא אינו סוף הקיום האנושי אלא רק מעבר מצורת חיים אחת לאחרת; ואילו האסורים נמשל הם לחלק האלוקי הנצחי שבאדם – והוא הנשמה האסורה בתוך הגוף הגשמי המלא ביצרים, תאוות ומשיכה לחוקי הטבע. ומאידך, הנשמה שכל חפצה הוא להיות מחוברת למקור האור האינסופי – יוצרים מציאות של קונפליקט ומאבק תמידי. לכן מחמת זה ששני חלקים אלו של האדם הם הפוכים ומנוגדים (הפוכים משמע תכונותיהם שונות לחלוטין; מנוגדים משמע רוצים לבטל האחד את השני) חייבת הנשמה את העזרה כדי להשתחרר מכבלי החומר. וידוע הכלל שאין החבוש משחרר את עצמו, ומשכך בגלל שהחומר בתחילת הדרך תמיד יותר חזק מהחלק הרוחני, העזרה היחידה שיכולה להתיר את כבלי החומר היא הזדככות ע"י תורה ומצוות שמביאים לידי הגילוי של אור. ובאמת, הגילוי של האור מותנה בכך שהאדם יהיה בשמחה. והשמחה מותנית בכך שהאדם יחיה באמונה שלמה שאין עוד מלבדו. יוצא מזה שהכל תלוי באמונה ועלינו לזכורראת הנקודה הזאת.

מקיים אמונתו לישני עפר – נשאלת השאלה וכי על איזו אמונה מדובר? האם מדובר באמונה של החיים כאן בעולם הזה? ואולי של אלו המתים שבעודם היו חיים האמינו שיקים את הגופים המתים לחיי העולם הבא? הלא כבר נאמר מחיה מתים ברחמים רבים, ומדוע לומר פעמיים את אותו הדבר? באמת פשט הדברים הוא שרק מי שמאמין בבטחון מלא בתחיית המתים – יזכה לקום. ובסיעתא דשמיא נראה לי פירוש נוסף: הנראה כי המדובר פה הוא על בחינת הנשמה שהיא בתרדמת – דהיינו מצד עצמה לא פועלת לגילוי האור ולא משתדלת להתקרב לקב"ה בפן המעשי, אבל מייחלת לכך בתוך תוכה ומאמינה שהשם יתברך יאיר אותה בכל זאת, ועל זאת נאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ויבטחו בך יודעי שמך. כי לא עזבת דורשיך ה'... חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' ". ונראה לי בס"ד הפירוש: ה' יגדיל תורה ויאדיר שזה משמע כי מבטיח הקב"ה שאפילו מי שרק ציפה ורצה להיות קרוב אליו יתברך, ולא זכה לכך באמצעות תיקון מעשיו, אפילו הכי רק משום שרצה בליבו לכך מאד יזכה אף הוא לגילוי אלוקות. רוצה לומר שאפילו רק אלו שייחלו להשם יתברך, דהיינו לקירבת אלוקים, יזכו להגדיל תורה בזכות רצון הלב. וכעת מובן מה ביקש שלמה המלך,החכם באדם, בעת שנשאל  ע"י השם יתברך מה הוא רוצה, והשיב כי רוצה הוא לב להבין את דעת השם, שכן המפתח לכל הגילוי האלוקי טמון בלב ולא כלום.

 מי כמוך בעל גבורות, ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה

מי כמוך בעל גבורות, ומי דומה לך – דרך העבודה התמימה היא שירגיש האדם באפסיותו לעומת הבורא. שידע נאמנה שהשליטה של כל מידת הדין היא רק בידיים של השם יתברך. על זאת נאמר מי דומה לך? דהיינו מי דומה להשם יתברך שמחזיק בכל הכוחות שבעולם ומשתמש בהם רק לתועלת ולהטבה אמיתית? וזו גם אחת הסיבות שיש מניעות על האדם מלקבל כוחות וגילויים גבוהים, שכן טבע האדם הוא להשתמש בכוחות שלו רק עבור עצמו ולבטל מעליו את מי שמפריע לו במזימתו.

מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה – נשאלת השאלה מדוע הוא קודם כל הוא ממית? הלא הסדר הטבעי הוא שקודם אדם חי ואח"כ מת. ואם מדברים על בחינה רוחנית אז דווקא אחרי כל עליה יש ירידה ולא להפך – דהיינו קודם על פי הנמשל מחיה ואח"כ ממית. בסיעתא דשמיא נראה לי שהפירוש הוא כך: באמת שכל מציאות העולם הזה ושל הנשמה בפרט הוא עניין הרצוא ושוב. יש אור ויש חושך; יש גילוי אור ופתאום אין – ערפל; יש עלייה ויש ירידה. מדוע כל זאת? דבר ראשון שנדע באמת שהשליטה לא בידינו ויש רועה שרואה את הדרך ואנחנו העדר והולכים אחרי הרועה. שנית, זה עדיין לא מסביר מדוע חייבת להיות קודם כל מיתה ורק אח"כ תחייה וישועה. נראה לי כי ההסבר לכך הוא שלפני שהנשמה יורדת לעולם הזה היא זכה מאד ומחוברת כולה עם הקב"ה. אבל באותו זמן שהיא כל כולה יחד עם הקב"ה אין לה חסרון כלל מחד, אבל גם לא תענוג, מאידך, שכן תענוג הוא מילוי של חסרון, אלא רק הכרה שיש הקב"ה. והרי נאמר שכל תכלית הבריאה היא להתענג מזיו השכינה, דהיינו תכלית הבריאה היא שחייב להיות חסרון וגם מילוי. ומשכך, מציאות של חסרון ותענוג אפשרית רק כאשר מתנתקת הנשמה באופן הדרגתי מהקב"ה, אז נוצר חלל ריק מאור האינסוף שהוא עצם החסרון של גילוי האור והוא הנבחן למיתה. פירוש: ההתנתקות של הנשמה מהאור היא המיתה, ומכאן כי רק בשלב הזה יש בכלל מציאות של נברא וניכר שיש הבדל בין הבורא לנברא. ולכן מסיבה זו ההתחלה של הבריאה היא דווקא בחינת המיתה. לאחר מכן הקב"ה מחיה אותנו על ידי אור מסוג חדש, ואז באה גם הישועה, שהיא בעצם ההכרה בכך שאין עוד מלבדו כלום, שכן כל דעת אחרת מלבד זו שאין עוד מלבדו מביאה לצרה. שכן צרה מלשון צר-ה, דהיינו כאשר אצל האדם גילוי האלוקות הוא צר.

משמעות הדברים כלפינו היא שצריכים אנו לדעת שכל הנפילות והירידות שהם בבחינת המיתה הן כולן משמיים. ולכן אל לנו להיכנס למוחין דקטנות, אלא להאמין ולשמוח בכך שבוודאי תבוא לנו אחרי הנפילה גם עלייה וישועה. ההצלחה תלויה בכך שנשייך את מה שקורה לנו בחיים להשם יתברך, רק לא לסיבות חיצוניות.

ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה' מחיה המתים.

 רואים ש-4 פעמים מוזכר עניין בחינת המתים בסדר 3 הברכות הראשונות (מחיה מתים אתה, רב להושיע; מקיים אמונתו לישני עפר; מחיה מתים ברחמים רבים; ונאמן אתה להחיות מתים). נמצא שאם העיקר הוא מציאות התחייה ממש, שהיא בוודאי עיקר ותכלית שאליו העולם שואף, אזי שלוש הבחינות הקודמות הן בוודאי לא אחר מאשר אמצעי למטרה עצמה. ולכן, רק בבחינה הרביעית יש באמת התמקדות במציאות של תחיית המתים כמטרה ממש ולא רק הבחינה הרוחנית של המת; לאחר שאנו עובדים על הבחינות הרוחניות בחיי היומיום (שהן אמצעי לקראת המטרה של העולם הבא) נמצא שעל המטרה עצמה חובה עלינו לברך (דהיינו הכרת הטוב לתחיית המתים). נמצא עוד, אפוא, שהברכות נתקנו על בחינת התכלית והמטרה הסופית. עוד נראה לי גם שיש לכוון בברכת מחיה המתים באשר משפיע השם יתברך אור מספירת בינה, שכן עלינו להשיג ע"י בנייה הדרגתית את שלוש הבחינות הקודמות של המיתה (מחיה מתים אתה, רב להושיע; מחיה מתים ברחמים רבים; מקיים אמונתו לישני עפר) כדי להגיע לתכלית עצמה שהיא תחיית המתים ממש. ועוד, נראה לי גם כי בבחינת מחיה המתים אנו מבקשים מאיתו יתברך שיזכנו בגילוי אור חדש, שכן אמרנו כי חיים פירושם היכולת להוות כלי לקבל את האור, ומשכך מחיה המתים פירושו שיש חידוש בכלי, דהיינו מתגלה אור חדש. ומהו אותו אור המדובר? אור משמעו הכרה בכך שאין עוד מלבדו; וכל הטבה, דהיינו מילוי חסרון המקנה תענוג, הוא רק מאיתו יתברך.

