|
|
| נשלח ב-29/1/2014 07:37 |
 |
| |
בעב כתב "הרב קוק, משפט כהן סימן קמג:
מיהו הדבר מצד עצמו מסתבר, דאין לך הוראת שעה כ"כ נחוצה ראוי' להורות לעבור ע"ד תורה כמו הצלת כלל ישראל.
והרב מסיק שם שלהצלת כלל ישראל מותר לעבור על ג' עברות החמורות ומסתפק בעבודה זרה." בגלל קיום ישראל או בגלל פיקו"נ מורחב?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 08:32 |
|
| |
להבנתי, קיום ישראל. יעו"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 09:19 |
|
| |
נכניס לדיון את הלכות קידוש השם של הרמב"ם. במצבים שאינם ברשות הרבים ולא בהקשר של המרת דת, סבור הרמב"ם שיעבור ואל ייהרג. במצבים של המרת הדת או כללית או מסויימת בפרהסיה ייהרג ועל יעבור. מדוע אם כן לא סובר הרמב"ם שקיום העם היהודי מכריע שגם במקרים כאלה יעשה מה שצריך על מנת לא ליהרג? באגרת השמד דווקא נראה שהנימוק העיקרי שלו בעד לא ליהרג הוא קיום העם היהודי אם כי זה לא מפורש. מעניין שבתקופות גזירות החל מהחשמונאים, עבור דרך הכיבוש הרומאי, המשך במסעות הצלב וגזירות חמלניצקי וכלא במאה ה-20 ישנה תופעה של קידוש השם שלכאורה מעדיפה מוות כיהודי מאשר פתרונות שיש בהם תרומה יעילה יותר לשימור העם היהודי.
תוקן על ידי yerubaal ב- 29/01/2014 09:19:58
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 10:57 |
|
| |
לעתיד לבוא נביאים וכתובים עתידים ליבטל ומגלת אסתר אין עתידה ליבטל. מה מיוחד במגלת אסתר יותר משאר ספרי נביאים וכתובים עד שקיבלה מעמד נצחי כחמשה חומשי תורה? שכשם שמשה רבינו מסר את נפשו להצלת כלל ישראל, כן אסתר מסרה את נפשה להצלת כלל ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 11:45 |
|
| |
ירובעל, מה שרואים כאן הוא שמה שחשוב הוא לא קיומו הפיזי של העם היהודי אלא קיום הדת היהודית. וכמו שכתב רבינו מיכי.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 11:47 |
|
| |
אריאל ומיכי
ומדוע יש ערך בקיום הדת היהודית. ננית שייעלם עם ישראל, האם עם אחר יתפוס את מקומו לצורך כך?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:10 |
|
| |
רבי עקיבא אומר:
א. חביב אדם שנברא בצלם.
ב. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם א-להים עשה את האדם.
ג. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.
ד. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר בנים אתם לה' א-להיכם.
ה. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.
ו. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו.
חביבין ישראל שניתנה להם התורה, אולם קודם לכך חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. לפיכך, לדעת רבי מאיר, ישראל בין שעושים רצונו של מקום ובין שאינם עושים רצונו, נקראים בנים. כלומר, הסגולה העצמית של ישראל איננה תלויה במעשיהם, אלא אורה הא-להי של כנסת ישראל נצחי וכחה גדול בכל מקום ובכל שעה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:11 |
|
| |
א. לך תדע מה ה׳ לא מגלה לנו... ראינו שכשדובר על השמדת עם ישראל תכנן ה׳ להקים עם חדש במקומם ׳׳אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו׳׳ ויש לחלק. ב. מסתמא אתה צודק אבל הצורך לשמור על העם אינו אלא כהיכי תמצי לקיום הדת. לפיכך כשיש התנגשות ביניהם הדת עדיפה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:18 |
|
| |
הרב מיכי,
המקורות הרבים של פיקוח נפש כוללים אמנם את "חלל עליו שבת אחת" כמו גם את "וחי בהם" ועוד כו"כ. המעבר מהפרט של קבוצה גם הוא נתון כאקסטרפולציה ישירה ולא מק"ו ולא ראינו שהותר משהו ברבים שלא הותר ביחיד.
בעל,
נראה שלכולם יש "תחושה" שלעם היהודי יש משימה בבחינת לא נברא העולם אלא כדי שירבלו/ישמרו/ילמדו את התורה ויש על זה מדרשים וסיפורים לרוב איך הדת היהודית היא תכלית הבריאה. זה לא שאין מקורות לזה אבל רובם ברמה של אגדה או מדרש רעיוני.
לא אהיה יוצא דופן במיוחד אם אדמה את צמד הספינות של באטמן מהאשכול הסמוך (תודה אריאל) כמכילות את 200 היהודים האחרונים בעולם – מאה בכל ספינה. נניח שבסתם מקרה אסור לפוצץ את הספינה השנייה (גם לא ברור לי אבל נניח). מה הדין כאשר מדובר במאתיים היהודים האחרונים בעולם? אם יש הבדל, אז צריך לתת לזה ביסוס הלכתי. כאן ההשלכות מדיני פיקו"נ לא תעבודנה משום שהם דנים בתוך העולם בו יש יהודים לרוב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:30 |
|
| |
ירובעל
על ההבדל בין יחיד לרבים סובב הדיון במשפט כהן החל מסימן קמב, ע"ש.
