| נשלח ב-20/12/2013 12:24 |
 |
| |
נישט בבא בתרא דף י : עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל: עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן? [א"ל:] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם, ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות - אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו? אילימא ר"ע וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא? פשיטא, בלאו הכי נמי! אלא הרוגי לוד
משוים את עשרת הרוגי המלכות להרוגי לוד- ומי היו הרוגי לוד? אחים לוליינוס ופפוס
משמם אתה יכול להבין כי לא ציפו אותם למנין לא בלדרמן איצקוביץ ואפילו לא בכפר חבד.
אתה מכיר את הסיפור על יונתן בן עוזיאל ששרף ציפורים שעפו מעל ביתו מרוב קדושה.
אני מכיר את הליטאים דוגמת ר' מיכי שמה שחשוב, זה מה ההלכה היבשה אומרת, -
מי צריך לשלם את הנזק על שריפת הציפור? המח אנליטי קר- וצודק.
אבל אתה נישט איך? האם גם אצלך רק ההלכה היבשה קובעת? תיזכר על אילו סיפורים גדלת. אם אתה לא נזכר אני מוכןלהזכיר לך.
שבת שלום
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2013 12:44 |
|
| |
ירוחם אל באפך בסיכומו של דבר ההלכה "היבשה"על גילגוליה ופלגיה נהרא נהרא ופשטיה עשתה את היהדות למה שהיא
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2013 13:19 |
|
| |
חלמיש
אני מקוה שאתה מכיר את הגמרא- לא חרבה ירושליים אלא שהעמידו את דבריהם על דין תורה.
האבא שעמד מעל גופת בנו שבליבו סכין, והוא דואג להלכה, של טומאת כלים,
גם זו הלכה יבשה.
במחילה אבל היהדות כפי שהיא, צריכה קצת נעור. וקצת לחלוחיות לא תזיק.
מספרים על רב אחד, אשה בא אליו ובידה אוז, ושאלה- לא מצאתי -מרה- באוז. האם האוז טריפה?
אמר הרב ראי אולי המרה נימוחה, וההלכה אומרת במקרה כזה לטעום מהבשר, ואם הוא מר סימן שהיתה מרה והאוז כשר.
ליקק הרב בלשונו את הבשר- ואמר אני לא מרגיש שום מרירות, תטעמי גם את אולי את תרגישי. לקחה האשה מהבשר וטעמה, שאל אותה הרב. נו את מרגישה מרירות?
השיבה האשה- רבי אני אשה אלמנה לי מר מאד.
מר? אמר הרב- כשר!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2013 14:01 |
|
| |
כן מכיר את הסיפור בהחלט מרגש אבל ידידי ירוחם ההיתה אוכל מעוף זה שהשולחן ערוך אומר שהוא טרף
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2013 14:13 |
|
| |
ירוחם ידידי הקדוש.
העובדה שעוטפים שטויות בפאתוס וכולנו נורא נורא מתרגשים, אינה הופכת אותן לנכונות. אתה שוב ושוב חוזר על אותה שטות ומקווה שהיא פתאום תהפוך לך לאמת צרופה.
אז לתשומת לבך, "ממקום שבאת": הרוגי לוד מסרו עצמם להצלת ישראל, ולכן הם נחשבים (בצדק) לקדושים. וזה נכון גם אם כל חייהם הם היו עבריינים (כן, גם אני הליטווק אומר זאת). וכך גם כל מי שמוסר את עצמו למטרה נעלה ומוצדקת.
אבל אם לא שמת לב (אל תתבלבל, אני מתכוין: שכל, לא לב) אנחנו כאן מדברים על משהו אחר לגמרי. הנושא כאן הוא מישהו שלא עשה כלום. סתם נרצח על לא עוול בכפו. מי מינה אותו לקדוש? לפי איזה מילון זו המשמעות של המונח קדוש?
ובכלל, מה כל זה קשור להלכה? מי דיבר על דין תורה? כדאי שתטרח לקרוא את מה שאני כותב לפני שאתה מבקר אותי ברטט כה מרשים. הסברתי שאני מדבר על מילון עברי פשוט ולא על ההלכה. לפי המילון אדם שנרצח אינו הופך בזאת לקדוש. אין לכך שום בדל קשר להלכה. וגם לא לאמוציות נשפכות שמנסות לבוא במקום נימוקים.
