החלק החשוב יותר בניתוח

מתוך מייל שקיבלתי הבוקר. בוקר טוב, הבן שלי, מנחם מענדל, עובר ברגעים אלה ניתוח לב פתוח מורכב, עם החלמה ארוכה.. כיון שאת תפקיד המנתח כבר מאייש מישהו רציתי לבקש שתעזרו לי עם החלק החשוב יותר בניתוח - התפילה. למטה מצורפים מספר פרקי תהילים לאמירה לזכות הבן שלי. אם תוכלו לומר לזכותו פרק אחד או שנים זה מאד מאד יעזור! לאחר אמירת פרקי התהילים יש לומר "להצלחת הניתוח של מנחם מענדל בן שמחה" ועוד ברכות/בקשות כיד הדימיון הטובה עליכם (הדימיון שלי פשוט מוגבל כרגע). אמירת תהילים שקול כנגד קיום כל התורה כולה ולכן אני בטוח שזכות אמירת התהילים שלכם תועיל בצורה הכי טובה שיכולה להיות. בשורות טובות! הדברים מדברים בעד עצמם, אך כדי שיעמדו בקריטריונים של עצכ"ח אנסה לפרט יותר. האם זו אמונתם של שומרי התורה בכלל? האם אלו המאמינים כך, ניסו לנתח (תרתי משמע) זאת ברמה עובדתית, או שכך נגלה להם משמים? כאשר תעמוד בפני מאמין מסוג זה הברירה בין מנתח מומחה ללא אפשרות תפילה או ההיפך, במה יבחר?

הרב מיימוני, מדוע לסבך כל דבר? הרי מי לנו כמשה שהתפלל על אחותו. ואין סוף לנביאים ותנאים ואמרואים וכו שהתפללו לרפואתם של אנשים. שלא לדבר על זה שלחלק מהשיטות שהבאת, יש חשש לברכה לבטלה שלוש פעמים ביום

מיימוני
כתבת:

קיצור שולחן ערוך סימן קצב

סעיף ג
התורה נתנה רשות לרופא שירפא שנאמר ורפא ירפא, ולכן אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאהו, וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה, האחת דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו, ועוד דהוי יוהרא וגיאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס, ויש לו לקרוא להרופא היותר מומחה, ובכל זאת לבו יהא לשמים ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו.

סעיף ד
ומצוה היא על הרופא הבקי לרפאות, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע את עצמו הרי זה שופך דמים, ואפילו יש להחולה רופא אחר, כי לא מן כל אדם זוכה להתרפאות, ואולי הוא מן השמים שיתרפא על ידו, אבל לא יתעסק ברפואות אלא אם כן הוי בקי ואין שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים.

סעיף ה
חולה שאין בו סכנה אם יוכל להתרפאות בדבר היתר, אף על פי שצריכין לשהות קצת עד שישיגוהו, אין מתירין לו שום דבר איסור, ואם צריך דוקא לדבר אסור, אם צריך לאכלו כמו שהדרך הוא לאכול דבר זה, אסור לו לאכלו אפילו הוא רק איסור דרבנן, כיון שאין בו סכנה, אבל שלא כדרך הנאתו, כגון שמערב בו דבר מר, וכן לעשות ממנו רטיה וכדומה מותר אפילו הוא דבר האסור בהנאה מדאורייתא, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורין אפילו שלא כדרך הנאתן במקום שאין סכנה. (דין הברכה על מה שאוכל ושותה לרפואה עיין לעיל סימן נ' סעיף ח' וסימן ס"א סעיף ד', ודין תינוק שצריך לאכול חמץ בפסח עיין לעיל סוף סימן קי"ז).

סעיף ו
יש אומרים דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן, אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל ולא ישתה את האיסור.

סעיף ז
חולה שיש בו סכנה מתרפא בכל האיסורין, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים, שהן ביהרג ואל יעבור ואין מתרפאין בהן.

