|
|
| נשלח ב-20/1/2014 14:54 |
 |
| |
נישט
ומה על השאלה שלי?
אין לי ויכוח שזה מכוער ואסור לתת בעיקר לקחת שוחד, מאיפה ואיך שזה נלמד לא נראה לי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2014 10:08 |
|
| |
ירוחם <את הבדיחה על הדיין החרש כתבתי כמה תגובות מעליך> הבדיחה שלי היא על דיין חרש אחר. האם ישנו רק דיין אחד שהבטיחו לו שוחד עבור עיוות דין, ולא שילמו לו את השוחד שהובטח לו? <לפני עיוור לא תיתן מכשול הצדוקים והביתוסים למדו אותה כפשוטו, חז"ל קבעו עיוור לאותו דבר. הגיוני ביותר> ה"משך חכמה" מתייחס לפירוש הכותים המפרשים את הנאמר בפסוק כפשוטו, וכתב (ויקרא פרק י"ט פסוק יד, ומעין דבריו כתב ב"משכיל לדוד" לרבי דוד פארדו שם): "ולפני עור לא תתן מכשול. הכותים מפרשים (ראה רש"י חולין דף ג עמוד א בד"ה אפילו), כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו, וכן הוא אמת... ". מהו פירושו של "וכן הוא אמת"?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2014 10:58 |
|
| |
נישט
וכן הוא האמת- פשוטו של מקרא.
נישט ברצינות, בלי דעות קדומות- האם אפשר להגיד על מורנו ורבנו הגאון האב בית דין שליטא, כי הוא עיוור לאותו דבר ולא מכיר ולא יודע את הפסוק ולא תקח שוחד?
אגב בענין הדיין החרש נראה לי כי עליו מרמז הפסוק, לפני עיור לא תיתן מכשול- זה הדיין המקבל שוחד. ולא תקלל חרש- זה לדיין שמבטיחים לו רק.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2014 13:01 |
|
| |
ירוחם
<האם אפשר להגיד על מורנו ורבנו הגאון האב בית דין שליטא, כי הוא עיוור לאותו דבר ולא מכיר ולא יודע את הפסוק ולא תקח שוחד?>
ברצינות: הרמב"ם מפרש את ה"עיוור" (בפירושו על המשנה (שביעית פרק ה משנה ו), בספר המצוות (לא תעשה רצט), ובמשנה תורה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד), גם כמי שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, ולא רק כמי שאינו יודע על האיסור.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2014 13:14 |
|
| |
נישט לא שאלתי את הרמב"ם- שאלתי אותך לפי הגיונך. או שהגיונך רק מה שהרב"ם אומר. אני רואה שאינך עונה על השאלה שמות פרק כג (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: דברים פרק טז (יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
מדוע ההבדלים והתוספות בדברים, או החסרות בשמות?
הרבה למדתי ממך, אנסה לחדש לך משהו אולי.
בשמות כשבני ישראל היו בתחילת הדרך, משה מינה שופטים פקחים, פקח זה תכונה שנולדים איתו- יש פקח שבחיות ואין חכם שבחיות- חכם זה כבר בא לאחר לימוד.
ולכן אצל הפקח לא כתוב עייני, הפקח הרי לא צריל לעיין בספר לפני הפסק, הוא פוסק מליבו.
בדברים 40 שנה לאחר שבני שראל לימדו אותם ולמדו, הם כבר היו חכמים, וחכם שלמד צריך עיינים לעיין בספר.