קודם קראת לי לחזור בי בעקבות דבריו של נישט. כעת הוא אומר לך שאני זה שצודק בעיניו, ואז במקום שתקשוט עצמך אתה פונה גם אליו באותה קריאה נרגשת. יש לך מתודה מעניינת להתווכח: אם מישהו מעלה נימוק הגיוני ומתברר לך שטעית לכל אורך החזית, ובנוסף גם אין לך שום דבר לענות לו, אין דבר קל מזה: פנה לליבו הרחום שיחזור בו מיד מהליטאיות הקרה שלו. בדוק ומנוסה (אבל לא אצלי לצערי).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2013 14:23 |
|
| |
הנוסח של הסיפור כפי שמסופר בספר שמואל בדורו על רבי שמואל סלנט:
אשה עניה שחטה עוף למען ילדה החולה. כשפתחה את העוף לא מצאה את המרה. באה אל רבי שמואל כשדמעות בעיניה לשאול אם העוף כשר או טרף. בעוד שהרבנים שישבו על ידו אותה שעה התאמצו למצוא את המרה נאנחה האשה אנחה עמוקה ואמר: "אויה לי מר לי, מה אתן לבני החולה?"...
כששמע זאת רבי שמואל פנה את האשה המודאגת ואמר לה: "בתי, אם כה מר לך הרי זה כשר"... ואל הרבנים שישבו על ידו פנה ואמר: "אל תחפשו את המרה, אשה עלובה זו כבר מצאה אותה"...
רבי שמואל היה ידוע כמקל המחפש תמיד איך להכשיר. כשהעירו לו שהוא מקל היה מתרעם ואומר: "אני פסוק כהלכה. מורה הוראה צריך הרבה ללמוד ולהבין מה שהוא לומד. כדי להחמיר אין צורך הרבה ללמוד".
הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, שהיה ידוע כשר ההוראה בדורו, היה אומר: תמהני שפונים אלי מארץ-ישראל בשאלות. אם רבי שמואל שוכן בתוכם כלום זקוקים הם להוראותי?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2013 14:35 |
|
| |
כפי שכתב ירוחם באשכול אחר - אל תאמין לכל מה שאתה קורא בספרים. ובפרט לא בסיפורי מעשיות מצוצים מהאצבע
תוקן על ידי אריאל73 ב- 20/12/2013 14:36:23
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2013 20:41 |
|
| |
חייתי ולמדתי בירושליים בתקופת כהונתו כרב ראשי של ירושליים של הרב צבי פסח פראנק-. ירושליים היתה אז קטנה ואינטימית. שמעתי לא פעם- לא קראתי בספר- כי הרב פראנק מכשיר את העופות לפי לבושה ופניה של האשה השואלת.
הרב מיכי
לצורך העניין ידעתי שכך תגיב- ולכן פניתי לכאורה לנישט- לא מדובר על הלכה- כפי שבויכוח אחר שלנו, אתה שללת את פועלו של אחד מקציני צה"ל שהקריב את נפשו להצלת פיקודיו, ועשית זא כדרכך בקודש בכשרון רב- ובונקשות הלכתית, קשרת את זאת לדיני התאבדות. כבר אז ידעתי כי כאן לפני אדם עם לב של הלכה, ולא לב אדם.
יש הלכה שלדעתי עולה על כל ההלכות אחרות, למדתי זאת מהתפילה,
בסדר עולה- בפי ישרים תתהלל ובשפתי צדיקים .. ובקרב קדושום... והדרגה הגדולה ביותר, ובמקהלות עמך ישראל-
עם ישראל כולו_ בלי הליטאים- קבע כי הרוגי השואה שנהרגו רק עקב היותם יהודים. כנל הרוגי הפיגועים. הם קדושים, בעייני ובעייני העם הם קרושים.