סעיף
ח

לצד כל השאלות העקרונית החשובות, שיח הבטחון הוא צבוע בצורה יוצאת דופן.
הציבר החרדי, ידוע כמי שהכי פחות מסתמך על שירותי הרפואה הציבוריים ודואג תמיד ל"השתדלות" האיכותית ביותר.
ענין של נערווין...
בחיי היום יום נתקלים כל העת באנשים המשתמשים במשא ומתן בדיבורי "ביטחון" כדי לשפר את פוזיציית ההשתדלות שלהם.
מביך עד כאב.

יש ערבוב מסוים בין מושג הבטחון למושג ההשתדלות.
אני רואה את הדברים כך:
חובת הפעולה למען השגת דברים, מוטלת על האדם, ובלי זה אין לו סיבה לקוות שהוא יצליח להשיג את מטרותיו. העולם, גם בראייה אמונית, נברא עם חוקים, והחוקים האלו אומרים שמי שלא הולך לתחנה לא יכול לעלות לאוטובוס.
מצד שני, ההצלחה של הפעולות אינה בידינו. אנו יכולים לעשות הרבה כדי להשיג מטרה מסוימת, ולבסוף לא נשיג אותה. לא עשיתי בחינה סטטיסטית בנושא, אבל דומני שרוב העסקים שנפתחים, נסגרים די מהר. כלומר, רוב האנשים נכשלים לפחות בתחום הפיננסי למרות שהם פועלים כמיטב יכולותיהם. כאן הוא המקום של התפילה/הבקשה/סייעתא דשמיא. החלק שהקב"ה מעורב בהשגת מטרותינו (מלבד נתינת היכולת לעשות את הפעולות הנדרשות) הוא החלק שבו הפעולות מצליחות.
אם כן, אין כאן חלק חשוב יותר. שני החלקים חשובים במידה שווה.

ייתכן, אני שמח שטעיתי, [אבל בבקשה תקפיד יותר על סימני פיסוק (מרכאות, מקודותיים)]. אינני חוזר מאיחולי שתהיו כולכם בשלום ובטוב.

כעת ל'עסקים'. אדם צריך להזהר מן היהירות. לא הכל מסור בידו, לכן באה תפילה של בקשה. גם לא שיחשוב מי שתפילתו מאלצת וקובעת.

'ללא אפשרות תפילה' אני מבין כהעדר אפשרות תפילת הציבור בעדו. החולה יכול להתפלל בעד עצמו. אדם המוותר על המומחה תמורת תפילת הציבור למענו מבקש לעשות עיסקה עם הקב'ה וזה פסול לחלוטין. הקב'ה אינו עורך עסקאות וחוזים. מאותו הטעם פסולה גם הנטייה להבטיח איזה דבר תמורת הצלחת הטיפול הרפואי. יש להשתדל ולבחור תמיד ברופא המומחה והמתאים לעניין ולא להכניס שיקולים זרים.  

בצד הדברים האלה קיימת דת עממית, שהיא מאד ארצית, רגשית וחוויתית, בנויה על פי צרכי האדם כדי לספק אותם.

במישור העובדתי אין משמעות לבדיקת כוחה של עצם התפילה. אבל יש לה השפעה בעוצמה מסוימת על המתפללים אותה. אמירת תהילים אינה שקולה כנגד קיום התורה כולה. באירופה של ימי הביניים אנשים לא יכלו לסמוך על הרפואה. הרפואה הנסיונית היוונית נעלמה. הרופא קורא בספר מבלי שיגע ויבדוק את החולה. במקומה של הרפואה באה אמונה במאבק המתחולל ליד החולה בין מיני יצורים ערטילאיים, והתפילה אמורה לחזק את הטובים שבהם במאבק על גופו ונשמתו של החולה.

לבסוף, כולנו בני אדם הזקוקים לאיזה עידוד ברגעים קשים.
עודד

"החלק שהקב"ה מעורב בהשגת מטרותינו (מלבד נתינת היכולת לעשות את הפעולות הנדרשות) הוא החלק שבו הפעולות מצליחות. "
שלשום עשיתי את ההשתדלות והלכתי לתחנה והאוטובוס לא הגיע.לא עליתי לאוטובוס. מה לעשות,ה' לא היה בעזרי.

היום  עשיתי את ההשתדלות והלכתי לתחנה  ועליתי על האוטובוס.!!!!
זה הצליח!היום  ה' היה בעזרי.

חזק חזק ונתחזק.