המונותיאיזם, צורותיו ומקורו

בנוגע למצבה שאלת "למה שלא נקבל את הארכיאולוגיה למה שלא נקבל את התנ"ך", אני לא מתנגד לקבל. כמובן שכשיש הצלבת מידע ממקורות שונים כ"כ זה סוג של הוכחה לכך שהאירוע אכן היה. אני רק שאלתי למה בעיניך המצבה אמתית ומאשרת את התנ"ך ולא להיפך. אם אינך רוצה לדון בתיארוך המצרי אינך חייב, אבל אתה זה שהביא את מעשיית אחנתון כעובדה ברורה והיסטורית, כנגד המסורת היהודית. בזמן שהעובדות הן שאין לתיארוך המצרי שום 'הוכחה', מדובר בסדרת פלפולים שלא היתה מביישת אף ראש ישיבה. לסיפור שלנו דוקא יש ראיות. אני לא מקבל את המסורות של שום עם, אלא רק טוען שהמסורת משקפת את הלך הרוח של העם, וזה מאפשר לנו מרווח בדיקה ובחינה מה דעתו על אותו הלך רוח. סופר בן הזמן יכול לזייף, אבל רק אירועים נקודתיים כמו הסוס של אלכסנדרוס.

ארתח
כמו שיש לך הגדרה מוזרה ל"כמות עצומה של חומר" יש לך גם הגדרה מוזרה לנחרצות. כתבתי שלמיטב ידיעתי התיאוריה הרווחת במחקר היא שהמונותאיזם הומצא במצרים.

כנראה שבאמת קשה לך לראות תמונה מורכבת. כתבתי שאני מסתמך על כל העדויות (כולל התנ"ך במגבלות מסויימות) ומה שקובע הוא תמונת העולם הקוהרנטית (פחות או יותר) שנוצרת.
ספציפית לגבי המצבה - מצאנו מצבה מתקופת אחאב. יש לנו ספר תנ"ך מאוחר בהרבה. מי לדעתך מתאר יותר טוב את הארועים - זה שהיה בשואה או זה שכותב על השואה 400 שנה אח"כ? גם אם נניח שהתנ"ך נכתב בתקופה מוקדמת מהספר הכי מוקדם שיש לנו, רבות המחלוקות בשאלה איזה חלק בתנ"ך נכתב מתי. מצבה היא הוכחה חותכת.
מה גם שהתנ"ך אינו ספר היסטוריה. המטרה שלו איננה לתאר את הארועים ההיסטורים אלא להציג תזה תיאולוגית. הדיוק ההיסטורי הוא משני, כפי שהצבעתי על כך בספר שופטים.

אני אשמח לשמוע ראיות לסיפור שלנו. אנא הצג אותן. היכן הוא ספר התנ"ך בן זמנו של משה?
שוב, אם הראיות שלך הן "יש לנו מסורת" אז לכל עם יש מסורת לסיפורים שלו. לאינקה היתה מסורת, ליוונים יש מסורות, לרומאים היתה מסורת, לאבוריג'ינים יש מסורת וכו'. אני מבין שאתה מקבל את כל המסורות של כל העמים שקיימים והיו קיימים מעולם, כי לכולם יש מסורות.

מה שכתבת שהתיאוריה הרווחת במחקר היא שהמונותואיזם הומצא במצרים, פשוט לא נכון. יש בנושא דעות שונות וקטביות והתיאוריה הקשורה באחנתון ממש אינה "התיאוריה הרווחת". אתה מניח שהמצבה היא מתקופת אחאב, מי גילה לך זאת? ושמא היא זאת שמאוחרת ב400 שנה? ואיך בדיוק היא הוכחה חותכת, מנין שהיא כותבת את האמת? העובדה שהתנ"ך בא במטרה תיאולוגית, לא גורעת מהעובדה שזורות בו הנחות יסוד היסטוריות. אני לא מקבל כל מסורת שקיימת, כפי שכתבתי מסורת היא ברת ניתוח. רוב ההיסטוריה הידועה לנו של העמים כמו היונים הרומאים וכו' באה מתוך המסורת של אותם עמים עצמם, אחרי ניתוח ודיון במשמעות מסורתם.

א. כמה הערות במבוא על דברים שהעירו החברים.

1. אימננטי - מה שנמצא בתוך התודעה, בנסיון, בעולם. טרנסצנדאו בלטינית פרושו לצעוד אל העבר השני. טרנסצנדרה - לעבור מעבר לדבר, מעבר לעולם לנסיון, מעבר לתודעה, מעבר לתבונה.
אינני יודע מי משתמש לראשונה במושג הזה, אבל המובן שלו מובחן היטב בעת העתיקה.  

