האם "נס פך השמן" אכן אירע?

לא נעים לי להפריע לכם באמצע סופגניית הצ'ייסר שלכם, אבל יש מצב שבקרוב תצטרכו להיפרד ממנה. הסיבה: ההצדקה הפופולרית לצריכת המאכלים המטוגנים בחנוכה, הלא היא נס פך השמן, עתידה להיעלם מהציבוריות הישראלית. כך, לפחות, מרמזת עבודת דוקטורט חדשה של יוסי בן-גל, איש חינוך ותיק שבחר לבדוק כיצד מספרים ספרי הלימוד של ילדינו את ההיסטוריה של עמנו, ובכלל כך את המאורעות העומדים בבסיס חג החנוכה.

בספר, הנחשב למרכזי בהוראת "תולדות עם ישראל", מצוין רק כי "בכ"ה בכסלו, שנת 164 לפני הספירה, בדיוק שלוש שנים לאחר שהמזבח חולל לראשונה, חנך יהודה את המזבח החדש. שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח (במקור בגופן מודגש) ואת חידוש העבודה בבית המקדש". ספר נוסף לתלמידי בתי הספר הממ"ד יצא לאור באמצע שנות השמונים ביוזמת ובהפקת משרד החינוך בשיתוף 'מכון שון'. אף בו לא הוזכר 'נס פך השמן' כלל ומחברו הסתפק בציטוט הכתוב בספר מכבים א' בלא כל התייחסות נוספת.

"זו דילמה עמוקה. זו תמה שלמה", מסביר בן גל. "יש בעיה בלימוד היסטוריה במקצועות הקודש. אחת ההתנגשויות הבולטות זה באירועי חנוכה, וזה אירוע שכן נלמד. רוב לימוד ההיסטוריה מתחיל אחרי שיבת ציון, כדי למנוע את הבעיות הללו בחמ"ד (החינוך הממלכתי-דתי). כך למשל, לא לומדים על תקופת התנ"ך, כי כאנשים דתיים אנחנו לא תופסים את התנ"ך כספר היסטוריה. אז יש פה דילמה עמוקה ואמיתית".

נס פך השמן: אירוע היסטורי או אגדה?

"אנשים נלחמים למען אמת היסטורית חד-משמעית שקובעת את גורלם, כאשר חלק משמעותי מאותה אמת היסטורית מבוסס על אמונות שנרכשו בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר", אומר בן-גל שהקדיש שבע שנים למחקרו. "התמקדתי בדרכי הוראת ההיסטוריה בחינוך הציוני-דתי, בהנחה שזה יאפשר לי להבין כיצד בניתי אני את תמונת עולמי. בדרך חיכו לי כמה הפתעות".

מה ציפית למצוא בספרי הלימוד של החינוך הממלכתי-דתי על חנוכה?

"יש שתי גישות עקרוניות למהותו של הנס: זו שמדגישה את הניצחון הצבאי וזו שמדגישה את נס פך השמן. הגישות האלו נאבקות זו בזו מראשית הדרך ובעיקר מאז ראשית התנועה הציונית. סברתי שניתן יהיה לראות שתי גישות שונות בין המערכת הממלכתית, שתמעיט בערכו של נס פך השמן לזו של החינוך הממלכתי-דתי. הופתעתי".

בראשית שנות התשעים יצא לאור הספר 'מדור לדור: שיעורים בהיסטוריה לבית הספר הממלכתי דתי'. ספר זה נלמד במוסדות החמ"ד והוכן על ידי הצוות להיסטוריה לבית הספר הממ"ד על בסיס מהדורת ניסוי זו וזכה לתפוצה רחבה מאוד בחמ"ד עד ימינו. הנוסח המופיע בו שונה במעט מהנוסח במהדורת הניסוי והשיח המדומיין הושמט. אף כאן תיאורי הקרבות מפורטים ומלווים במאגר שאלות לעיון אך הנס חסר.

"מאז הקמת המדינה נלמדו ברוב מוסדות החינוך, דתיים ושאינם דתיים, שני ספרים עיקריים: סדרת ספרי הלימוד 'ישראל והעמים' שמחברה היה יהודי ירא שמיים, שנקט בדרך מעניינת לתאר את הנס: 'וקבלה היא בידינו... כי גם נס שלא כדרך הטבע קרה בימים ההם, הוא נס פך השמן הידוע לכם'. כלומר, הוא מסתמך על מידע קודם של התלמיד ובוחר שלא להרחיב.

