הרב שרלו, על הפער בין ההלכה לעולם ערכים עכשווי - חתונה

חסדאי
לקנאות יש לנו את הפרום הסמוך שמותר להזכיר את שמו.

[ת"ט,

א. אני ממש לא צריכה את האישור שלך לעשות "איזה טקסים שאני רוצה" (ואפילו לחלוטין לא הלכתיים) 
ב. גם בנוגע למה שמחוץ ל"תחום" ההלכתי בנישואין, יש הבדל - לטעמי - בין השמלה/פרחים/קייטרינג ובין מהלך הטקס עצמו. הלכה זה לא רק "היה קניין או לא היה קניין", אלא גם "מראית עין", וכשבני הזוג וכל האורחים מתעניינים רק בפרחים/שמלה/קייטרינג במקום במשמעויות הדתיות והערכיות שמתבטאות בטקס (שהרי טקס הוא ייצוג של אמונות ודעות, הרבה לפני והרבה אחרי שהוא תרגום פרקטי לחוק ספציפי), יש כאן מראית עין של זלזול אפילו בהלכה עצמה. בקיצור, מה שתיארת (שהזכיר לי, כאמור, את אחרוני החילונים חסרי העניין במסורת שלהם וחסרי האחריות לגורלה ולגורלם בתוכה) - במובנים עמוקים - אפילו לא כ"כ דתי בעיניי.



חסדאי,

כתבת - "רבה תצלח רק לחתונה של מתבוללים ל"ע"
איני בטוחה שאתה מבין לגמרי את משמעות המילים שכתבת, שהרי "מתבוללים" אין להם עניין ברבה כפי שאין להם עניין ברב. כל זאת כיוון שאין להם עניין ביהדותם כלל. הבעייה עם דעות כשלך שהן רואות דווקא באלה שמבקשים להשתייך ליהדות מתוך בחירה ואמונה, היכרות, מודעות ואחריות, איוּם. במקום לראות באחרונים ברכה, הדוגלים בדעתך יעודדו חתונות משמימות ומבזות - את הזוג, את האורחים ואת הרב - וימשיכו לדחוק אנשים ונשים לשנאת היהדות, וכן, בסוף גם להתבוללות.]

אמשל
נחמד לקבל  מוסר על זלזול הלכתי.  חוששני שאיננו רואים את ההלכה עין בעין.

[ת"ט,

בודאי שאיננו רואים את ההלכה עין בעין, ואני שמחה שאף על פי כן אנו יכולים "לשוחח" כאן תוך כבוד הדדי.

ה"מוסר" שניסיתי להעביר, אינו בדיוק מוסר שהרי הוא עוסק בהלכה ובמה שבתחומה, למשל - "מראית עין" או "כוונה" וכו'. באופן אישי אני מאמינה - וייתכן בהחלט שבזאת אנו חלוקים - ש"יהדות" היא לא רק הלכה, ושבזמנים קשים ליהדות, כתקופתנו שלנו (לפחות כך נדמה לי), ראוי לבחון אותה ולהתייחס אליה גם בעזרת הפרספקטיבות האחרות. אם כדי "לקרב רחוקים", אם כדי להבין את הבעיה של המתרחקים (כל אחד והתרחקותו שלו...) וכו'.

אגב, גם "צמצום" ההגדרה היהודית ל"הלכה" בלבד הוא ניסיון להתמודד בדיוק עם אותן "צרות", והוא אכן מאפשר פיתרונות יצירתיים למדי לבעיות עכשוויות אקוטיות (למשל, אם נהיינו מורידים את כל ה"קישוטים" - פרחים/קייטרינג/שמלה/קבלה/אמונות/מסורות/דרשנות/פוליטיקה וכו' - ונשארים עם ה"הלכה" בלבד, היינו מוצאים כבר מזמן פיתרון לבעיות של מאות אלפי (אם לא מיליוני) היהודים מזרע ישראל במדינת ישראל; כנ"ל לגבי עגונות ומסורבות גט וכו').]

אמשלום .

פשיטא זוג המעונין ברבה .
הצאצאים יתענינו ברב וכומר .
ושלהם יתענינו בכמרה .

ואמריקה תוכיח .