צריך להבחין בין המושג טרנסצנדנטי וטרנסצנדנטאלי. האחרון משמש בפילוסופיה של ימי הביניים לציין את התכונות הכלליות ביותר שחלות על הכל, למשל 'יש', 'אמת', 'טוב', ועוד. מאז קאנט יש למושג משמעות חדשה. לעומת הכרה רגילה המבקשת להכיר עצמים, הכרה טרנסצנדנטאלית חוקרת את המבנה ואופן הפעולה הבלתי נסיוניים של ההכרה עצמה, את השאיפות של ההכרה ואת האפשרויות והמגבלות שלה.  

2. 'אנכי ה' א-להיך (שמות כ, ב) -  פירש רבינו בחיי', כאילו לא חלפו כמה אלפי שנים בין האחד לשני. טעות רווחת כאן להניח הכל יחד. מים זרמו בירדן, השתנו רעיונות ותפיסות. דבר אחר, רבינו בחיי אינו שייך לעניננו, כך גם הרמב'ם. דבריו על עובדי כוכבים הם מדרש ולא מאמר היסטורי, תחום שהרמב'ם לא עסק בו. על כל פנים איננו עוסקים כאן בסקירה היסטורית של דעות בנושא הדיון. נניח לעניין המהפכה הדתית במצרים אשר אינה שייכת לעניינינו. גם הדיון מי לקח ממי, אם בכלל, משה מפרעה או ההפך, לפעמים הוא עניין של יוקרה. השאלה אינה ממי לקחת איזה רעיון אלא מה נתת בו דבר חדש משלך.

3. עד שלא נתקבל ברבים הרעיון שקיימת מציאות בלתי חומרית בצד זו החומרית, ולא נקבע מדרג ערכי לשני תחומי המציאות האלו, היו הכל מטריאליסטים. המציאות כולה היתה חומרית, לא עלתה על הדעת אפשרות אחרת, וממילא דבר לא יכול היה להחשב פחות ערך בשל כך. גם הנשמה גם האל נתפסו כדברים גשמיים אם בכלל נתנו את הדעת לכך.

4. היצירה הגדולה של היהודים היא המשפט העברי [בכך הם מקבילים לרומאים שהיצירה התרבותית הגדולה שלהם היא המשפט הרומי]. משפט עוסק בעניינים מעשיים מסוימים. הנה: 'כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד', 'וכי יכה איש את עין עבדו', 'וכי יגח שור', 'וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר'.

5. כמו יתר הרעיונות, גם תפיסות על האלהות משתנות ומתפתחות עם הזמן. דבר לא הופיע שלם וגמור בערב שבת ראשונה.

6. הטענה המקורית היתה 'המונותאיזם הוא רעיון שבצורתו הטהורה נחשב...'. במשמעות ראשונה, חשיבה עיונית ושיטתית על האל, נקיה מן ההקשר האנושי על אמונותיו, חוויותיו וצרכיו של האדם. אנסה להעיר על כוונת הבטוי הזה והמיוחד בו.

 ב

מוצאה של אמונת היחוד הישראלית אינו מאידאת האלהים אלא מן הזיקה אל האלהים, "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". [דברים ו, ה]. האל תובע התמסרות האדם והעם, אין מקום לדרישותיו של שום אל אחר. כיוון שנשללת כל תביעה מצד אל אחר מגיעים לבסוף לקביעה שהם אינם קיימים.

מכאן מתחייבים המאפיינים הבאים של אמונת היחוד הישראלית:
1. עבודת האל היא קיום מצוותיו, ומגמתה להקיף את כל חיי הפרט והציבור.
2. עדת ההולכים אחר רצון האל מלוכדת בעם ה'.
3. החטא החמור ביותר לאל זה הוא הפשיעה אל אלהים אחרים.
4. פשיעה כזו היא גם הערצת פסילים, שהם מחבלים ביחס הישיר לעבר האל-האדון.
5. הלשון ההולמת ביותר את היחס הישיר אל-אדם ואל-אומה היא הלשון המאנשת. לשון זו אינה יוצרת דימוי של אלהים ולא מחשבה עליו, אלא מתארת את הזיקה אליו. לכן לשון מאנשת נפוצה ביותר ואינה מעלה כל חשש בפי המשתמשים בה.

