המומחה לברסלב (ועוד) מתחיל לדבר

למי התכוון רבינו בעניין זקני הדור שאינן מוסיפין דעת בכל יום שמגבירין את מצח הנחש?

האם זו היתה כוונה מצומצמת כנגד החולקים עליו או שטמון כאן מעבר לזה?

אין לי מושג למי התכוון רבינו.

אני מקווה מאוד שלא לגדולי הדור הסטנדרטיים..

כי ההוספת דעת בכל יום, כוונתו כנראה להתחדשות, ולא לעוד דף גמרא...

רציתי לשאול אותך עוד אבל........."עתה הלא איני יודע כבר כלום".......

אם אוכל לבקש ממך להיות יותר ברור. לפעמים נראה לי שאתה מדבר בסמלים, יותר מאשר במילים. תאריך, תפרט, כדי שאבין בלי מאמץ.

הוא התכוון לרמוז לזקני העיר שענו ואמרו שידיהם לא גרמו את נזקי האינטרנט...

ענין האיני יודע כלום של רבינו הוא ענין עלום שאפילו רבי נתן התחבט בו. שהרי מיד כאשר אמר כך, הוא גילה אחר כך תורה נפלאה על ענין הפראסטאקעס שמקבלים חיות מעת היותו של הצדיק בבחינת פראסטיק. אם כן, הרי הוא יודע הרבה, ומה זה שאמר שאינו יודע כלום, אף גם נשבע פעם בזקנו שאינו יודע עתה כלום. אך מכל מקום שכאשר היה רבינו צריך להגיע לאיזו מדריגה גבוהה, לא היה יכול להגיע אליה אלא באם סילק את כל דעתו כאילו אין לו שום שכל והשגה אלוקית. כך עשה בדרכו לארץ ישראל, שלא רק התנהג כאחד הקלים, אלא גם ירד ל"קטנות דקטנות" כדי להגיע ל"גדולת דגלות" המוחין של ארץ ישראל. ועדיין אין איתנו יודע עד מה, אלא מעט מרחוק, כל חד לפום מה דמשער בלביה.

האין זה קשור לאיתחול ההתחדשותי של ירידה תכלית העליה כעין התחדשות הלבנה, שלא לומר ביטול גמור אל האין סוף וחזרה עם זריחה של רשימו שמזה ממשיכין תורה? (כאשר מאריך בזה בליקו"ה בכמה מקומות)

אוהה עניין הקטנות דקטנות שהיתה פתחת לגדלות דגדלות זה כבר ממש רזין דרזין..

וכי הבעש"ט לא היה מסוגל לרדת לקטנות דקטנות הזאת?

אתה כנראה מגדיר את זה יותר טוב "איתחול התחדשותי" או הייתי אומר "איפוס לקראת איתחול מחדש".
ביטול גמור אל האינסוף נראה לי ההיפך מזה, מצב של היכללות בקב"ה והיות חלק ממנו, שהיא דווקא עליה גדולה. שהרי חוזרים מכך עם רשימו, כלומר שאחרי שיורדים בחזרה משתמשים ברושם שקיבלו מאותה עליית נשמה ומחדשים עי"ז תורה.
לגבי הבעש"ט, רבינו אמר בפירוש שלכן הוא לא הגיע לא"י כי לרום ערכו לא היה יכול לרדת לקטנות הנדרשת.

תוקן על ידי אינטרנטמא ב- 28/11/2013 20:59:44

אחת השאלות שתמיד הציקו לי, ואמנם הם שייכים לתחום הקבלי הכללי (תחום שאין לי חשק לחפור בו לאור "מחמאותיו" של רבינו על העוסקים בכך ללא שראויים מספיק, אך כנראה כוונת דבריו איננה כוללת את הקבלה המעורבת בתורתו) ונדמה לי קצת שזה שייך גם לתחום הנפש.

כידוע תפקיד עם ישראל בעולם זה להעלות ניצוצות וכו וכו'.

ונשאלת שאלת תם: אם יש אש יוקדת עד לשמים, מה כ"כ בוער לנו הכמה ניצוצות שהתפזרו לכל הכיוונים?
מדוע דווקא כאן טמון העוקץ של שלמות הבריאה?

רבי נתן שואל שאלה דומה בליקוטי הלכות: אם כל תפוצת עם ישראל בין האומות היתה כדי שהם יעלו ניצוצות מן הגלות, כנרמז במאמר חז"ל 'לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים' - איך יתכן שיהודים הנמצאים "במדינת מאסקבע" (מוסקבה) שבקושי יודעים שהם יהודים, יעלו ניצוצות? והוא משיב שיהודי הכי רחוק, אם עשה מעשה טוב קטן ביותר, הרי בכך הוא מעלה ניצוצות במקום שהוא שם. יתירה מזו, ככל שהיהודי נמצא עמוק יותר בגלות מבחינה רוחנית, הרי כל מעשה טוב שלו מעלה ניצוצות עמוקים יותר שיהודים אחרים במקומות אחרים לא היו יכולים להעלות, דווקא משום שהם לא כל כך נמצאים עמוק בגלות כמוהו. 

אכן...

כוונתי לשאול ברמת העיקרון.

גביר שיש לו מליארדים, לא מעסיק את עצמו מן הסתם בלרוץ אחר אי אלו פרוטות או מעט יותר שנפלו לו פה ושם..
כיצד נוצר אם כן מצב שכל האנושות צריכה לרדוף אחר הניצוצות?

מעצם ההגדרה של זה כניצוצות, משמע שאת הליבה (המליארדים במשל) הרי יש לנו

את הליבה כבר עשו הצדיקים בכל הדורות. הלחינם היו האבות הקדושים, הנביאים, התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים? הם עשו את רוב העבודה. נשארו "רק" הניצוצות שצריך לברר מתוך הרע. וזו, מסתבר, עבודה לא קצרה; יש עוד הרבה מה לברור, אחרת היתה הגאולה כבר מתרחשת.