ר' משה הלל הירש ???

יפה שהגעת לשלב השלישי. 

1. הכחשה - השלב יכול להתבטא באמירות כגון "אני מרגיש בסדר", "זה לא קורה לי", "זה לא יכול להיות". בשלב זה החולה לא מאמין לידיעה על המחלה ועל הסוף המתקרב, ומשוכנע שמדובר בטעות. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמנגנון הגנה זמני שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו. ההכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר.
2. כעס - השלב יכול להתבטא באמירות כגון "למה אני? זה לא הוגן!", "איך ייתכן שזה קורה לי?". מרבית האנשים לא יכולים להתכחש לאורך זמן למוות המתקרב או למותו של אדם קרוב, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות קשים של כעס, קנאה ושנאה. זהו שלב קשה להתמודדות גם עבור אנשים בסביבתו של האדם, משום שהכעס מופנה לעתים קרובות החוצה, כלפי הסביבה, לעתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים עשויים לסייע לאדם להתמודדות מסתגלת יותר, בעוד תגובה הפוכה מצד הסביבה עלולה ליצור תחושות של בדידות.
3. מיקוח - השלב יכול להתבטא באמירות כגון "אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים לחיות". שלב זה מאפיין חולים סופניים, המתמודדים עם בשורת המוות הקרב ועם קבלתו של אובדן שמתרחש בהדרגה, אך נדיר בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש. החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד החולה בתמורה לדחיית גזר הדין, או למילוי משאלות אחרונות.
4. דיכאון - השלב יכול להתבטא באמירות כגון "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח?", "הוא מת / אני הולך למות, מה הטעם בכלל לעשות משהו?". שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. קובלר-רוס טענה כי בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל, וכי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, שתוכל להניע לבסוף לכיוון של קבלה והשלמה של המצב. היא ממליצה לתמוך במתאבל בשלב זה מתוך הקשבה והבנה.
5. קבלה - השלב יכול להתבטא באמירות כגון "יהיה בסדר", "אני לא יכול להילחם בזה, לפחות אתכונן לזה". השלב מופיע אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה. בשלב זה יש ויתור על המאבק נגד הגורל והפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה. בשלב זה האדם מסוגל לבטא מגוון של רגשות מבשלבים הקודמים, להשלים עם סופיות החיים ולהיפרד מהקרובים שאיבד או שעומד לאבד. האדם עשוי בהדרגה להתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשות הכאב ומלהט המאבק נגד המצב, ולפיכך הוא עשוי לחוש תשישות ולהזדקק למנוחה רבה. קבלה של המצב מאפשרת תהליך של פרידה. לטענת קובלר-רוס, רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנם מעטים הממשיכים במאבק במוות או בהכחשתו. לטענתה גם חשוב להבחין בשלב זה בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%A1

אדם יכול לנהל קמפיין שלושים שנה, ולגלות שהולכים בעקבותיו לא יותר משליש מהציבור.

ולחילופין אדם יכול ללמוד תורה שלושים שנה ולקבל את הכל על מגש של כסף.

גם את החזו''א אף אחד לא הכיר ר' חיים עוזר שלח לשאול אותו.

זוזובסקי, לא צללתי לעומק דעתך.
הגרמ"ה יהודי שכולו תורה, מבין וחי את צרכי הדור.
אנו צריכים להתרגש מכך שמרן הגראי"ל שולח לגרמ"ה ומייחדו להנהגה. זה אומר שלא אפסה תקוה, הוא מבין את המצב בו אנו חיים ומנווט לטובת כלל ישראל.
הגרמ"ה שליט"א היה שנים רבות ר"י סלבודקא, דווקא בתקופות בהן סלבודקא היתה מוקצית, הן בעקבות הגר"ד לנדאו ומכתבו על ה"בלאגן" שעושה הפוליטיזציה בתוככי הישיבות והן בעקבות כך שה"גריינמנים" שלחו לשם-אז טרם נפתחה "זכרון"  והיתה מאופיינת בקבוצות מיליטנטיות מהציבור החרדי [נ.ב. הידעת למשל, שבשנות השבעים, הישובניקים היו הולכים בהמוניהם לסלבודקא, לא פחות מאיתרי...?]
שנים רבות "ר' מוישה הילל" היה עסוק בלהרביץ תורה לשמה ולהרבות תורה בישראל, תוך חינוך "על פי דרכו לכל תלמיד ותלמיד, משל היה בנו יחידו.
אשרינו שמרנן דואגים לנו, ולא מותירים אותנו ואת עתידנו בידי שרלטנים, המתכסים באיצטלה של קנאות ארסית ומזוייפת.
יתן הקב"ה למנהיגי הדור כח לשאת את הדור, על כל בעיותיו, על כתפיהם הרחבות, רק שלא יתנו למשוגעים להוליכנו לתהום חשוכה.