ג

נגינה בחליל או פריטה על כלי מיתר היא עתיקה מאד ונפוצה בכל העולם. השמעת צליל מסוים דורשת הרעדת עמוד אויר או הרעדת מיתר באורך מסוים ומדויק. במצרים העתיקה ידעו כי ליצור זוית ישרה בעת תיחום קרקעות, יש ליצור משולש ישר זוית על ידי שלשה חבלים שאורכם למשל 3, 4, ו 5 יחידות אורך. פיתגורס, מתמטיקאי יווני, חקר מהם היחסים המתמטיים של אורכי המיתר המשמיע צליל מסוים, ומצא שאת כל הצלילים אפשר לבטא ביחסים מספריים. המסקנה היתה שמאחורי תופעה פיסיקלית, מיתר רועד, מאחורי המוסיקה בכלל, קיימים יחסים מספריים טהורים שאינם קשורים לתופעה הפיסיקלית והם עומדים בפני עצמם. אפשר לפתח תאוריה מוסיקלית טהורה. מכאן עולה רעיון חדש. אפשר לבטא את כל תופעות העולם הפיסיקלי על ידי יחסים מספריים טהורים. העולם מגלם יחסים מספריים. היכן 'קיימים' המספרים האלו? נדרש תחום מציאות חדש, מופשט, שהוא מעבר לעולם שאנחנו מכירים.
פיתגורס היה גם גאומטריקן. הוא ידוע לכל בזכות משפט פיתגורס. אבל חשוב מזה הרעיון המופשט. המשולש שצוייר על החול, שיש לו אורך ורוחב ושטח, והוא רחוק מאד מכל דיוק של ממש, [נסו לצייר משולש בחול], המשולש הזה אינו אלא דמוי ל'המשולש' הכללי שאין לו אורך ושטח מסוימים, אבל נתן לקבוע בעבורו משפטים על התכונות שלו ולהוכיח את תקפותם. המשפט הכללי הזה יהיה תקף בהחלט עבור כל משולש בפועל, והתקפות הזו אינה מצריכה שום נסיון.

דברים כאלו, הנדמים היום ברורים מאליהם, הם דוגמאות קטנות לחקירה מקיפה וכוללת של קבוצת הוגים יווניים. מה שמאפיין את חקירתם היא היכולת לחשוב חשיבה עיונית מופשטת ומאורגנת לכלל שיטה כוללת ומקיפה. הם יצרו פילוסופיה במובן הרחב של המושג, ובכך היו יחידאים ויוצאי דופן מכל יתר התרבויות.  

שורש המונותיאיזם הפילוסופי במה שההוגים הפרה-סוקרטיים מתחילים בשאלה מהי הראשית של כל הדברים, האחדות המונחת ביסודו של כל הרבוי הנראה לעין, הטבע [הפיסיס] המשותף לכל, המאחד את הכל, ממנו צמח וגדל כל הרבוי. הטבע הזה צריך להיות מהות קבועה המתמידה בכל השינויים הרבים. היו תשובות שונות. עיקר הדבר במה שהאחד הזה הוא הנחת היסוד של כל מחשבה יוונית פילוסופית. האחד הזה מוצא ביטוי בלשון המתיחסת אליו כאל אלהות, כלומר, בקשת האלהות פותחת בבקשת האחד, ולכן, מטבע הענין שהיא מגיעה למונותיאיזם.

אלו המאפיינים של המונותיאיזם היווני:
1. ה'אל' או ה'אחד' הזה, עומד מעל ומאחורי עולם התופעות כעיקרון האחד שלו. לעומת עולם התופעות המצוי בשינוי והתהוות תמידיים, האל, האחד, הוא יש נצחי וקבוע ללא שינוי. לכן האל צריך להיות נקי מכל נתון נסיוני, והוא רחוק מכל אפשרות של האנשה או המחשה.
2. המושג של האחדות מתברר באופן מדוקדק. יש להפשיט ממנו כל מורכבות, עד שיגיע לאחדות אחרונה, פשוטה, שאינה נתנת עוד לחלוקה.
3. השגת האל הזה אפשרית במחשבה עליו – לחשוב על מה שיאה לו. והיאה לו הוא פסילת כל דימוי מצוי על האל.
4. הדעות על האלוהות חייבת לעמוד במבחן המוסר. 'כאשר האלים עושים דברים רעים אין הם אלים' [אוריפידס פרג. 7 292].
5. אל שחושבים עליו כעל 'הרעיון העליון', אי אפשר לדבר אליו דיבור של אמת, ולכן אינו יכול להיות מושא של פולחן.

כאן השלמנו את ברור המשמעות של הצורה הטהורה של המונותאיזם. קודם הפרדנו את האל מן ההקשר האנושי, כעת הוא נפרד גם מן העולם הפיזיקלי המתהווה.