תבין פעם בשכל רגיל- התורה נתנה לכל יהודי להפוך לקדוש כל חיי צומח ודומם,
אדם מקדיש את ביתו את בהמתו ואת ילדיו - והם הופכים לקדושים, ואפילו הליטאים לא יכולים לשנות את קדושתם.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2013 23:08 |
|
| |
אישה זקנה נכנסה לחנות וקנתה מעט מצרכים. החנווני הבחין בעוניה והפחית מסכום התשלום. כשיצאה הוסיף מכיסו את החסר בקופה. לב ורגש חיוניים ביחסים שבין הבריות, ואני מעריך מאד את רגישותו של ירוחםשם בדבר האנושי הזה. אבל בחשבון הקופה חמש ועוד חמש אינם נקבעים על ידי הלב והרגש והם תמיד עשר. חיוני שלרופא תהיה 'נשמה', שיהיה אנושי ורגיש ביחסו לחולה. אבל שעה שהוא בודק את לבו של החולה עליו להפעיל ידע ושיקול דעת. בשעה שאנחנו בוחנים מושג ומנסים להבין את המשמעות שלו, נדרשת מחשבה שכלית ולא לב רגיש. במיוחד חשוב הדבר ביחס לברור מושגו של האלהים ועניניו, כיוון שאנחנו באים אל הדיון הזה טעוני רגשות וצרכים אנושיים חשובים, או אז רבים מכוונים את הדיון לא לפי המושא אלא לפי הרגש והצורך שלהם, ואלו גורמים סילוף ועיוות חמורים. ירובעל כותב: 'היכן עיקרון החסד שחובה שיתקיים בבואנו לנסות ולהבין טקסט? ולהתאמץ קצת יותר בהבנת המוטיבציות והאמונות'. - אכן, כאשר קוראים טקסט חובה להבין גם את עולמו של הכותב, ואת ההשפעה, לחיוב ולשלילה, של עולם זה על הטקסט. משמע, אין לקרא טקסט בקריאה 'תמימה', גם אין לקרוא שני טקסטים, שונים במקום ובזמן כתיבתם, ללא הבחנה. מידת החסד, המופעלת ביחס להערכת הטקסט והכותב אותו, תלויה בשיקול דעת ובשיפוט כותב שאגתשביט: 'אתה יוצא מתוך מושג מסוים, אבל בהחלט ניתן ... להציע מושגים אחרים'. - דעה נכונה בעיני. צריך להציע מושג, לתת בו תוכן, להבדיל אותו ממושגים אחרים ולנמק את טעמו. עוד כתב: 'הטיעון "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", האם הוא לפי דרישה וחוויה אנושית או לפי מה שנתון בידי השכל שלנו מן המושג אלהות?' - השאלה היא איך לקרא את המשפט הזה, איך להבין את המושגים שלו, ואת מה שהם מיצגים. עבור רוב המאמינים מדובר באיזה דמוי 'אדם זקן', היושב שם מעל העננים, צופה על הנעשה על האדמה, רושם הכל בספר גדול, ובתקופת השנה בודק את המסמכים ומוציא פסק דין. זו השקפת 'דת עממית', הבנויה על דרישה וחוויה אנושית והעדר השגה אינטלקטואלית. מה שנתון לנו מן העיון מורכב ואינו מוסכם, אבל שונה מן התמונה שתוארה קודם. ש_שנהב כותב: '... עולם של תוכן ומשמעות שאינו נתפס בדרך של הסקת מסקנות אלא נחווה על-ידי האדם באופן ישיר, בעוצמות משתנות בין בני אדם. ... שחלק מההיבטים של המציאות לא נתפסים בדרך של הסקת מסקנות אלא הם דורשים קולטנים רגישים אחרים מסוגים שונים'. - אני מסכים עם טענה זו. צריך לדעת מתי, ולגבי איזה ענין צריך להשתמש באותן חוויות, ומתי, ולגבי איזה ענין יש לרסן אותן או לדחות אותן לגמרי. מדובר בצורך להתאים כל כושר של הנפש למה שראוי לו. ורצוי מאד שלא להתבלבל ולטעות בדברים. בענינו של טייס המטיס את המטוס בו אני נוסע, אדרוש שינהג ביד מקצועית אמונה וישפוט היטב את נתוני הטיסה, ובשום פנים לא יערבב בדבר את חוויותיו ורגשותיו, וקולטניו אשר אינם נוגעים בעניני הטיסה. עוד כתב: 'יש דברי הגות שלוקים בכשל שאפשר לכנות אותו "הכשל האסתטי". זהו בעצם עיוורון חלקי או מלא' ביחס לחוויות לא שכליות. - המשפט הזה אינו