הרב שך והאדמו"ר מלובביץ' על השואה

הצעד הבא יהיה - יאם הוא נהרג עקה"ש יש מי שהרג אותו.....

האם  ההגיון בדברי ה"מקובל" הוא סוד עפ"י קבלה, שאין מגלין אותו אלא לצנועים?

מעלה שוב את הדיון לקראת יום השואה

כבר היה אשכול ענק בהשתתפותו של ענק הרוח רבינו מיכי שמי יתן לנו תמורתו אבל אנופף ידי הכהה אחר בקשת המחילה מעצמותיהם הקדושות של קודמיי: אלוקים חתם איתנו חוזה. בחוזה היה כתוב 'אם לא תשמעו לי - והבאתי עליכם המון דברים מפחידים'.
לא שמענו לו. והוא הביא עלינו המון דברים מפחידים.
והוגים שאמרו אחרת פשוט לא יכלו להתמודד עם גודל האסון אז הם פנו לתרצנות עלובה.
לפני שתהרגו אותי: בשואה נהרגו המון אנשים קדושים וטהורים. אבל הברית היא עם כל עם ישראל, ועם ישראל בכללו חטא.

אריאל.
אני מציע לקרוא שוב את הדברים שמופיעים בתוך הדברים של הרבה.
האם בקביעה שזהו החוזה אין אמירה איומה כלפי הקב"ה?
שכר ועונש בשואה

מעשה בשבט פראי שנדד במדבריות המזרח התיכון. בני אותו שבט האמינו באל נורא ואכזר. אל זה נהג להתפרץ ללא כל סיבה ולהשמיד מיליונים ממאמיניו. לאחר מכן, היה האל אוסף את מיליוני ההרוגים תחת כנפיו (הוא היה נראה כמו אדם עם זקן לבן, כנפים וכובע קנייטש עקום), קורא להם 'עבדי' והולך לברוא עולמות בלי שום סיבה, כי היתה לו תאוה בלתי נשלטת לברוא עולמות. המאמינים היו מנסים לרצות את אלוהיהם בקרבנות, בניית מקדשים וקיום מבצעים, אבל ידעו שכל זה לא יעזור להם כלום, כי האל אהב להרוג דוקא את הצדיקים שבין מאמיניו.
יום אחד פגש אחד מבני השבט בשבט אחר, שא-לוהיו חתם איתו על ברית עם השלכות חיוביות ושליליות, ונהג למלא את החוזה שלו. שאל בן השבט את בני השבט האחר:"האם באמירה שא-לוהיכם ממלא חוזה אין משום אמירה איומה כלפיו"?

ירוחם, תוכל לשתף אותנו במה שאמר הרב שך בזמן השואה? (רק אם אפשר, אל תספר על רבנים אחרים או על הרב שך בזמנים אחרים, הרב שך בזמן השואה.)

ואם תלכו עמי קרי 

הרב אהרן ליכטנשטיין 


"ואם תלכו עמי קרי" / הרב אהרן ליכטנשטיין לפרשת בחוקותי*


"ואם תלכו עמי קרי, ולא תאבו לשמֹע לי, ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם" (כ"ו, כא). 

רש"י אל אתר מבאר מהי משמעות ההליכה בקרי: "רבותינו אמרו: עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות". לדבריו הפרשה מדברת על מצב שבו עם ישראל אינו שקוע בקיום המצוות ובלימוד התורה, אלא עוסק בהם בצורה עראית ולא קבועה. 


רבנו בחיי מפרש את הפסוק באופן אחר: "זו דרך התורה: כאשר יצליחו ענייניו של אדם, ויצאו לו על הנכונה, שיתבונן בעצמו וישית אל לבו כי הוא חסד ה' יתברך, לא מפני זכותו ומעשיו הטובים, וכענין שכתוב 'לא בצדקתך וביושר לבבך', וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים, שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה, הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה, וזהו שאמר 'ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי'...".


לדבריו התורה מדברת על מצב שבו עם ישראל תולה את הצרות הבאות עליו ביד המקרה, ולא במעשיו הרעים. התורה קוראת לאדם לראות כל צרה הפוקדת אותו כעונש על חטאיו, וממילא לחזור בתשובה. דברים דומים כותב הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבֹא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה: 'והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי - אוסיף לכם חמת אותו קרי" (א', א-ג). 


בדברי הרמב"ם מוזכרות שלוש דרכים אפשריות לשפוט את המציאות. דרך אחת היא לחשוב שהמציאות מתנהלת ע"פ חוקי הטבע: אין שום דבר בלתי צפוי, ואין המציאות תלויה כלל בהתנהגותם של בני האדם. הדרך השנייה היא מה שהרמב"ם מכנה 'קרי': ראיית המציאות כאוסף של מקרים החורגים לפעמים מן הטבע הרגיל. גם לפי ההסתכלות הזו, אין המציאות תלויה במעשי האדם, כך שאין מקום לחפש סיבה לאירועים המתרחשים במציאות. הרמב"ם מזהיר מפני שתי התפיסות הללו, וקורא לראות את המציאות בדרך שלישית, השופטת את המציאות לאור מעשי האדם, ותולה את המאורעות השונים באופן שבו בני האדם מתנהגים. לפי תפיסה זו, לא יוכל האדם להסיר מעליו אחריות כאשר צרות מתרגשות עליו. 