ואפרד בעוד שאלה- הפסוק אומר - ויסלף דברי צדיקים. איך הרי לאחר שהו לקח שוחד הוא לא צדיק?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2014 12:40 |
|
| |
| נישטאיך כתב: |  | ירוחם
<האם אפשר להגיד על מורנו ורבנו הגאון האב בית דין שליטא, כי הוא עיוור לאותו דבר ולא מכיר ולא יודע את הפסוק ולא תקח שוחד?> ברצינות: הרמב"ם מפרש את ה"עיוור" (בפירושו על המשנה (שביעית פרק ה משנה ו), בספר המצוות (לא תעשה רצט), ובמשנה תורה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד), גם כמי שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, ולא רק כמי שאינו יודע על האיסור. |
|
+
מכאן אפשר ללמוד, כי אין לך בעולם יהודי חוטא. ולפי זה כל חוטא עיור- וסומא הרי פטור מהמצוות.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2014 13:22 |
|
| |
וורט ברדיטשבי במיטבו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2014 20:58 |
|
| |
חוות יאיר סימן קל"ו
שאלה מה שקצת רשעי הדור וקלי דעת ופוחזים בשיש להם משפט אצל שופט חקלאה עם אחד נותן או מפריז ליתן לו שוחד ונעשה להם דבר זה כהיתר גמור עד אשר ילכו וישתבחו בעיר אשר כן עשו ולפי הנראה יש בזה איסור דלפני עיור אחר שבני נח מוזהרין על הדינין ואף כי נחלקו רבוואת' בפירוש אזהרה זו מ"מ לכ"ע אם יקלקלו הדייני' את המשפטי' המה עוברים לאו זה וא"כ הרי זה הנותן שוחד קאי בלפני עיור כמושיט לבן נח אבר מן החי:
תשובה הדבר הזה שאל הדוכס הגדול בסגנון אחר לגיסי ... והיה הדוכס קאריל לודוויג ז"ל (!) המופלג בחכמה משתעשע לפרקים בגיסי הנזכר בדברי שכליים. ופעם אחד אמר לו הדוכס קובל אני לך על בעלי בתים אשר ממשלתך על נשמתם לתקנם ועליך להוכיחם ולהזהירם על המחלוקת שתמיד תמצאם בחדרי משפט שלי ולא די שהם מקלקלים מעשיהם וחוטאים אף גם כי יחטיאו וירשיעו ויקלקלו שופטי ארץ הממונים על ידי שנותנים להם שחדים אשר נגד כל דת כ"ש נגד הנאמר בתורתכם ולא ידעתי להם שום התנצלות בזה רק באשר שהוא דבר הנעשה בסתר ואינו גלוי וידוע רק ליודע נסתרות ומ"מ ידעתי כי הדבר אמת וידוע לך כמו שידוע לי ומוטל עליך לתקן.
והשיב גיסי ודאי הדבר רע ומר מאד ואף כי הפעם אודה כי לדעתי נעשה המעשה הרע מקלי דעת ורשעים ומ"מ לא נתברר לי הדבר מי ומי עשה ככה לענשו ולייסרו כאשר דיבר אדוני שהם דברים שבסתר וא"א להוכיח בפרהסיא דרך כלל כי חלילה להוציא דבה רע על השופטים כאשר באמת לא נודע לי בבירור ואין להמליץ בשום המלצה בעדם. דאפילו לא נאמר איסורו בתורה ראוי לאסרו מצד השכל וישוב העולם ותיקון המדינה כמו רציחה וגזילה וגניבה ואונאה וזנות ועול מידות וכלם דברים שהשכל מחייב ודין ודת חק ומשפט עולה על כלנה שאם יקולקל המשפט איש הישר בעיניו יעשה.
ועם כל זה נראה שבאם יש ליהודי איזה דבר משפט עם הגוי שהגוי מכחש לו ממון שהלוהו או תובע לישראל מה שאינו חייב לו אף כי אין התנצלות לנותן השוחד [פי' בדיני אדם] כי מאן יימר שהאמת אתו כ"ש שהמקבל השוחד לא טוב עשה כי לא יאמינו מ"מ הנותן שלבו יודע מרת נפשו שהדין עמו פטור מדין שמים כי ע"י השוחד יצא משפט אמת ותצא העושק מיד מבקש לעושקו. שנית אפשר כי אין כוונת המשחד שהשופט יעות המשפט רק שכל אחד מתיירא פן חבירו נתן שוחד וע"י כך יטה לב השופט אליו לכן חפץ לתקן במה שגם הוא נותן שוחד וכל אחד מהם אם ידע שחבירו לא יתן גם הוא לא יתן. שלישי' באשר כל שוחד נאסר לא בשניתן על מנת שיזכה אותו בלי זכות ולחייב חבירו בלי חובה רק שהנותן שוחד נותנו ע"מ שישפוט האמת ויתן לב לחפש בזכותו וכן ארז"ל לא תקח שוחד אפילו לשפוט אמת כי מצד השוחד איקרובי דעתי' לצד הנותן ובלי כוונה ורצון יצא משפט מעוקל וכמו שכתוב כי השוחד יעור וגו' ומסברא זו אלו נדע ששניהם נתנו סך אחד לא היה חשש.