פשוט, כפי שאולי נדמה היה לכותב. אכן, יש אנשים אשר אטומים לעולם החוויות האנושי. אבל יש ענינים שאינם קשורים לעולם חוויות זה, או שמבקשים לברר אותם בנפרד מן החוויות. אפשר שהכותב מעונין לתת קדימות לעולם החוויות שלו. ראוי שיכיר גם בסכנה הגדולה שבדבר. גם שכרות היא חוויה בעוצמות משתנות. והשיכור, כשהוא שקוע בחוויותיו, מסוגל לצעוד באמצע הכביש בזמן תנועת מכוניות סואנת, לקבוע שהוא השפוי היחיד, ולמשוך אחריו שיכורים אחרים בכח הכריזמה שלו. תמיד זה נגמר באסון גדול, ותמיד השיכור חוזר לסורו. עוד שאל: 'האם איש מדע מצטיין יכול [בהכרח] להיות גם פסיכולוג טוב? מדוע לא?' - בהכרח לא. האחד לא קשור לשני. אבל אדם שיש לו כישרים מתאימים יכול להיות איש מדע מחד ופסיכולוג מעשי טיפולי מאידך. כל אחד דורש כושר אחר. חזרה לענין קדוש וקדושה. אלו הם שני מושגים וצריך לנתח את המשמעות שלהם. הכושר העוסק במושגים נקרא שכל. לא רגש, לא חוויה, לא אמונה, אלא השכל בלבד. [השכל מסוגל להכיר חוויות ולעמוד על טיבן, ולבדוק להיכן הן שייכות והיכן הן מתאימות או מיותרות]. אפשר ליצור מושגים חדשים, קדוש ב' קדושה ב', ולתת להם שימוש חדש, מרחיב, לצורך ביטוי רגשות וחוויות. יש מושגים שנתן לשייך להם מובנים שונים, זו מוסכמה של שפה שיוצרת לעיתים ערבוב משמעויות. המבקש להכיר שפה ולהבין את רוח דובריה צריך לעמוד על הבדלי המשמעויות והמניעים שלהם. יש מקומות שנדרש דיוק יתר. אחד ועוד שלשה הם תמיד ארבעה ואף פעם לא יצורף אליו 'ארבעה ב''. לאחר שאדם מברר עניין בשכלו, הוא רשאי לבקש סיוע אצל אחר, האם אותו אחר חשב כמוהו בדק והגיע למסקנה דומה. זה סיוע חלש. סיוע טוב ממנו למצא בעל עמדה שונה ואת הכשל שבה. לסמוך על דבר שאמר אחר רק בגלל שאחר אמר אותו מעיד על רפיסות שכלית. עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2013 00:44 |
|
| |
פעם באה עניה לבקש עזרה לצרכי השבת מרבי חיים חזקיהו מדיני, ה-'שדי חמד', שהיה חוסך מפתו וצובר פרוטה לפרוטה למעשה הצדקה. שאל אותה: כמה דרוש לך? אמרה לו: שני בשליקים. הוציא ונתן לה שתי מטבעות שערכן ארבעה בשליקים. חששו התלמידים שמא הגאון אינו יודע צורת מטבע ואמרו: האשה ביקשה רק שני בשליקים. ענה: נאמר במשנה יציאות השבת שתים שהן ארבע.
עפי" הרמח"ל, קדושה תחילתה בהשתדלות שיהא האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומידבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלקיות, ולפי שאי-אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, סוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה וישרה עליו קדושתו ויקדשהו.
תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה.
תוקן על ידי מם80 ב- 22/12/2013 00:45:39
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2013 01:32 |
|
| |
ירוחם,
אם אתה מתכוין שהוא היקל לה היכא שאפשר להקל אני מבין. בעצם מה שזה אומר הוא שהרצפ"פ סתם החמיר לאלו שיכולים והלך במידת הדין לאלו שלא. כאן יש רק קצת לה"ר. אבל כפי שאתה מציג זאת, נראה כאילו הוא פסק כהלכה למי שיכול ושלא כהלכה למי שלא יכול. אני לא מאמין להשמצה הפרועה הזו על רצפ"פ. זה ממש לשון הרע חמור ביותר, ואסור לקבל עד שיגיעו שני עדים. ואומר זאת לבדו כע"א עובר בלה"ר (שהרי הוא אמור לדעת שלא יקבלו ממנו). ובכלל, יש חרם הקדמונים להוציא לה"ר על מתים.
