|
|
| נשלח ב-14/1/2014 23:12 |
 |
| |
שותף
אני כותב מה אני מבין מדבריך:
א. הצבא הוקם לא רק כדי להגן על ישראל ויושביה אלא גם כדי לשמש כ"כור היתוך" ולכן הוא עלול להזיק בכוונה תחילה או כתוצאת לוואי לחרדים שישרתו בו.
ב. אפשר להסתדר עם צבא באופן אחר.
אני מסכים עם שתי הטענות במידה מסויימת.
הסכנה קיימת למי שמתגייס שיינזק רוחנית.
לפי דעת מומחים - שאיני ביניהם - אפשר היה להחליף גיוס חובה בגיוס לצבא מקצועי.
השאלה היא כל עוד לא נבנה כזה צבא, האם יש חובה להתגייס? האם יש מצוה להתגייס? (מצוה במובן ההלכתי)? האם מותר להשתמט?
ולגבי הבעיה הראשונה - גם לזו אני מסכים, ובנימוק זה השתמשתי בעבר. ומצער לגלות שהוא כמעט היחיד שעומד לרשותנו, כוונתי החרדים.
אבל האם זה אומר באמת מה שנדמה לנו שזה אומר? שהצבא הוא מלכודת? אולי שהחינוך שלנו לא ידע להעניק למתחנכים יכולת עמידות מול נסיונות?
יש לזכור שהיו בעבר מתגייסים חרדיים וחלקם נותרו שומרי מצוות ואפילו התעלו. וכן גם היה לגבי מתגייסים מן הציבור הדתי לאומי.
ואם באמת יש השפעה לרעה על חלק מהמתגייסים, האם זה נימוק שפוטר?
באמת איני יודע תשובה. אפילו איני יודע איפה לחפש אחריה. זה מצריך מחשבה רבה ואשמח על בירור נוסף.
ועתה אני ממתין גם לתשובה על השאלות הנוספות לגבי היחס למדינה - הימנעות מתשלומים והשגת כספים...
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 23:14 |
|
| |
השכן
לא הכרתיו, אך מתוך כתביו היה לי רושם שהוא עצמו השתייך לציבור החרדי במובן הטוב: דקדוק במצוות ועבודה עצמית וגם עבודה בפועל (היה מחנך במוסד לימודי ומן הסתם גם הרויח ממאמריו).
נכון הוא שלימוד תורה הוא דבר גדול מאד, אבל האם י.ד.ס סבר שעובדים כדי לפרנס לומדי תורה? אתמהה. היכן מצאת כזאת בכתביו? האם שמעת זאת ממנו אישית?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 11:06 |
|
| |
שותף
תודה על התגובות המפורטות. אשתדל להיות ברור.
א. כתבת שפיקוח נפש רוחני דוחה הכל. אבל הקביעה הזו צריכה בדיקה בעיני מכמה זויות.
1. מהו פיקוח הנפש הרוחני? עבודה זרה? חילול שבת? עמידה בניסיונות?
2. לאדם יש בחירה חופשית. נכון שלא נעים להיות בסביבה של צבא או חילונים בכלל. אבל זה חלק מהחיים. מדוע שעמידה בחובה של תרומה לפי החוק על ידי שהות במסגרת עם חילונים תהיה נסיון שאי אפשר לעמוד בו? והאם זה באמת כך?
3. האם התשובה היא מערכתית, גורפת, או נקודתית לפי האדם?
ב. מה זה אומר לגבי החינוך שלנו? ולגבי המתחנכים? ואולי לגבי המחנכים?
ג. היום יש מסגרות חרדיות שבהן יש סיוע למי שרוצה צבא שמתחשב בצרכי הדת: מתפילה ועד הימנעות ממפגש עם אשה (אם כי החלק האחרון הזה צריך עיון. היכן מצאנו שאסור לעבוד מול אשה? אתה הולך לרופאה בקופת חולים, לעורכת דין, לכל מומחית לפי הצורך, אז מדוע שאשה מפקדת תהיה יוצאת דופן? יש כמובן להאריך בנקודה זו. אבל מעמד האשה השתנה, זו עובדה, והשאלה היא מה יש לתורה לומר על זה).
ד. שאלת שאלה שיטתית. מה נחשב בעיני למקור. התשובה פשוטה. סברה ישרה, כי חז"ל כבר לימדונו שסברה שקולה למקור מפורש מן הפסוק. ומקור בר סמכא, כלומר מדברי חז"ל. אקבל גם קביעה מן הרמב"ם. כמובן דרך הלימוד היא לבדוק את המקורות למעלה בקודש. וכבר אמרו רבותינו כי דברים שנדחים מן הסברה, אין חייבים לקבל. זו לא המצאה שלי, לתשומת לבך, סמיילי. וכך ראוי ללמוד וכך ראוי לפסוק.
כשכתבתי שאיני יודע איך להתייחס לשאלה התכוונתי שהנושא מבולבל אצלי. אמנם מתוך הדיון שלנו אני מסדר לעצמי את הדברים במקצת. תודה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 13:24 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
1. מהו פיקוח הנפש הרוחני? עבודה זרה? חילול שבת? עמידה בניסיונות?