"למשל, בספר שנועד להכשרת מורי ההיסטוריה היהודית בצפון-אמריקה והופיע במסגרת בית מדרש למורים שליד ישיבת 'רבי יצחק אלחנן' שבניו-יורק אין כל אזכור ל'נס פך השמן'. לא כתיאור היסטורי ולא כמסורת אבות ואפילו לא כדבר אגדה".

כשבן-גל מתבקש להסביר את אימוץ העמדה החילונית על ידי החינוך הממלכתי-דתי, הוא משיב: "אין עמדה חילונית ועמדה דתית. יש המעצימים את ההיבט הצבאי ויש את ההיבט הפלאי. אני סבור שבתפיסה הדתית ניצחון צבאי הוא נס בעל משמעות ככול נס אחר. ולגופו של עניין, התברר לי שבציונות הדתית ההיסטוריוגרפים החינוכיים חשים מחויבות לכללי המחקר האקדמי. מחויבות לכללי המחקר המדעי גברה על כללי החינוך הדתי ויש שיאמרו, תורני".

"המחלקה לתרבות תורנית של משרד החינוך חיברה והוציאה לאור שלל חוברות המעידות על עמדה נחרצת בשאלות היסטוריות, אף שאין זה תפקידה ובוודאי שאין זו מיומנותה. היא עסקה בהוראת היסטוריה יהודית מתוך גישה 'תורנית', דהיינו לא אקדמית. אף על פי כן, בכל מה שנוגע לנס פך השמן אף גוף זה נקט בזהירות. בחוברת בשם: 'תולדות בית שני' נס פך השמן לא נמנה בין רכיבי תיאורי התקופה.

"בתוך הקונוטציה הגדולה יותר של איך תופסים את חנוכה - חילונים את הנס הצבאי ואילו הדתיים את נס פך השמן - במערכת החינוך הדתית אתה מצפה לשילוב, לתפיסה שלמה. אבל החינוך הדתי באופן מפתיע מפריד, בניגוד לחינוך החרדי שאצלו זה חלק מרצף התיאורים ההיסטורי. כהיסטוריון אני רואה את זה לחיוב שהחינוך הדתי קובע שבהיסטוריה אני לא מדבר על ניסים, אלא על עובדות שאפשר לחקור. אבל ההורים של רוב ילדי החמ"ד כן היו רוצים שהילד יראה את זה כחלק מההיסטוריה".

"נס פך השמן אינו מופיע ב'על הניסים' לא משום שחז"ל העדיפו את הנס הצבאי, אלא משום שהם רצו להעביר מסר מסוים. כאשר הם היו מעוניינים להנחיל מסר אחר הם אזכרו את פך השמן. אכן, חנוכה הוא חג מורכב שמציב בפנינו אתגר. יש כאן שתי תפיסות שחיות זו בצד זו. אני מאוד מעריך את ההיצמדות של ההיסטוריוגרפיים החינוכיים של החמ"ד לכללי המחקר המדעי. אני מצפה לאותה רמה של הבנה והכלה של האמונות הדתיות בקרב היסטוריוגרפים חינוכיים שאינם דתיים".

בן גל מזכיר כי "בתקופת הגולה דיברו רק על נס פך השמן והמכבים היו כישלון. מלכות בית חשמונאי הייתה מגונה שכן בפועל היא נכשלה כישלון חרוץ". הוא מזכיר כי האדרת המכבים החלה עם שיבת עם ישראל לארצו. "ההיסטוריה מתעתעת בנו קצת, והחמ"ד בחר צד".

החינוך הממלכתי-דתי: הגננת תציל את נס פך השמן?

בן-גל טוען כי למהלך תהיה השפעה על תפיסת החג שלנו בעתיד, "לפחות בכל מה שנוגע לציבור החילוני", כדבריו. "נכון שמפתיע היה למצוא שנס פך השמן תופס מקום שולי בספרי ההיסטוריה של החמ"ד, אך צריך לזכור שבמה שנקרא 'סיפורי הגננת' ומה שסופגים הילדים בבית שומר התורה והמצוות הוא דווקא מוצג במיטבו. אני מלא חששות על ההתרחקות ההולכת וגוברת בין הציונות הדתית לתנועה הציונית הכללית בעניין זה".