אבל אני מתרשם שבדיון הזה להעלות נימוקים זה כמו לדבר עם הקיר (של החדר האטום).
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2013 04:25 |
|
| |
ירוחם הגמרא משווה את "הרוגי המלכות", אף אם הם אנשים "פשוטים" שמסרו את נפשם על מטרה קדושה, לר"ע וחביריו שהיו מנהיגי האומה, שמסרו את נפשם על מטרה קדושה "יותר", (אם כי איני איך מודדים את רמת קדושת המטרה) כשהמשותף לכולם הוא מסירות הנפש, ולא המיתה עצמה. אני מכיר את "סיפור" מסירות נפשם על אף היותם מתייונים, אך אני יכול להבין משמם רק דבר אחד, שהם היו במקום שהיה נתון להשפעה תרבות יוונית, ולא אם הם היו מתיוונים או אף אם הוריהם היו כאלה, לא יותר מאשר שהחכמים בעלי השם היווני שבתלמוד הירושלמי, או שרבינו קלונימוס, או ראשונים אחרים ששמם היה ... בן קלונימוס, היו מתייוונים או בניהם של מתייונים. באשר לצירופם למנין באיצקוביץ. האם באיצקוביץ מצרפים למנין ליטאים שהצביעו "עץ", אף אם שמם הוא אליהו ושם אביהם הוא שלמה זלמן? באשר לכפר חב"ד, איני חושב ששמם היה מונע את צירופם למנין. אני גם מכיר את סיפור ה"חקירה הבריסקאית" על הציפור ורבי יונתן בן עוזיאל, אך מה לסיפור ולענין הנדון כאן? איני חושב שלמיכי איכפת (מהבחינה העקרונית) אם הם קדושים, טענתו היא שלפי המקורות הידועים לנו, יהודי שנהרג ע"י גוי נגד רצונו אינו קדוש, ורק מי שמסר את נפשו למען מטרה קדושה הוא קדוש, ולא די שפלוני אמר שהם קדושים, מפני שפלוני אמר, כאשר הוא לא אמר דבר. ___________________
<מספרים על רב אחד, אשה בא אליו ובידה אוז, ושאלה- לא מצאתי -מרה- באוז. האם האוז טריפה<?
מספרים על רב אחד, שאשה בא אליו ובידה תרנגולת, ושאלה- לא מצאתי לב בתרנגולת. האם התרנגולת טריפה? כשרותה של תרנגולת שנמצאה ללא לב / הרב מרדכי פירון - דעת 
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2013 11:23 |
|
| |
נישט
אגלה לך גם לי לא איכפת אם ר' מיכי חושב שהם קדושים או לא,
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה הפתעות, ולכן המקורות הידועים לו - אינם רלונטיים, כי המקורות הידועים לא הית לפניהם אף פעם מקור הלכתי כזה להתמודד איתו.
בשעת השמד כל המערכה משתנה, ולא היה לך שעת שמד גדולה מהשואה מעולם, יהודים לא נהרגו נגד רצונם- כדבריך- יהודים נהרגו אך ורק מפאת היותם יהודים.
ואם אתה שואל- אז למה באמת לא עסקו גדולי הדור בנושא? (את התשובה אני בטוח שאתה יודע) אבל אוסיף לך- אם הם היו עוסקים בכך- היתה מתגלה ערוותם , של הרבה מאד ממנהיגי ומאורות הדור הקודם. עד כדי פלילי,
נחשפתי לאחרונה לכמות מידע שגרמו לשערותי לסמור ולגופי להתכווץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2013 16:30 |
|
| |
אתרע מזלם של הרוגי השואה ועוד כמה שחיטות שנעבעך לא היה בידם הבחירה לקיים לפחות אחד משני התנאים להקרא קדוש: להמסור עצמם על מצוות שיהרג בהן או על הצלת עם רב. זה באמת לא כל כך מתחשב מצד הנאצים אם כי לזכותם יאמר שלא חשבו שיישאר מישהו לעסוק בסוגייה. אבל נשאר גם נשאר וידנו יציבה מספיק כדי לחלק בין המתים. אני מסכים שלא עוסקים כאן בהלכה וגם לדעת הפורמליסטים ביותר שביננו, לא מדובר בעניין טכני גרידה אלא בעניין ערכי חינוכי.