הבעיה היסודית של שיטת מחשבה המעמידה אל, או 'אחד', או עצמים אחרים, כגון מספרים ומשולשים, מעבר לעולם המציאות, - כלומר שהם טרנסצנדנטיים לעולם, - הבעיה היסודית היא אפשרות הגישור בין שני העולמות. בראש האידאות, הן עולם ה'יש' האמתי של אפלטון, עומדת אידאת ה'טוב והיפה'. את הגישור מבצע האל הדמיאורגוס, בעל ראיה שכלית, הרואה את האידאות בשכלו. הוא היה טוב ורצה שהכל יהיה טוב מבחינת קיומו, ולכן יצר את העולם כחי בעל נשמה המחקה את האידאות. אצל אריסטו האל הוא שכל פשוט החושב מחשבה פשוטה את עצמו והוא מנותק לחלוטין מן העולם. בלשון ימי הביניים הוא 'שכל משכיל ומושכל' באחדות אחת. הגישור נעשה על ידי הסיבה התכליתית. תכונת כל יש בטבע היא לחקות את האל ולשאוף לקיום יציב ונצחי כאל תכלית. פלוטינוס פותר את בעית הגישור במה שהוא מבטל את מציאות שני העולמות הנפרדים. ה'אחד' שומר על תכונותיו, אבל נוספת לו תכונה חדשה. הוא מאציל מעצמו, ללא כוונה ותודעה, שפע ההולך ומתפרט ויוצר את הריבוי כולו - העולם הפיסי. סופה של אותה האצלה היא החומר חסר הצורה.

מן התאור שלמעלה עלתה הבחנה מתחייבת של שני סוגים של מציאות. האחת, זו החומרית המוכרת לנו, עולם הפיסיקה. השניה היא מציאות בלתי חומרית, מציאות של צורות טהורות הנתנות לתפיסה על ידי השכל בלבד. לעומת המציאות החומרית המצויה כל הזמן בהתהוות שינוי וכיליון, ולכן נחותה בערכה, המציאות הטהורה היא היא היש האמתי, הנצחי קבוע וללא כל שנוי, ועל כן עליון בערכו. אין לערבב בין תפיסת ה'אחד' ובין תפיסת קיומו של עולם בלתי חומרי. הקבוצה שאחזה בקיומו של עולם בלתי חומרי היתה קטנה בתחילתה ורוב ההוגים היו מטריאליסטים.
כל שנאמר כאן הוא כמובן סכמטי ובתכלית הקיצור.
עודד   

טוב
חזרנו לזה שאפשר לומר כל דבר על כל דבר. אז אני קובע שהתלמוד נכתב בשנת אלף לספירה בירושלים, שחז"ל הם כת קראית ושרבי עקיבא היה נסיך מצרים. הכל תיאוריות לא? אז חזרנו להתחלה - אם הכל תיאוריות ואי אפשר לדעת כלום אי אפשר גם להסתמך על המסורת. אתה מוזמן להחליט - או שאתה מבקר בצורה סבירה או שאתה זורק את התינוק עם המים.איכשהו אתה כל הזמן מנסה לעשות גם וגם - גם לשלול מכל וכל את מדעי ההיסטוריה, חקר הטקסטים והארכיאולוגיה וגם לטעון שהמסורת אמינה מתוך שיקולים ניתוחיים עלומים. מצטער זה לא תופס.

"אתה מניח שהמצבה היא מתקופת אחאב, מי גילה לך זאת? ושמא היא זאת שמאוחרת ב400 שנה? ואיך בדיוק היא הוכחה חותכת, מנין שהיא כותבת את האמת?"
אתה מוזמן לתת תיאוריה סבירה מדוע התיארוך הארכיאולוגי של המצבה מוטעה ולמה נשמע לך סביר שמישהו יחצוב מצבה 400 שנה מאוחר יותר וישקר במכוון לגבי הפרט הזה. עד אז אלו הצהרות בעלמא. להטיל ספק אפשר בהכל והרבה יותר קל להטיל ספק בחיבורים בעלי נטיות אידיאולוגיות למיניהם.
לי יש תיאוריה סבירה למה לא לקבל את התנ"ך כמקור היסטורי כשלעצמו וכבר הצגתי אותה. כל מה שאתה עושה בינתיים הוא לשאול "ואם אתה טועה?".

במקרה במצבה של קרב קרקר אין לי סיבה להטיל ספק. כל שאמרתי הוא רק שאתה זה שמקבל פלפולים והשערות כעובדות היסטוריות. הנושא היה מצרים, לגביו טענתי שהטענה המסרתית בתורה עדיפה ומבוססת הרבה יותר ממה שאתה יודע על אחנתון. הנושא הוא יחסי, מה יותר מבוסס. אלא שאתה כתבת שלא בא לך לדון בביסוסו של התיארוך המצרי. ולכן לא נשאר נושא היסטורי לדון עליו.