פיקוח נפש רוחני הוא לאבד את האמונה באחד או יותר מי"ג עיקרי האמונה.
וכמ"ש הרמב"ם בלשונו הזהב:
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא".
|
2. לאדם יש בחירה חופשית. נכון שלא נעים להיות בסביבה של צבא או חילונים בכלל. אבל זה חלק מהחיים. מדוע שעמידה בחובה של תרומה לפי החוק על ידי שהות במסגרת עם חילונים תהיה נסיון שאי אפשר לעמוד בו? והאם זה באמת כך?
לא יודע אם זה נסיון שאי אפשר לעמוד, אבל שום סיבה להכנס אליו כדי לבדוק.
אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון.
3. האם התשובה היא מערכתית, גורפת, או נקודתית לפי האדם?
התשובה היא מערכתית גורפת, ושייכת לכל מי שחייו הרוחניים יקרים לו.
ב. מה זה אומר לגבי החינוך שלנו? ולגבי המתחנכים? ואולי לגבי המחנכים?
אין לזה שום קשר לחינוך. זאת שאלה של נטילת סיכון מיותר.
ג. היום יש מסגרות חרדיות שבהן יש סיוע למי שרוצה צבא שמתחשב בצרכי הדת: מתפילה ועד הימנעות ממפגש עם אשה (אם כי החלק האחרון הזה צריך עיון. היכן מצאנו שאסור לעבוד מול אשה? אתה הולך לרופאה בקופת חולים, לעורכת דין, לכל מומחית לפי הצורך, אז מדוע שאשה מפקדת תהיה יוצאת דופן? יש כמובן להאריך בנקודה זו. אבל מעמד האשה השתנה, זו עובדה, והשאלה היא מה יש לתורה לומר על זה).
גם אם הצבא היה בנוי רק מגברים חילוניים צדיקים שאינם מנבלים את פיהם אסור היה להכנס אליו מהסיבה הנ"ל.
ד. שאלת שאלה שיטתית. מה נחשב בעיני למקור. התשובה פשוטה. סברה ישרה, כי חז"ל כבר לימדונו שסברה שקולה למקור מפורש מן הפסוק. ומקור בר סמכא, כלומר מדברי חז"ל. אקבל גם קביעה מן הרמב"ם. כמובן דרך הלימוד היא לבדוק את המקורות למעלה בקודש. וכבר אמרו רבותינו כי דברים שנדחים מן הסברה, אין חייבים לקבל. זו לא המצאה שלי, לתשומת לבך, סמיילי. וכך ראוי ללמוד וכך ראוי לפסוק.
גם דברי רבותינו הנ"ל (מי הם בדיוק, אם יורשה) נדחים מן הסברה. אם כל הנהגותינו תהיינה מבוססות על סברת כל אחד ואחד לא תהיה לנו שום מסגרת.
כשכתבתי שאיני יודע איך להתייחס לשאלה התכוונתי שהנושא מבולבל אצלי. אמנם מתוך הדיון שלנו אני מסדר לעצמי את הדברים במקצת. תודה.
אני מקווה שאתה תצליח לסדר את הדברים על אמיתתם הפשוטה והלא מתחכמת.
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 14:44 |
|
| |
שותף
להשכלתך:
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 16:41 |
|
| |
שותף
תודה על ההבהרה. עכשו הרבה יותר ברור לי ואני יודע במה איני מסכים איתך, סמיילי.
ראשית, יש לשים לב למונח המעניין "פיקוח נפש רוחני" שחידשת, ובמשמעות של "אבדן אמונה באחד מי"ג עיקרים".
יש הרבה מאד מה לדון בנושא זה, מכיון שאמונה או אי אמונה אינה מצב של כן או לא (אם כי לפעמים כך זה נראה).
יש גם הרבה עיקרים שיש מקום לדון אם הם נכונים, ואם האמונה בהם היא חובה. ואיך ניתן לצוות על חובה כזו.
שנית, האם יש קשר בין שירות בצבא ביחידה מעורבת לבין אבדן אמונה - נניח שהכוונה להתחלה של ספקות או אפילו דחיה של אמונה במשפט זה או אחר.
יש דברים שקשה להתמודד עמהם. השהות עם נשים, שבעינינו אינן צנועות, ובסביבה שבה המחוייבות לאיסורי עריות נמוכה, יוצרת מצבי נסיון בתחום העריות.
סביבה שבה מטבע הדברים קשה לשמור על סדרי השבת, ואפילו על תפילה, מרגילה את האדם שאפשר גם בלי זה.
אבל האם הצבא יוצר אצל האדם ספקות באמונה? אתמהה. אולי תרצה להסביר למה כוונתך.
ושלישית, אם יש חובה להתגייס, בין אם חובה מצד החוק, ובין להבדיל מצד ההלכה, אזי ילך אדם ויתמודד עם נסיונות.