באמת קטונתי, אבל נראה לי פשוט שהשימוש במילה "קדוש" בקהילות ישראל אינו טכני ובעל משמעות קבועה. ברור שמדובר במשהו נבדל מהחומרי/בהמי מהצד השלילי או מקושר לנשגב והאל-קי מהצד החיובי. זו משמעות המילה. אבל אנחנו גם יודעים שיהודים השתמשו ומשתמשים במילה זו להמון דברים. ניתן לומר שהם אינם מדייקים, אם כי מדוע חזקתי בפרשנות ובשימוש בביטוי טובה יותר משלהם?
זה גם לא עניין רגשי אלא פרשני ומושגי טהור ואין לבלבל כאן שכן צד המסתייגים מהעמדות הפורמליסטיות לא נעשה מתוך רגשנות או סנטימנטליות יתר אלא מתוך צורך לעמוד על מלא היקף המשמעות של ביטוי עוצמתי זה.
עצם העובדה שגוי הרג יהודי לא עושה את הנהרג לקדוש. צריך כאן סיפור רקע. עם ישראל נקרא קדוש כי הוא נבחר והובדל על ידי קדוש. נראה לי על דרך ההבנה של השימוש בביטוי קדוש בהקשר הנהרגים הוא שעל ידי זה שהגוי גם הוא מבדיל ומייחד את היהודי, הוא מממש את נבדלותו (קדושתו) של היהודי. זה לא שאנטישמיות היא ביטוי של היותו של העם עם נבחר (ואולי דוקא כן) אבל יש פה צירוף של קדושת הקורבן שהופרד וייוחד מהשאר.
ב-1768 בעיירה אומן (כן אותה האומן של ר' נחמן) היתה שחיטה של כעשרים אלף יהודים שנרצחו כחלק ממרד ההיידמקים ללא קשר להמרת דת. במובן זה דומה שחיטה זו לשואה. ר' דוד חזן (אולי מתלמידי הבעש"ט) כתב קינה מעניינת על הארוע שבו מתממש הביטוי קדוש באופן היותר שגור ובלתי תלוי בהגדרות הפורמליות של יישום הביטוי בתנאי מסירת נפש על מצוות או על הצלה.
דברי הקינה כאן: http://www.uman.co.il/viewart.asp?artID=44
ואצטט את הבית הבא מהקינה:
"קדושים יהיו לאלהיהם כל עוברי אורח מערים הרחוקות מוליכי הסחורות, ומדלת העם מבקשים אוכל לנפשם המחזירים בעיירות, פתאום נקנסה עליהם מיתות קשות ומרות, בכל מדינת אוקריינא מטועני חרב מושלכים בשדות בשיחים ובמערות, ואף בפרשת דרכים מתגוללים בדם בתוך המסילות, ולא היה להם קבורות, ונשארו בניהם יתומים ונשיהם עגונות צרורות, ויקרא ד' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד לדורות."
זה סגנון המזכיר מאד את הקינות על גזרות חמלניצקי שגם בהן רבו ארועי השחיטות שהיו ללא אפשרות של הצלה באמצעות המרה. ישנה דעה שר' נחמן הושפע מאד ממאורעות אלה ורצה להקבר באומן על מנת לנוח לצד קדושים אלה.
לא הדור הזה המציא את ייחוס מעלת קדושים וטהורים להרוגי שחיטות. לא עצם העובדה שגוי הרג יהודי הפכה ביטוי זה לשגור וטבעי בהקשר אלא הסיפור והרושם שהוא הותיר על בני דורו. בני דורם של השחיטות ואלה הקרובים להם לא יכלו לחשוב על הקורבנות שלא במונחים כאלה.
זו גם לא פסיכולוגיה בגרוש או נחמה להמון הילדותי. אלה קהילות ישראל ראשית במובן ההיסטורי מושגי ושנית גם במונחים של שייכות קבוצתית.
תוקן על ידי yerubaal ב- 22/12/2013 16:32:00
|
|
|
|
|
|