והנה ידוע שאין שנאה כשנאת הדת ומצד הטבע והמנהג בעלי דת אחד הם חבירים ואחים מצד קירוב דעתם והנהגתם ודתם ובבוא יהודי וגוי למשפט בלי ספק יטה לבב הדיין דעתו להתנצל בעד הגוי ולחשוד לישראל שמשקר ומערים בכל דבריו לכן סבר היהודי שיש לו משפט עם זה שאינו בעל דת שלו שתהיה יד שכנגדו על העליונה מצד קירוב דעת השופט לבעל דתו לכן סבר לתקן מאזני צדק להעמיד דעת קנה מאזנים של השופט על היושר שלא ינטה אנה ואנה ע"י שחד שנותן לו לא לעות המשפט אדרבה לישר המשפט ולשמרו מעות המשפט פן יצא.
אף כי כל זה חלילה לומר שמספיק זה להתנצל בעד הנותן לומר כי יפה עשה רק כי אפשר שע"י סברות בדויות מצא היצה"ר מקום להביא הנותן לכלל זה.
וישרו דברי גיסי הנ"ל בעיני הדוכס והשיב כי מה תאמר בשוחד שני בני ישראל המדייני' זה נגד זה שאין תירוצך האחרון מספיק? חזר והשיב גיסי כי אז מצא השטן מקום לתשובה הקודמת שכל אחד חושד חבירו שהוא יתן שוחד לכן יעשה גם הוא כן והכל לתקן המשפט וכל אחד אלו ידע שחבירו ישיב ידו ולא יתן גם הוא ימנע. והדוכס שחק ואמר חסדאין מילך עם כי ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו הן באמת הן בשקר. עד כאן דברי ויכוח הנ"ל.
רק באשר תאמר לנו מה אתה מישיב בדין תורה לכן אגיד לך רשום בכתב אמת את הנלפענ"ד כי לכאורה יש לתמוה למה לא הזהירה תורה גם לא תתן שוחד כמו דהזהירה גבי ריבית לא תשוך ולא תשיך ללוה ולמלוה ונ"ל בזה כי אין נתינת שוחד איסור מצד הנתינה עצמה כמו ריבית רק מצד הטיית משפט שגורם לכן אמרה לא תקח שוחד ופרשו רז"ל וכ"כ רש"י אפילו לשפוט צדק דאלו לשפוט עול כבר נאמר לא תטה משפט (אף כי הקשיתי דלמא לעולם לשפוט עול ולעבור משעת לקיחה דבכה"ג ארז"ל על טומן משקלותיו במלח) וכמ"ש קרא בתר הכי הטעם כי השחד יעור וכו' ר"ל שאין החשש שיעות המשפט במזיד רק ע"י השוחד יקרב דעתו לזכותו ויעוורו עיניו לראות אמת לכן מצד הנותן אפשר שאין חטא אם נושה בחבירו מנה וטענו מאתיים שהנתבע אם יודה האמת וירא מעיוות הדין אם נותן שוחד לדיין כי לבו יודע שהדין עמו רק שלגבי מקבל השוחד שלא ידע הדין עם מי נאסר ודאי בכל ענין. ולולי שאסרה תורה מצד שע"י זה יצא משפט עול באופן שהמקבל עובר בלאו דשוחד ולכן גם הנותנו עובר שמכשיל חבירו בלאו זו של קבלת שוחד [ע' תשובה קפ"ה] היה במשפטים שאין בהם גזל ידוע לתובע ונתבע רק תלויים בדין תורה ובדבר' ז"ל כגון דיני שומרים ורוב דיני ממונות השוחד היתר גמור כי אם יטה לב הדיין אחר הנותן ויתן המשפט לזכותו מה פעל רע ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולבבו יבין ודעתו נוטהו ולכן בשוחד לשופטיהם אין בו חשש דלפני עיור אם הוא מדיני ממונו' שלא נתברר לבעלי דבר עצמן שחבירו עושה עול רק כל אחד סובר שהדין עמו וגם השופט דעתו לשפוט צדק וגם נותן השוחד אינו מתנה שיזכהו רק שיחפש זכותו וישים דברי טענתו אל לבו גם