למי בעצם מחויבים בפסיקת ההלכה?

יש לי שאלה פשוטה עד טפשית, ועדיין אין לי בשבילה תשובה מניחה את הדעת: למה אנחנו מחויבים לדברי הגמרא, אני מסוגל להבין (הסכמת כל ישראל - הקדמת הרמב"ם למשנה תורה). אבל משם ואילך, למה אני לא יכול לעשות מה שבא לי? אם כל הפוסקים אומרים משהו בדין שאנו מפורש בגמרא, למה אני צריך בעצם להתייחס לדבריהם? אני לא מדבר על מקרה בו יש לי לדעתי ראיה מוחצת נגדם, אלא גם סתם ככה כי לא נראה לי. מה התוקף של כל הסיפור הזה? 

אריהדל, תשובתך מנסה להראות כי השואל התכוון לשאול על 'סמכות', ברם אני דייקתי בלשונו שדיבר דווקא על הגמרא. לכן אין טוב מהשואל שיבוא ויבאר כוונתו, האם לגמרא או לאחרונים.

תודה על התשובות. אנסה למקד יותר את השאלה: אם אדם חושב שהוא מונח בסוגיה כמו שצריך, הדעת נותנת שאין הוא חייב לקבל את דברי האחרונים. אותה דעת נותנת שגם אין הוא חייב לקבל את דברי הראשונים. אפשר להתווכח, בעיקר על האמירה השניה - אבל לצורך העניין נניח שזה נכון.
השאלה שלי היא על האמירה הנפוצה ש"אם לא - עליך לנהוג כמסורת אבותיך, ואם אי אפשר - כפי הרב שקיבלת על עצמך, ואם גם זה לא - אז בדאורייתא הלך אחר המחמיר וכו'":
מדוע עלי לקבל את מסורת אבותי (בפסוק במשלי, "מוסר אביך" ו"תורת אמך" מתייחסים לכלל מסורת התורה, ולא למסורת ספציפית ללכת אחר פסיקות רב מסוים)? ומהי בכלל מסורת אבותי - אבותי שגרו בפולין, בספרד לפני הגירוש, או באיטליה עוד קודם לכן?  
כנ"ל לגבי "רב שקיבלתי על עצמי" - לא מוכרת לי חובה ללכת אחרי רב מסוים (ושתי הפעמים בהן מופיע במסכת אבות "עשה לך רב" אינן עניין לכך כלל כידוע). מה שכן מוכר לי הוא העושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל וכו'- וכדי לצאת מגדר זה מספיק שלא אלך אחר הדעה מקלה ביותר באופן שיטתי, אלא מדי פעם או בנושאים מסוימים אחמיר קצת. 
וכאשר אין רב או מנהג, נראה לי שהליכה בשל סופרים אחר המקל ובדאורייתא אחר המחמיר תביא אותי כמעט תמיד להקל -  לא רבות הן השאלות ביום-יום בהן על כף המאזניים עומדים איסורי דאורייתא מוסכמים, וודאי שזהו המצב כאשר מדובר בדין שלא נזכר בפירוש בגמרא. אם כך, כמעט תמיד הדין יהיה להקל (גם כדעות יחידאיות) - האם זוהי התוצאה הרצויה? אני משער שלא. אבל למה?

קדמוננו הבינו מרוח דין התורה של סנהדרין וזקן ממרא וכו' שאחרי שיש הכרעה של ההיררכיה ההלכתית אין טעם לערער עליה. אין תוקף ומשמעות לדת אם כל אחד יפרשה כרצונו, כי אין גבול לאפשרויות. וכמובן שאין משמעות לבית דין שופטים ושוטרים ומערכת ענישה כשאין היררכיה הלכתית וכל אחד שהוא ת"ח יפסוק כרצונו. לכן הבינו חכמים שאף שהסנהדרין בטלה מחמת הגלות, עדיין יש צורך בהיררכיה הלכתית שמה שכבר נקבע ודנו בו מספיק אין טעם לפתחו לדיון שוב. ולכן הסכמת הקדמונים תמיד התקבלה כהלכה פסוקה. כל דור החליט מה לגביו קדמונים. ומה עדיין לא נדון מספיק כך שאפשר לערער ולשנות. אבל זה ודאי שאם בכל דור ידונו מחדש על צרת הבת ועל כל השאלות שכבר נטחנו והוכרעו שלא תהיה שום תורה והיאת היה חסרת משמעות. וממה שקבלו האמוראים את המשנה והגאונים את הגמרא וכו' מובן שכך הבינו את התורה שצריכים לסגור ענינים ולא להשאירם פתוחים לנצח.

ארתח,
כמובן שבאופן כללי אתה צודק. צריך לסגור עניינים. הבעיה היא שהעניין האחרון שידוע לי שנסגר לגביו הוא התלמוד הבבלי, שאף אחד לא חולק עליו. חוץ מזה הכל פתוח. נכון שמעטים מאוד המקרים בהם אחרונים חולקים על ראשונים, אך הכמות לא משנה אלא העיקרון - אפשר לחלוק (כך גם הובא בפירוש באחרונים עצמם בחו"מ סי' כה), ומכאן שעוד לא נסגר כאן שום עניין. מכיוון שכך, דבריך אינם עונים לשאלתי. 

בל נשכח,
על מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זיע"א התבטא אחד מגדולי הדיינים הגאונים בני גילו שהתייעץ עמו בכל שאלה קשה במשך עשרות שנים, למרות חילוקי דעות ביניהם (רבי שלמה שמשון קרליץ, אחיינו של החזן איש) "לרבי יוסף שלום יש הכרעה ברורה לכל שאלה מגמרא מפורשת, לפעמים מראשונים מפורשים, אבל בדרך כלל מהגמרא עצמה. ולכן הלכה כמותו".
זאת אומרת שהרובדים של הבהירות והגאונות בעמקות הגמרא, זה לא מה שנראה בשיטחיות.
מי שחושב שהוא קורא את הטקסט ומבין בדיוק כמו ראשונים ואחרונים, ויכול לחלוק עליהם, הוא או אוויל, או גאוותן או סכיזופרני מדומיין.

"שיטה זו מוזרה מהרבה פנים" - אחרחוק, נמק נא

הנימוק הרווח לכך שאי אפשר לחלוק על מה שנמצא בתלמוד הוא ש"קיבלוהו כל ישראל עליהם". הנימוק של "רוב" הוא באמת חידוש.