נוסיף ונאמר עוד בעניין זה, כי האדם הראשון שקיבל את מצות הלא-תעשה הראשונה והיחידה היתה בעניין עץ הדעת – והיא האיסור לאכול ממנו. ולמה דווקא עץ? ולמה דווקא לאכול? הרי יכול היה להיות כל ציווי אחר; אלא שרצה הקב"ה לחזק עוד יותר את הדבר שכבר ידע האדם הראשון בטרם אכל מן הפרי, והוא שגם עץ הדעת טוב ורע גם הוא ממנו יתברך – שהרי אותו עץ יונק מן האדמה שהשם ברא – ומשכך גם הכיר בזה שכל המציאות של הטוב היא ממנו יתברך, ולא ידע שיש מציאות אחרת. וכן גם שהיתה לאדם תאווה באכילתו. ואולם, משאכל מעץ הדעת טוב ורע נכנסה בתוך האדם תכונה חדשה בנפשו, והיא הכפירה. ומהי אותה כפירה מדוברת? הייתכן שהאדם הראשון יתכחש למציאות השם יתברך? הרי בוודאי ידע שהוא נברא על-ידי השם יתברך, גם לא יכול היה לסבור דבר אחר; אלא הכוונה היא שכפירה היא משום סברה שמחלחלת בנפש האדם שיש כביכול מציאות של טוב ושל רע שהם לא ממנו יתברך, "מקרה". אצל האדם הראשון המציאות שהכל ממנו יתברך בוודאי היתה ברמה כזאת שאין אנו יכולים לתאר בשום צורה, גם לאחר שחטא, ולכן בוודאי הצליח לדחוק אותה לפינה; אולם עם התקדמות הדורות הדבר נהיה קשה מאד לחוש ולחוות את מציאות השם יתברך יחד עם התכונה הנפשית שטבועה באדם אשר מקנה לו את התחושה שיש לו הכוח לפעול, להשפיע ולעשות ככל העולה על רצונו – וזוהי כמובן מציאות השקר, ואפשר להמחישו בקלות; שכן שורש העבודה של האדם בעולמו הוא רק לחזק את הסברה שהכל מאיתו, ואז כשנהיה באמונה שלמה ואמיתית שאין עוד מלבדו, תתבטל המלכות הרשעה, דהיינו אותו נחש שמנסה לחזק את הרצון להאמין שיש מציאות שהיא לא ממנו. ומשכך, גם כל הסבל והצער יתבטלו, שכן אלו הם מיני האמצעים שבהם מתנסה האדם במבחן האמונה. ומשתהיה האמונה ברורה וחזקה אז לא יהיה צורך בזה עוד.  ועל זאת אנו מתפללים ומברכים – שגם אנו נתחזק באמונה שלמה שכל הטוב וגם הרע, שהוא הטוב בהסתרת הפנים, יתגלה אצלנו, ואז יאיר בנו אור חדש של גילוי מציאות האינסוף ברוך הוא. ועל זאת אנו אומרים, ברוך אתה ה' מחיה המתים!

אתה קדוש ושמך קדוש, וקדושים – בכל יום יהללוך סלה.

 ברוך אתה ה' הKל הקדוש.

פירוש הדברים הוא שעלינו לדעת את מיעוט ערכנו. לדעת שכל מה שיש לנו השגה בהקב"ה הוא רק במה שגילה לנו על הנהגתו ורצונו, וגם זאת רק על דרך של מציאות שבה יש לנו חסרונות והקב"ה ממלא אותם, ויותר מזה אין לנו שום תפיסה בבורא. ועל זאת כמה אנושי להעריצו ולהלל אותו ולמעלה מכל זאת לדעת באמת שאין עוד מלבדו.