עמלק: הסבר היסטורי - ודוגמא ללימוד המקרא החדש ישן

אולי אנחנו מחפשים טעמים מתחת לפנס?

פרעה ציווה להשליך ליאור את הילודים. היה לו נימוק מאד הגיוני אבל לא מוסרי. אברהם מגרש את הגר ואת ישמעאל בנו ממנה. כל אדם היוצא מתחום הישוב נעשה הפקר, ודאי במדבר, כשאינו נכנס מתחום אחד לשני. גרושם של הגר וישמעאל היה בלתי מוסרי בעליל.

מדוע לא היטה ה' את לב עמלק לטובה על ישראל?

הבעיה שלנו בעניין גזרת עמלק הוא במה ששום דבר אינו יכול לבוא לפני הצו המוסרי המוחלט שלא לפגוע בנשים שאינן לוחמות בנשים הרות ובילדים. לשיקול המוסרי יש קדימות עליונה ומחייבת, פרימאט, על כל שיקול אחר שבאפשר. אכן, גזרת עמלק היא בלתי מוסרית בעליל.

הטעם, לדעתי, בצורך להמציא אויב מטאפיסי. צד אחד מגדיר את עצמו על ידי שלילתו של השני כהאויב המוחלט שלו. אופי הגדרה כזה הוא בלתי מוסרי. גם אנחנו שימשנו בתפקיד הזה של אויב מטאפיסי עבור הנוצרים, הם אומת ישראל החדשה, בעלי הברית החדשה. הגלות, הדיכוי, האומללות, הם עדות חיה המאשרת את הברית החדשה.

גם כיבוש הארץ מדי היושבים המקוריים בה ובעלי הזכות עליה מחייבת המצאה של סיפור על איזה חטא קדמון כביכול, אשר בעטיו נתארר כנען. מה נתן ללמוד מכך? שהמוסר במקומו מונח, אבל מה ששיך ל'ראזון ד'אטה' קודם למוסר.
עודד

איני רואה כאן שום חידוש שלא נאמר בעבר על מהותו של עמלק ,
להטפל לחלש ?כך היא דרכו של מלחמה לצאת במלחמה על מי שאתה חושב שאתה יכול עליו ,
הרי עמלק פחדה מכיבוש או שרצתה לכבוש כשאר העמים בתקופתם ולא להרוג מצד המטרה של הרג  ,
זכור את אשר ע ש ה לך עמלק ,לא אשר עושה ויעשה ,
כמדומני שהוא נסמך על הנחה שהשואה גם היא היתה עמלק,
ומה יעשה לגבי שבעה עממין ?כמדומני שלדעת הרמבם הרי הגדרתם כמעט שוה ,
האבני נזר מחדש שהריגת שבעה עממין בשבת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה כי אין הריגתם המטרה אלא ביעור הרע,

תוקן על ידי ביליצר ב- 17/01/2014 14:31:38

ההצדקות הגזעניות יודוצנטריות להשמדת עמים אחרים כי פעם הם עשו כך וכך או כי יש להם מנטליות בעייתית תמיד מזכירות לי את ברוך אסולין מסדרת הטלוויזיה הישראלית "הבורר", ראש משפחת פשע מאורגן שמשוכנע שהוא 'בני ישראל' הטובים ומסביבו מסתובבים כל מיני אנשים שיש למגר מהעולם. כמובן שזה נכון כי כל מה שהוא עושה לאנשים אחרים הינו מוצדק, שכן הם ה'רעים', כך שהוא לעולם נשאר הטוב ורק מצטרפים אנשים נוספים לקטגוריית ה'רעים'. כך, מלחמתו של עם כנעני בעם עבדים בורחים שבא לכבוש את ארץ כנען תוך ביצוע ג'נוסייד/ג'יהאד אינה מוצדקת, שכן מובן מאליו הוא שמוצדק לבצע ג'נוסייד בעמי כנען (כי הם עובדים לאל שאינו י-הוה, כך בתנ"ך (התנ"ך לא חיפש צורך לדבר על אי מוסריותם של עמי כנען. מה שהפריע לו היה ההתנהגות הבעייתית שלהם ב'בין אדם למקום'. עבודת אלים אחרים וקיום יחסי מין שלא מקובלים על כותביו; היום זה נשמע קצת לא נחמד. אם היהדות היא כזו אז איזה קייס יש לנו - במיוחד למתנחלים שבינינו - נגד האסלאם? לכן הומצאה הטענה שישנה קורלציה בין עבודת אלים אחרים לבין 'מושחתות מוסרית', ולזו הייתה כוונת התנ"ך. לקורלציה זו אין שום בסיס), ולכן פשע נורא הוא להתנגד לכך ועוד באופן כה מזעזע כמו להקדים ולהתקיף בזמן שהעבדים הבורחים המסכנים עייפים ויגעים ולזנב בנחשלים, מה שמצדיק ציווי על השמדת עם נוסף, נוסף על הציווי המקורי להשמדת עמי כנען. 