"אני חושב שצריך קודם כל לחשוב. להיות ערניים לתמרורי האזהרה וקשובים לכיווני החשיבה השונים. אני מציע לראשי מערכת החינוך ללמוד את הדרכים שננקטו עד לפני מספר עשורים על מנת לבנות תמונות עולם בעלות מכנה משותף רחב ככל האפשר. יש להותיר לכל מערכת להנחיל לתלמידיה את אמונותיה, אבל אין להסתפק בכך. נס חנוכה החמקמק מלמד אותנו שיש להכיל גם גישות אחרות ונקודות מבט שונות".

לבן-גל יש גם עצה לעומד בראש מערכת החינוך הישראלית: "לבלום את תהליך ההתחפרות וההסתגרות של כל מגזר ולפרוץ דרכים חדשות שיאפשרו לבוגרי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי לחגוג יחד את חג חנוכה בטרם יהיה קושי לחגוג את יום העצמאות".

ארד מסתמך על מחקר ממושך שערך אודות תקופת המכבים. הוא יצא לשטח כדי להשוות אתרי קרבות לחיבורים קדומים, התעמק במחקרים – והגיע למסקנות שגם אותן, כנראה, לא ילמדו בשיעורי חגים בחמ"ד: המתייוונים לא היו עובדי אלילים, הרקע למרד החשמונאי היה בכלל חברתי-כלכלי, ובכלל, חז"ל עצבו את חנוכה כרצונם – כולל נס פך השמן.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• דמי חנוכה: חידה על המפה, ויש פרסים
• מחקר: המכבים והיוונים היו בקשרים מצוינים
• מפגן ההתנשאות של "שישי ישראלי"/ עינת ברזילי
  

המתייוונים - כמו החילונים בימינו

ארד אומר כי המיתוס של שושלת מסירת התורה שבעל-פה, מעלים ומבטל את תפקידם ההיסטורי של הכהנים שהיוו את ההנהגה הרוחנית האמיתית, ומבסס - באמצעות התורה שבעל-פה - את סמכותם של הרבנים ("החכמים").

"אנטיוכוס לא היה הדמות הרעה בסיפור"

בשנת 175 לפני הספירה, עלה לשלטון בסלאוקיה - סוריה של היום - אנטיוכוס הרביעי המכונה אפיפנס (המכונה "הרשע"). בגלל שהתרבות השלטת הייתה יוונית, השתרשה הטעות ולפיה המכבים ניצחו את היוונים, אלא שמדובר בממלכה הסלאוקית.

"זה קו פרשת המים", אומר ארד. "באותו רגע נופלת שושלת בית צדוק לאחר כ-900 שנים, ועימה היהדות הכוהנית. יאסון היה נציג המתייוונים אך עדיין היה מבית צדוק. מנלאוס הוא כבר שלטון המתייוונים לכל דבר, חסר סמכות רוחנית, חילוני, מנותק מהעם, מרשה לעצמו להעלות את המיסים בלי חשבון. יוקר המחיה זינק והעם התקומם".

הפסידו בקרב, ניצחו המלחמה

ארד טוען כי חז"ל עיצבו את חנוכה כרצונם. אל הניצחונות של המכבים הם התייחסו רק כ"נס", ולא כשיטת לחימה מחושבת וגאונית שהסתמכה על לוחמת גרילה המבוססת על תנועה מהירה, היכרות של תוואי השטח ועוד.

"הפסידו בקרב, אך ניצחו במלחמה. אחרי הקרב השישי והשביעי שבו המכבים וניצחו, אך בקרב השמיני שהתרחש באלעשה, הסלאוקים ניצחו ויהודה נפל. אבל לפני מותו, יהודה המכבי בראייתו המדינית הרחבה, ידע לכרות ברית היסטורית עם רומא. לכן כאשר הממלכה הסלאוקית שקעה בסכסוכים פנימיים, אחיו של יהודה, יונתן ושמעון, ניצלו את התמיכה של רומא כדי להקים מדינה עצמאית, שבהמשך אף הפכה לממלכת החשמונאים, שהייתה המדינה היהודית העצמאית האחרונה עד להקמת מדינת ישראל".