נר דקיק ומנגד פירומאניה

רעות שלום,

פירומניה משוייכת  לקטגוריה של הפרעות של חוסר שליטה על דחפים - כמו קלפטומניה (גניבות) , טריכוטילומניה (תלישת שיער). הבעיה היא הדחף שמשתחרר ומגיע לפורקן תוך כדי הפעולה (שריפה, גניבה ,תלישה).
ילדים עם הפרעה זו לרוב מרגישים בדידות פנימית ופעמים גם חברתית, עם אגו חלש , שגדלים בסביבה טראומטית  מתמשכת.  ההצתה היא סוג של הפגנת כוח ושליטה, פורקן של כעס עצום בד בבד עם משיכת תשומת לב של הסביבה וקריאה לעזרה (כמו מדורה).

מקווה שעניתי לך,
בברכה
רונית

_________________

הילדים שלי אוהבים (וגם אני קצת....) לשחק באש, ואני מאפשר ת להם את זה בשליטתי, לרקוד עם נרות, למשל, או אפילו להבעיר ניר ולראות איך הוא מתאכל.
שוב - כמובן בהזהרה ובהשגחה, השאלה שלי האם הפורקן לדחף הזה יכול לגרור בעקבותיו , לייצר הפרעה? כלומר - האם כשאני מאפשרת לאנרגיה הזו להיות ולשרוף - היא עלולה לגדול? לגרום לחוסר שליטה על הדחף? תודה.

רעות, ההפרעה מתייחסת  לדחף חזק בלתי נשלט על רקע מצוקה גדולה. 
אין בעיה ליהנות מהאש. אדרבא. נשמע שאתם עושים שימוש טוב ומתון.  תמשיכו ליהנות ולנהוג בזהירות.
חנוכה שמח



 

_________________

האם היית מכניסה לקטגורית ההפרעות על רקע חוסר שליטה בדחפים גם דחפים לא נשלטים לאוכל???

אם כן, מה מראה מצב זה?

הפרעות שליטה בדחפים הן כאשר האדם לא מצליח לעמוד בדחף או הפיתוי למרות ההשלכה ההרסנית של המעשה על חיי האדם או סביבתו. המאפיין הנוסף הוא שקיים מתח או ריגוש לפני ביצוע הפעולה הדחפית ואחריה קיימת הקלה ותחושת סיפוק. לקבוצה זו משתייכות הפרעות שציינתי לעיל וכן התפרצויות זעם והרס פתאומי. וכן התמכרויות שונות להימורים, לשופינג , למין, לאינטרנט ועוד.

אכילה רגשית או כפייתית אומנם יש בה מרכיב של קושי לעמוד בפיתוי  או בדחף אך האכילה לרוב היא סוג של התמודדות לא יעיל במצוקה רגשית. אדם הפונה לאכילה עושה זאת כדי להסיח את הדעת מהכאב הנפשי, "לפצות" על הסבל ולחוות תחושת מלאות ושובע פיסי- גם אם לא רגשי. לרוב, אנשים אלו גם לא חווים הקלה וסיפוק לאחר התקף האכילה . אדרבא הם עשויים לחוש חרטה ובושה.
בברכה

 

_________________

רונית, בכל זאת עוד מנקרת לי השאלה.
האם כשאנחנו נותנים מקום מוגדר לרגש שעלול להתפתח לפסול, אנחנו עלולים לגרום לכך שיתפתח?
אותו דבר בתחפושות למשל, נותנים לילד להתחפש לשודד כדי שבפורים לפחות יתן מקום לדחפים ההרסניים הללו. מה יעזור שהדחף לא יקבל מקום של הרסנות?
או למשל אמרת הגמרא על "ממשביעו רעב ומרעיבו שבע" - ככל שנותנים לאנרגיה לפרוץ, היא מתפתחת.
או למשל, בטיפול, כאשר אנחנו נותנים מקו לרגשיות שליליים שעולים מהילדות, במידה מסויימת כשאנחנו מתמקדים בהם - אנחנו מעצימים אותם, ואם נתמקד בחוויות המיטיבות של הילדות הן אלו שתתעצמנה, לא?
מנגד -חייבים לתת מקום לרגשות השליליים וההרסנים, מהו? איפה עובד הגבול ומהי המידה והמקום והאיפשור?
מקווה שהסברתי א תעצמי.

רעות, ראשית אנו צריכים לזכור שדחף קיים בכל אחד מאתנו ומהווה מרכיב מנוע , כשמו- דוחף, בכל התנהגות וחוויה שלנו. 
ללא דחף לא יהיה קיום. השאלה מה אנו עושים עם הדחף?  בהתאם איך אנו מתייחסים לרגשות השליליים וכו'? 
'מרעיבו שבע משביעו רעב' זהו כלל שמלמד על מינון, מיתון אך אם נרעיבו למוות אין הוא יהיה שבע אלא פשוט יומת, יתכלה וכד'. אין אפשרות, לפחות לאורך זמן, לדכא דחפים ורגשות. 
לא כל יום פורים- כלומר, אם כל המשחקים של הילד מידי יום יהיו הרסניים אז הילד בבעיה חמורה. כללית, אדם שהחוויות הטובות שלו והרגשות החיוביים שלו ודחפי החיים והחיות רבים מהרעים אז הוא במצב טוב . אבל, היות שהרעים יש להם עוצמה ואיכות חזקה אנו חייבים להתייחס אליהם  נכונה. מה הכוונה נכונה?  עיבוד , וויסות, הכלה, וגם 'התעלמות'/הכחשה במידת הצורך. אבל אי אפשר באופן גורף להתעלם מהם ולדבר רק על הטוב. כי זה כאילו להתייחס רק לחצי האדם. 

בטיפול, אנו לא מקוננים על הרע בלבד. אלא רק כחלק מתהליך האבל וההכלה. 
יתר על כן, החלוקה של רע וטוב היא מלאכותית.  החיים והחוויות מורכבים, משולבים, ממוזגים של הטוב והרע וכדי שהחוויה של האדם את עצמו תהיה שלמה, מלוכדת, ואיטגרטיבית אי אפשר להתייחס לאחד מבלי השני.

זאת על קצה המזלג
זאת חנוכה שמח

_________________