האם יש מצוה להשתמט ממצב של נסיון כאשר המצב הזה הוא נתבע מכורח העובדות? האם אדם צריך לפעול כדי למנוע את עצמו או אחרים או קבוצה מאורח חיים שיש בו התמודדות?
נכון הוא שיש קו כזה בנוגע לדברים מסויימים בציבור שלנו. אבל יש מקום לתהות על הקו הזה מעיקרו. ובמיוחד במחיר שהוא עולה, ולא רק כלכלית.
***
אם אבחר משפט אחד משלך כדי להצביע במה אין לי הסכמה איתך, הרי זה המשפט הבא, ותוכל לענות לפי הבנתך.
גם אם הצבא היה בנוי רק מגברים חילוניים צדיקים שאינם מנבלים את פיהם אסור היה להכנס אליו מהסיבה הנ"ל. זאת שאלה של נטילת סיכון מיותר.
האם הצבא גורם לאדם להתרחק מאמונה? האם התמודדות כזו היא דבר שיש לברוח ממנו - ובאיזה מחיר? האם זו התרחקות מנסיון או הסתגרות מן החיים?
ושוב, אילו היית טוען שיש מקום להרחיק צעירים שאין להם "פת בסלו" מנסיונות של עריות, הייתי מסכים. אבל האם וכיצד הצבא לדבריך יכול לגרום לאדם להיות רחוק מאחד מי"ג עיקרים?
***
נוסף לכל, זיכית את מי שיש לו אי אמון באחד מי"ג עיקרים בתארים הבאים:
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא".
הלשון נראית כלשונו של הרמב"ם, ואשמח אם תפנה היכן כך נכתב. כי כפי שהדברים כתובים, זה פשוט לא נכון.
מעל לכל, אם נתקלקל לאדם אמונו באחד מי"ג עיקרים, האם לא צריך לסייע לו, אם יהיה מוכן להקשיב, כדי לחדש את אמונתו?
כאן אנו מגיעים לתחום חדש, האם ניתן לצוות על אמונה, ואת זה ברשותך אשמור לאשכול אחר. כוונתי לעסוק בשאלה זו מזוית שהציג משה הלברטל במאמר על אמונה בספר "על האמונה".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2014 18:25 |
|
| |
אכן אבידה גדולה שלא זכתה להרבה תשומת לב. (אגב הפורום נקרא כמעט כשם המדור שלו שהיה עצור חושבים. ...) .
בניגוד לכותבים כאן מאמריו לא עסקו בהחדרת חרדיות כזו או אחרת, אלא על יסודי אמונה וגם על דרך ארץ והרבה מסר גם בין השורות.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2014 19:38 |
|
| |
מיימוני,
ארצה להצטרף לדיון, אבל מזווית שונה.
הטיעון לגבי חובת ההשתתפות בצבא מחמת המצווה שבדבר, יוצא מנקודת הנחה,
נקודת ההנחה שהשתתפות בצבא כמוה כמלחמת מצווה.
אבל נקודת ההנחה הזאת צריכה בירור רציני.
תחילה לנתונים הברורים,
האם אנחנו היום במצב של סכנה מפני אויב? כמובן שכן.
אם כן נראה לכאורה שאנחנו בגדר מלחמת מצווה, מצד עזרת ישראל מיד צר.
אבל כמדומני שהבנה פשטנית כזאת חוטאת לאמת,
כיוון שהיא מתעלמת מנתון נוסף חשוב.
האם צה"ל אכן מממש את חובתו להדוף הצר הצורר אותנו? לא.
לא ניתן להחיל גדר של מלחמת מצווה כאשר הצבא כלל לא נלחם אותה.
ביום שצה"ל יקום לעזרת ישראל מיד צר,
ימים כמו מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, או מלחמת יום כיפור,
כמובן שחובה על כל אדם מישראל להצטרף ללחימה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
אבל היום אנחנו לא נמצאים שם.
אם כך, לא ניתן להטיל חובת גיוס לצבא מתוקף מלחמת מצווה.
ועדיין חוקי המדינה מחייבים, ואולי יש דינא דמלכותא?
אבל צריך לזכור שתוקפה של דינא דמלכותא הוא לא אבסולוטי (בניגוד אולי למלחמת מצווה),
וכאשר יש שיקול של פגיעה באמונה, בצניעות, במצוות או ביראת שמים, נדחית חובה זו.
בשולי הדברים,
לגבי הטיעון בו השתמשת "אולי שהחינוך שלנו לא ידע להעניק למתחנכים יכולת עמידות מול נסיונות?"
אין מטרתו של החינוך להעמיד הגנות למתחנך מפני הכפירה.
זו תפקידה של החברה, של גדולי ישראל.
כמו שראינו שחכמים גזרו שלא לקרוא בספרים חיצוניים וכדו'
אגב,
הציטוט עליו שאלת, נמצא בסוף ההקדמה לפרק חלק:
תוקן על ידי ק_איתי ב- 10/02/2014 19:42:33
|
|
|
|
|
|