איכס.

לכל האשמה שמאשימים היהודים עם אחר אפשר למצוא האשמות מקבילות על יהודים, מה שיהווה ראיה ללא עוררין לטבעם האכזרי והרצחני של היהודים ויצדיק ציווי להשמיד אותם (לדוגמה ההתנהגות של 'לזנב בנחשלים' או איך שאנחנו מזדעזעים היום מ'הפצצת בתי חולים' - מעשה שמעון ולוי בשכם, בו פיתו עיר שלמה של אנשים חפים מפשע לבצע ניתוח מיותר ואז הרגו אותם במהלך ההתאוששות מהניתוח). ספציפית להתנהגות השבט העמלקי יש מקבילה יהודאית בת זמנו רצחנית בהרבה - 
עמלק .Vs דוד

תוקן על ידי רציוסקפטי ב- 17/01/2014 15:04:21

לגבי דרכו של הרב מדן, ויותר מכך דרכו של הרב יואל בן נון (שהרב מדן, תלמידו-חברו שונה ממנו בהרבה).
כשנחשפתי לדרכו של הרב יואל בן נון בלימוד תנ"ך ודרשות חז"ל, חוויתי - אולי לראשונה בחיי - תחושה של "מפגש עם האמת", חוויה שאולי מוכרת יותר לחוזרים בתשובה, אבל גם אני שנולדתי וגדלתי כחרדי חוויתי אותה. אינני מסוגל לשכוח את המקום, השעה והסיטואציה שבה חוויתי את זה.
קשה להסביר חוויות, אבל פתאום הרגשתי שזהו זה, מה שהוא אומר זו האמת ולא ייתכן לראות את הדברים אחרת. סוג של "כפה עליהם הר כגיגית".