אין בו גזל ידוע דק"ל גזל הגוי אסור. ומפני שיש מקום ללין על דברי ולומר דגם זולת לאו דשוחד מצד עצמו יש בו איסור לנותן ומקבל מצד שגורם שיצא המשפט נגד משפט האמת ואף כי אין הדיין מזיד רק דן ע"פ מה שדעתו נוטה מ"מ אחר שהשוחד גורם נטיה זו נגד האמת ה"ל עון ופשע גם מצד הדין ע"י קבלת שוחד וכמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב. לזאת אשיב כי לו יהי כן במשפטי ה' כי חיות הנה וממקום קדוש חוצבו ואינם בנוים כלל על שיקול דעת אדם כנודע אף כי ק"ל תחילה בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב בדיני אדם ונדון מיני' כלפי שמיא מ"מ אין ראיה למשפטי' הבנויים על דעת נוטה ושכל אנושי ותיקון הישוב והקיבוץ.
וגם במשפטינו נ"ל להביא ראי' דאין חומר כולי האי במשפט בלתי נכון היוצא מפי הדיין אם הוא דין תורה לדעת הדיין דגר' בגמ' פ"ד דשבועות מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים (כדי שיתחייב שבועה) שלא יאמר אכפרנה בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד שלא אתחייב לו שבועה וכו' ת"ל מדבר שקר תרחק והנה פשוט מזה גופי' ומכל השנויים שם שאינם רק הרחקות יתירו' ולא מצד הדין והאיסור רק שבזה קשה אחר שאם ישיב זה לתובע כמי' פני' לפנים ועם עקש התובע שלא בדין יתפתל וישיב להד"ם וחוץ לב"ד יודה מה שחייב לו ויתן לו מה פעל עון והלא טוב הוא זה מאשר יודה לו מנה בב"ד ויפסוק לו ש"ד כמודה מקצת ולפי האמת משפט שוא ושבוע' שוא הוא ר"ל חנם אחר שנתבע יודע שאינו חייב לו מנה אלא ע"כ אחר שהדיין פוסק כדין תורה לפי הטענות אין בו חשש משפט שוא וממילא גם השבועה אינה שבועת שוא וטפי קפדינן על דיבור בעלמא שיכחיש הנתבע לפני ב"ד בדיבור קל את מנה שחייב לו אף שדעתו לפרוע לו מה שחייב לו עתה וגם מאז מה שרוצה לגלגל עליו ואף שחבירו עשה שלא כהוגן לא ישיב לו כמעשיהו מכל זה ראיה שאם הדיין מי שיהיה עושה מה שדעתו נוטה לא יהיה בו חטא רק שהשוחד הוא לאו בפני עצמו מדת תורתינו ומדת כל דין ודת להעמיד כל דין ודת על יושרו והעיקר על המקבל שהרי לא ידע עם מי האמת והישר רק שהנותן אם יודע שזה שכנגדו עובר עליו הדרך ומכחש לו ומבקש את שלו פטור מדיני שמים וכן בדבר התלוי בשיקול הדעת מש"כ בשח"ו יודע שהדין עם חבירו ומבקש מהדיין שיעות הדין הרי בידו חטא כפול ומשולש. גזל ושוחד ועות הדין ומכשיל חבירו ואין חילוק בין ישראל לגוי. וכל זה נראה נכון לפענ"ד
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 22/01/2014 20:59:33
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 22/01/2014 21:01:02
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2014 23:10 |
|
| |
כעת ראיתי שקדמני נישטשייך. סליחה.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2014 12:35 |
|
| |
נישט
הרי את הנימוק הזה כתבתי לעי"ל
|
|
|
|
|