אני מופתעת- אתם כל כך שטחיים ואמשלום צודקת מאה אחוז. מי היה מאמין שאתמוך ללא סייג בדבריה... אני חרדית רגילה, כן, אבל מאוד אכפת לי מהמשמעות של כל "טקס" כלומר מצווה שאני מקיימת, וכן העמקתי לפני חתונתי במשמעויות של נישואין, חופה, כולל משמעות סיבובי הכלה בחופה. למה שאסתובב סביבו מבלי להבין אם אפשר קודם להעמיק בהלכה ומדרשים, בקבלה ובחסידות במשמעויות של כל זה?
אכן יש חילונים וחרדים שלא מעניין אותם מה המשמעות והם פשוט עושים את הטקס וחלאס. אלו גם אלו מקיימים מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה, וממילא עיקר ההתעניינות היא בשמלה/ פרחים/ קייטרינג, ואין הבדל אם השמלה היא של כלה חילונית חשופה או חרדית צנועה ושטחית שאין לה מושג מהן מילות הכתובה או למה החתן שובר כוס. 

יצא לי להשתתף בחתונות של בנות שלוחים, לשבחם ייאמר שבחופה כזו אב הכלה (השליח) מסביר לפני כל שלב מה המשמעות ולמה עושים, והכל נעשה בעברית צחה ללא מבטא אשכנזי, על מנת שכל המשתתפים יבינו. גם לי היה תענוג גדול להשתתף בכזו חופה.
אגב ההעמקה שלי היתה מנקודת מבט די נקיה של לימוד, אפשר לומר, לעומת אותן הדתיות ששאלו את הרב שרלו שאלות לאחר שעשו תואר בלימודי מגדר ונעשו לפמניסטיות צעקניות. אינני יודעת אם השאלות שלהן באות ממקום דתי, ובכל אופן כדאי שיעמיקו בביאורי הקבלה והיהדות בכלל לפני השאלות הללו שמביעות בעיקר עמדה מערבית לפיה האישה צריכה לשאת את קולה בכל מקום שהוא וכל מי שחושב ההיפך הוא בהכרח מעודד דיכוי.

מביא מואדיב: "תנועה ראשונה היא התביעה כלפי בני הזוג: קבלו את הדין. העמדה הנפשית היסודית היא שההלכה לא נועדה לשרת את מערכת התחושות של האדם. על מבקש הא־לוהים להתרומם אל העולמות המהותיים המבוטאים בהלכה, ולא לצפות כי ההלכה תתכופף לכמיהותיו".

המובאה הזו מבטאת שתי הנחות. האחת טוענת כי ההלכה היא הביטוי המקורי של האלהים, שעל כן, הרוצה להתקרב אל האלהים חייב לציית להלכה. השניה טוענת לקביעותה של ההלכה אשר אינה צריכה להתכופף בפני רצונותיו של האדם, שהם זמניים ואינם מכוונים כלפי עבודת אלהים אלא לצרכי האדם.

שתי ההנחות עומדות לבקורת. לדעתי דעת ההלכה היא הביטוי של אותם חכמים כפי שהם, בזמנם, הבינו את אשר אלהים דורש מהם. זה התרגום שלהם על פי הבנתם, כפי שתאמה למציאות בה חיו. אבל המציאות משתנה, מתפתחת, ומה שהיה נחשב ומקובל אז, נתפס היום באופן שונה ונדחה. גם הרעיון כי דעת האלהים ובקשתו חייבים להיות קבועים ללא שינוי אינו מחוייב. להפך, תורת חיים דורשת  צמיחה, תהליכי גידול והתפתחות המכוונים אל איזו תכלית, ואילו הסטטיות, הקיפאון, משמעם התאבנות ומוות. הכמיהה לשינוי וביטוי חדש אינה צריכה להתפרש כהתכופפות ההלכה לצרכי האדם, גחמותיו ותשוקותיו, אלא כמעשה פיתוח והתקדמות ההלכה והאדם החי על פיה בדרך המבקשת את האלהים. ואילו השמרנות הדורשת לקפוא, דווקא היא מתפרשת כשיעבוד ההלכה לצרכי האדם המפחד להתבגר, להתמודד עם המציאות המבקשת לצעוד הלאה אל האלהים.
עודד     

כרםנבות



מרגש ויפה מאד .

אבל רפורמות זה מחוץ לתחום .
ויש בזה הלכת שולל ו"דל.

עודד
מי יכול להיות פרשן? כל אחד?

ירובעל
גם בחוק מע"מ כל אחד הוא המכריע לעצמו?