לגבי הריגת נשים וילדים אצל עמלק ושבעה עממין.
כמו רבים אחרים, הסוגיא הזו העסיקה אותי רבות. אציע לה הסבר כפי שאני מבין את הנושא, ויש בו שתי בעיות שאפרט להלן.
הטענה שיש עוול בהריגת נשים וילדים (או במילים אחרות: בלתי מעורבים בלחימה), מבוססת על הסתכלות של כל אדם כיחידה נפרדת. אם אח שלי פושע, מה זה קשור אלי? אם אבא שלי לוחם ויש הצדקה מוסרית להרוג אותו, מה ההצדקה להרוג אותי?
המקרא מדבר על עולם שבו ההסתכלות שונה, והתפיסה של האדם את עצמו היא כחלק בלתי נפרד מקולקטיב, מעם. אם הזהות של האדם הפרטי בעינינו מורכבת מאדם אחד בלבד, הזהות של האדם הפרטי בעיני המקרא היא של פרטים שמרכיבים עם.
וחשוב להוסיף: זה לא רק ההסתכלות של המקרא על בני אדם. זו התפיסה העצמית של בני האדם בתרבויות עתיקות (אני לא מביא ראיות, אבל דומני שלא חסרות לכך ראיות).
ניתן להמשיל משל קיצוני על כך. אדם שרצח את חברו ונפסק עליו עונש מוות בבית המשפט, יכול לטעון שאין הצדקה להרוג את כולו, שהרי רק היד הרגה. קטיעת היד היא עונש מוצדק, אבל מה הרגל או היד השנייה אשמות?
זו תפיסה שאינה  מקובלת עלינו, כי בשונה מאנשים שונים שאנו רואים אותם כיחידות נפרדות, אנו רואים את האדם כולו על כל איבריו כיחידה אחת, ואין הפרדה בין היד לרגל.
אם נעלה (או נרד) קומה ונמשיך את המשל הזה, ישנה תפיסה הרואה את העם כולו על כל האנשים שבו כיחידה אחת, באותה מידה שאנו רואים את האיברים כולם כיחידה אחת. ואם אנו עוסקים בעם שתופס כך את עצמו, הרי שישנה הצדקה מוסרית להרוג גם את הנשים והילדים, כי הם חלק בלתי נפרד מהחלק הלוחם של העם.
שתי הבעיות שאני רואה בהסבר הזה (ואולי ישנן עוד):
1. זה אומר שהמצוה של התורה היא זמנית, ומותאמת לתקופה/תרבות מסוימת בלבד. הבעיה הזו קיימת כמובן במצוות נוספות, ויש לה כל מיני פתרונות, טובים יותר או פחות.
2. זה הסבר שמבוסס על מושגים שספק אם ניתן להלביש אותם על תקופת המקרא. האם לפני שלושת אלפים שנה אנשים יכלו להבין הסבר מהסוג הזה? ובעצם למה לא?

לא אתייחס כאן לדוגמא הספציפית, אלא למתודה של הרב מדן (שכפי שכתב חזקואמץ, זו מתודה דומה לשל הרב בן נון, אך יש ביניהם הבדל תהומי, שקשור לדברי בהמשך, ולא אפרט וד"ל).
לענ"ד יש לנו את הפריבילגיה שלא הייתה לדורות שלפנינו, שנפתחו בפנינו שערי הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה הארצישראלים (ועוד שערים כמו הספרות, מדעי הטבע ועוד, אך הם משניים בחשיבותם התנ"כית).
פריבילגיה זו מאפשרת לנו למצוא פירושים ומשמעויות בתנ"ך, שלא היו ידועים לרבותיו הראשונים, על אף שחכמתם וגדולתם בתורה עולה על שלנו בהרבה.
(דוגמא אחת לפני שניכנס לחודש אדר: ישנן משמעויות רבות שאפשר להבין כעתבמגילת אסתר, לאור ידיעותנו ההיסטוריות על האימפריה הפרסית ומלחמותיהם ביוון. לענ"ד זו דוגמא הרבה יותר טובה מהדוגמא דלעיל, כי היא הרבה יותר מבוססת, הן במחקר ההיסטורי והן בפסוקי התנ"ך. ליתר פירוט כדאי לעיין במספר מאממרים שנכתבו בזה בספר "הדסה היא אסתר").
אולם, מתוך היכרות עם "מובילי" שיטה זו, אפשר להצביע על סכנה בשיטה, שלצערי אני רואה אותה מתממשת מול עיני: היכולת לחדש, ואפילו להבין את סיפורי התנ"ך יותר טוב מרבותינו הראשונים, מובילה חלק מהרבנים העוסקים בכך לגאווה רבה, ולתחושה של צורך לחדש, ולא רק יכולת לחדש (שוב אדגיש: רק חלק מהרבנים).
לא פעם שמעתי רב מתבטא בשיעור בסגנון של: כולם טעו, אבל עכשיו תקשיבו לפירוש שלי.
בנוסף, הצורך לחדש ולסלול דרכים אלטרנטיביות לפירושים הקודמים (למרות שלעיתים, גם לרמב"ן או לראב"ע יצא איזה פירוש נכון), דוחף את אותם חדשנים להמציא פירושים שהקו המנחה אותם אינו האמת, אלא החידוש, או יתרה מכך: החידוש שלי.
לכן, לענ"ד צריך להמשיך בדרך פרשנית זו, אבל להצטייד בשלושה דברים: ענווה, ענווה, ועוד הרבה ענווה. 

