שתי הספינות של באטמן - האם אנשים הם טובים?

הסברתי שברגע שראובן הוא הבעלים על המים, אזי פעולת גזילה של שמעון היא כמצמצמת את ראובן בפני מימיו (הדקיה באינדרוניא). ולכן יש כאן רצח או הלכתי או מוסרי, ודי בכל אחד מהם כדי לאסור את המעשה. איני רואה מדוע מיקומם של המים נראה לך יותר משמעותי מאשר הבעלות עליהם. אותה שאלה אתה יכול לשאול על מים שנמצאים בידי שמעון בלי שהם בבעלותו. וכי הימצאותם אצל ראובן משנה את הדין? לדעתי הבעלות היא קריטריון סביר יותר מההימצאות.
ויפה הוסיף תלמיד שכתב שהעיקרון של "מי יימר" הוא שיווי משקל שכל הטיה קלה די בה כדי להכריעו (יש עוד לפלפל בזה, כמו הטיה בין זקן לצעיר וכדומה, והדברים עתיקים).

יש כאן כמה נושאים, כמו בכל האשכולות הטובים.

אני מבקש להתייחס לדיון המקומי על שנים שהלכו במדבר ולאחד מהם מים, והשני יכול לגזול את המים ולהינצל. (ובלי משחקים שזה נסיון).

אם ניתן להסתמך על אינטואיציות מוסריות, כפי שכתבו חלק מקודמי כאן, אזי ברור לכולנו (ו"כולנו" זה מי שחש כך ומודה בכך כמוני), שאסור לקחת את המים.

זה משתלם לקחת את המים, אבל לא ראוי.

מיכי טען, אם הבנתי, שהלוקח נחשב לא רק גזלן אלא גם רוצח. וזה לא הבנתי. מותו של הנגזל הוא רק תוצאה של גרימת מותו על ידי סילוק מימיו. האם סבור אתה מיכי שניתן להביא את הגוזל לסנהדרין ולהרגו (נניח שהיו לנו עדים וכל התנאים האחרים, מה שלא יתכן מעצם הסיפור). האם החזו"א טוען כך? היכן?

ספציפית לא טענת, מיכי, שיש כאן רק אחריות מוגברת שהופכת את הגזילה במקרה זה לרצח (מעין טענתו של נתן לדוד שסיבב את מותו של אוריה שהוא הורגו, ומכאן אמר שמאי הזקן שהמשלח את הרוצח חייב, ולפי הבנתי זה מתפרש אליבא דשמאי כהרחבת האחריות לרצח, וגם כאן אפשר לטעון שהגזלן חייב בגלל הרחבת אחריותו). כן טענת שיש כאן דומה לשבייתו של הנגזל, שאינו יכול להגיע למים. ויותר מכך, אם הבנתי, טענת שיש כאן אפילו דוחקו למים שאינו יכול לעלות מתוכם.

וכל זה מוזר מאד בעיני. שהרי יש הבדל בין כולא את חברו שלא יוכל לצאת (וחייב לשלם לו דמי בטלתו) לבין מי שכלא את כלי עבודתו ולא יכול היה לעבוד בהם, שפטור מתשלום. אני מביא את הדוגמא הזו כדי להראות שיש חלוקה בין סוגי ורמות פעולה של שלילת משהו, חירות או כלים, מן הזולת. והוא הדין כאן.

אם אני מנסה להבין את שיטת מיכי, אולי היה אפשר לטעון שמי שדחק את חברו למים שלל ממנו אויר, ומי שלקח ממנו מים שלל ממנו את המקבילה לאויר, רק שהעדר אויר גורם למוות תוך דקות והעדר מים תוך כמה יממות (איני זוכר את המספרים, וממילא זה משתנה לפי התנאים והאדם והמקום).

אם ההשוואה הזו במקום, אזי עדיין יש לחלק ולנתח.

יתכן שכוונת מיכי היא שיש חילוקים פורמליים: פעלתי על האדם או על משהו חיצוני לו (כלים, מים), שללתי ממנו משהו שהורגו מייד או הורגו לאחר זמן. אבל אין ראוי להרבות בחילוקים כאשר מדובר במוות.

אם זו הטענה, היא מתקבלת על הלב מבחינה מוסרית, אבל כמדומה שהיא נופלת לפי המקורות שכן מחלקים בין רמות שונות של עשיה שלילית של האדם.

לפיכך דומה בעיני שאנו חוזרים אל הטענה שקראתי לה "הרחבת האחריות" נוסח שמאי (ובמקרה שונה משלו).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מימוני
לדעתך אם כבר גזל המים, מותר לו להחזיר או שהוא כמתאבד?

מיימוני, אם תקרא שוב את מה שכתבתי תראה שזה ניסוח דומה להרחבת האחריות שלך, אבל פחות עמום. לא התכוונתי להשוות הלכתית להדקיה באנדרוניא או מצמצם (אם כי יש  בהחלט מקום להשוואה, לפחות למצמצם אחרי שהשמש כבר שם, שזהו המצב כאן. אבל לצורך הפשטות לא נכנסתי לפרטי ההשוואה שאינה נחוצה בשביל המסקנה), אלא להראות שזה אותו רעיון. כמו כן, כתבתי בפירוש ששאלת העונש אינה רלוונטית כאן, ושהוא כנראה לא יהיה חייב מיתה לכל הדעות (ולכן הבאתי את דברי המ"מ על איסורי הנאה).

אין דבר העומד בפני פקוח נפש אלא ג' עבירות. לדעת רבי מאיר ורבי יוסי, אף הגזל. מאחר שלכל הדעות גזל אביזרייהו דשפיכות דמים, הרי שרבי מאיר ורבי יוסי מחמירים על כל גזל, וזו גם דעת רש"י, שאסור להציל עצמו בממון חברו. לדעת התוספות, וכך נפסק להלכה, אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו שלא יקחנו אלא על דעת לשלם, וזה כאשר חברו איננו צריך את הממון לחייו-הוא וממילא מחויב לתתו כדי להציל את חברו. אולם כאשר שנים הולכים במדבר ויש לאחד מהם קיתון מים שיכול להציל רק אחד מהם, מאחר שחייך קודמים לחיי חברך, הרי שלכל הדעות, אסור לגזול את חברו, ואם גזל ושתה הרי זה ממש כשפיכות דמים.

תלמיד,
בכל מקרה מותר לתת את המים לחברו.
כל הנדון הוא אם מותר לשתות וחברו ימות.

יתכן - מנין ולמה?

ייתכן, בפשטות אתה טועה. אסור לאדם להקריב את עצמו ואפילו להיכנס לספק כדי להציל את חברו. אמנם הירושלמי שהובא בהגהמ"י פ"א מרוצח סבור שכן, אך לרוב הפוסקים לא נקטינן כך להלכה.