בבואנו ליישם את דברי הרמב"ם, אנו מוצאים את עצמנו בבעיה: האם אמנם אנו מסוגלים לפרש את המציאות כולה באופן כזה? האם יש ביכולתנו לתת הסברים רוחניים לכל אירוע שפוקד אותנו? בעצם היומרה לשפוט כך את המציאות ישנה גאווה לא קטנה, כאילו יש בידינו משקפיים א-לוקיות של שכר ועונש, ואנו רואים מיד את הקשר הישיר בין המציאות למעשי האדם. יכולת כזו מסורה לנביאים, ולא לאנשים פשוטים כמונו. חז"ל התייחסו באירוניה לבלעם, שחשב שיש ביכולתו להבין את מה שעומד מאחורי ההסטוריה: " 'ויודע דעת עליון' - השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?" (ברכות ז.). 


מעבר לכך, בעצם המחשבה כאילו העולם כולו סובב מסביבנו ותלוי בנו ישנה יהירות מסויימת - האם אמנם כל אירוע קטן שמתרחש נובע מן ההתנהגות שלנו? כיצד, אפוא, אנו יכולים מצד אחד לקיים את דברי הרמב"ם, ולא להתייחס אל המציאות כאל מקרה, ומצד שני להיזהר מגאווה יתרה ומטעויות הרות אסון בשיפוט המציאות? 


נראה שישנן שלוש דרכים להתמודד עם הבעיה: האפשרות הראשונה שעומדת בפנינו היא להחמיר, להחמיר, ושוב להחמיר. איננו מתיימרים לקבוע בוודאות מפני מה קפצה עלינו צרה זו או אחרת, האם בגלל מעשינו הרעים או בגלל דברים שאינם תלויים בנו, אולם בכל מקרה של ספק עלינו להחמיר ולפשפש במעשינו, שמא מעשינו הם שגרמו, ובשֶלם באה אלינו הצרה הזאת. אם אנו נדרשים להחמיר כאשר עומדת בפנינו חתיכת בשר שמקורה אינו ידוע, האם ייתכן שנקל ונתחמק מהתמודדות מעמיקה בנוגע לדברים הנוגעים לחיים הרוחניים והמוסריים שלנו? אפשרות נוספת העומדת בפנינו היא להתחזק בעבודת ה'. כאשר אדם נתקל במציאות קשה שאינה מובנת לו, עליו להתמיד בקיום המצוות ולהתקדם בכך, מתוך ציפייה לשינוי המציאות. 

שוב, איננו מתיימרים לדעת דעת עליון, אולם תמיד אנו יכולים להשתפר בעבודת ה' ובקיום מצוותיו, ולצפות שמתוך כך יגאל אותנו ה' מן הצרה שפקדה אותנו. הדרך השלישית היא להגיע למדרגת 'חסיד', שיש לו יכולת לשפוט את המציאות ולחשוף את מה שעומד מאחוריה. 

דרך זו דורשת כמובן עמל ויגיעה רבה, ואינה פתוחה לכל אדם ובכל זמן. מדברי הרמב"ן על הפרשה מתקבל הרושם, שאינו מסכים לחלוטין לדברי הרמב"ם ורבנו בחיי. הרמב"ן כותב, שהמצב האידיאלי הוא שאדם חולה לא ילך לרופא, אלא יתפלל לקב"ה שירפא אותו. בהקשר זה מוסיף הרמב"ן: "שאין דרכם של בני אדם ברפואות, אלא שנהגו (ברכות ס.) - אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים" (כ"ו, יא). לדברי הרמב"ן, במצב האידיאלי, שבו בני אדם אינם הולכים לרופא, המחלות באות עליהם מתוך בעיות רוחניות בלבד, וגם הריפוי בא ברצון ה', אולם היות שאנשים כן הלכו לרופא, ולא האמינו בקב"ה שירפא אותם, הגיב הקב"ה בהתאם, ועזב אותם ביד המקרה, כך שהמחלות והריפוי באות באופן מקרי וטבעי, ולא בעקבות סיבות רוחניות. 

הרמב"ן מדבר אפוא על מצב, שבו באות על האדם מחלות באופן מקרי, בניגוד לדבריו של הרמב"ם, שכל הצרות הבאות על האדם נובעות מבעיות רוחניות שיש לו. ברם, יש להעיר שגם הרמב"ן לא דיבר על מגמה כללית של הקב"ה לעזוב אותנו ביד המקרה, אלא על תגובה מיוחדת של הקב"ה בעקבות התנהגות לא ראויה שלנו. מצב כזה, שבו הקב"ה רחוק מאיתנו ומניח אותנו "למקרי הטבעים", הוא עונש כבד מבחינתנו, ועלינו להיזהר שלא להגיע אליו, וכל שכן לא לראות בכך תמריץ לתלות את הצרות הבאות עלינו ביד המקרה. * השיחה הועברה בליל שבת פרשת בחוקותי תשס"ג, וסוכמה ע"י שאול ברט.