תוקן על ידי urison ב- 19/01/2014 06:13:30

התיאוריה אינה בבחינת מגדל פורח באויר?

חזקואמץ, 'תחושה של "מפגש עם האמת"' כלל אינה מפגש עם האמת, אלא, כפי שהבהרת נכון, 'חוויה': 'פתאום הרגשתי שזהו זה, מה שהוא אומר זו האמת ולא ייתכן לראות את הדברים אחרת'. יתכן גם יתכן, כאשר תתעורר משכרון החוויה. מה שאתה מתאר הוא נפילה אל תוך מלכודת מסוכנת, אשר בה אתה מאבד את עצמאותך, כושר שיקול הדעת והביקורת, ונסחף אחר אחר השולט בך, ועלול לגרור אותך גם אל מחוזות אפלים. כבר היו דברים מעולם. אדם המפעיל כח זה על אחרים נתפס בעיני כטיפוס שלילי ומסוכן. [אינני יודע אם כך עשה במקרה הזה או יצרת את המלכודת בעצמך, לעצמך].
מדובר בנושא חשוב מאד מאד, אבל אינו מן העניין של השיחה.

 כאשר אברהם טוען בפני האלהים כי אפשר ויש אלו אנשים הגונים בסדום, אין זה ראוי להענישם, הוא מעיד בדבר על תפיסה מוסרית אינדיבידואלית. ראשית, אין להעניש את היחיד בעבור פשע העיר, שנית, הוא עצמו, אברהם, מופיע כאינדיבידואל.  הוא נתן דעתו על המעשה המתוכנן, שפט אותו, הסיק מסקנה, ופועל בהתאם, מתרה באל על מעשה עוולה אפשרי. כוונת המעשה היא הקובעת בעניין. 'כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו'. [בבלי שבת פרק חמשי נד ע'ב]. משמע, צדיק בסדום שלא מחה נוטל חלק באשמה. אם מחה אינו אשם במעשה העיר. שאלה היא עד כמה יכלו הנשים למחות, אבל ילדים ועוברים ודאי אינם יכולים ואין בהם אשמה.

ענווה היא מידה ראויה מאד בכל מעשה. כשלעצמו, הצורך לחדש הוא חיובי. אדם רוצה לבטא את עצמו, את רוח הזמן שלו, ולא לחזור וללעוס את שאמרו קודמיו. בצד אלו נחוצה לו גם יכולת של ביקורת עצמית והערכה נכונה של מחשבתו. בצד ההערכה למעשי ראשונים, אינני חושב כלל שחכמתם וגדולתם בתורה עולה על שלנו בהרבה. המשפט הזה אינו עומד בפני הביקורת והשכל הישר, ותכליתו להביא להתאבנות.
עודד

עודד
אבל כשלא נמצאו עשרה צדיקים, סדום חרבה על צדיקיה המעטים, נשיה וטפה.

בעל, 
טעות פשוטה בידיך. הצדיקים בסדום - לוט ומשפחתו - ניצלו.

אתם צודקים בהנחה שהם היו הצדיקים היחידים (לפי רש"י), והם אפילו הצילו את אשת לוט שלא היתה צדיקה לפי מדרשם של חז"ל. עכ"פ הם לא הצילו את העיר.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/01/2014 11:54:31

הקב"ה התחייב לאברהם שאם יהיו עשרה צדיקים בסדום, תינצל העיר.
המלאכים שבאו לבחון את אנשי העיר לא מצאו בה עשרה צדיקים, ולכן העיר לא ניצלה, אבל הצדיקים עצמם ניצלו. כמובן, רק הצדיקים שהסכימו לצאת. אלו שהתעקשו להישאר שילמו את מחיר התעקשותם.
כל זה פשוט וברור בפסוקי המקרא.