האם בריאת העולם היא כדי שישראל ישמרו את התורה, כנוסח ברכת התורה בנוסח ארץ ישראל הקדום, אשר בחר בתורה הקדושה ורצה בעושיה, או שהתורה ניתנה לעם ישראל כנוסח הברכה שלנו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:33 |
|
| |
ירובעל, אני לא חושב שיש הבדל. ועל דרך הוורט, כשה׳ רצה לשלוח את משה לגאול את ישראל סירב משה ללכת כי חשש שאהרן יפגע. אמר ר׳ חיים שמואלביץ - שווה להשאיר את עם ישראל בגלות העיקר שאהרן לא יפגע.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 29/01/2014 12:34:19
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:39 |
|
| |
בעצם תוכל לטעון שקיים כאן המונח של עת לעשות לה׳ . ותלוי בשאלה אם גדר המונח הוא שמפרים מצווה אחת כדי שלא תופר התורה כולה או כדי שתתקיים התורה כולה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 12:42 |
|
| |
תנא דבי אליהו רבא:
אמר לי: רבי,
מפני מה חביבין דברי תורה על הקב"ה יותר מכל באי עולם? אמרתי לו: בני, מפני שדברי תורה מכריעין את ישראל לכף זכות ומחנכין אותן למצוות ומביאין אותן לחיי העולם הבא. משל למלך בשר ודם שיש לו בנים ועבדים הרבה בתוך ביתו ויש לו למלך עבד זקן ביניהם שהוא מלמד את בניו דרכים נאים ומעשים טובים ובכל יום ויום כשנכנסין בניו ואוהביו ועבדיו לפניו מניח המלך את כולם ואוהב את העבד הזקן שיש לו בתוך ביתו.
ואמרו לו עבדיו למה אהבת את העבד הזקן יותר מכל ואמר להם המלך אלמלא עבד זקן זה שהוא מלמד את בני דרכים נאים ומעשים טובים מה יהא עליהן כך דברי תורה הואיל ומכריעין את ישראל לכף זכות ומחנכין אותן במצוות ומביאין אותן לחיי העולם הבא לפיכך חביבין דברי תורה עליו על הקב"ה יותר מכל באי עולם ומכל מעשה ידיו שברא.
אמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל אבל אינני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכן של בני אדם לומר התורה קדמה שאמר ה' קנני ראשית דרכו, אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. משל למלך שהיו לו אשה ובנים בתוך הבית וכתב אגרת אל המקום שבו אשתו ובניו שם. אלמלא אשתי ובני שלי שעושין לי נחת רוח בתוך הבית החרבתי את המקום.
כך אלמלא הם ישראל לא נברא העולם ונחרב העולם לכך נאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה ונאמר ה' קנני ראשית דרכו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 15:05 |
|
| |
[ירובעל,
בעניין קידוש השם, כתבת: "מעניין שבתקופות גזירות החל מהחשמונאים, עבור דרך הכיבוש הרומאי, המשך במסעות הצלב וגזירות חמלניצקי וכלא במאה ה-20 ישנה תופעה של קידוש השם שלכאורה מעדיפה מוות כיהודי מאשר פתרונות שיש בהם תרומה יעילה יותר לשימור העם היהודי"
אני לא בטוחה שזה נכון. מן המקורות שבידינו עולה שהרעיון של בחירה במוות כדרך לקידוש השם אינו קדום כ"כ, ובוודאי לא מתקופת החשמונאים. במקורות התנאיים - עד כמה שאני יודעת - אין גילוי של רעיון כזה וכך גם במקורות האמוראיים.
ראוי להבחין בין "צידוק הדין" ובין "קידוש השם", שתיהן שיטות תיאולוגיות להתמודדות עם מוות, אך הן שונות זו מזו. הראשונה היא קבלת המוות כמשהו שנגזר בידי א-להים ולעתים גם כחלק מ"נסיון" אמוני מידיו; השנייה היא בחירה אקטיבית למות, כי מותו של צדיק (מי שממלא אחר מצוות א-להים) "מעיד" על נוכחותו של א-להים בעולם ועל כוחו, ובכך מקדש את שם הא-להים. למיטב ידיעתי, השיטה הראשונה, על ענפיה השונים, נמצאת בהחלט במקורות חז"ל השונים, והשנייה - לא.
מיכי,
לגבי דחיית הנימוק "חלל עלי ושבת אחת וכו'" בגמרא יומא -
בסוגיה מופיעים 7 נימוקים שונים לפ"נ (6 + "וחי בהם"). רבא דוחה את הטיעונים (לפי עורכי הסוגיה, רק את השלושה הראשונים ו"חלל עליו" אינו ביניהם...), ועריכת הסוגיה מסבירה שזה מפני שאינם חלים במקרי ספק אלא רק במקרים של ודאי. בסופו של דבר, הסוגיה ברורה מאוד בהעדפה שלה את "וחי בהם" על פני שאר הנימוקים, שמוצגים בה (פחות או יותר) כשווי-ערך זה לזה, ובעלי ערך פחוּת מזה של "וחי בהם"...
עוד על כך, ניתן לקרוא כאן - http://musaf.bac.org.il/article/hvk-shy-drvmy-hagrsha-hatlmvdyt]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2014 16:02 |
|
| |
אמא,
קראתי את המאמר הנאה ולא מצאתי שם כדברייך. להיפך, הרי המשך הסוגיא שוודאי מוכר לך:
א מר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. דרבי ישמעאל - דילמא כדרבא, דאמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מידע ידע דקאי לאפיה, ואמר: אי קאי לאפאי - קטילנא ליה והתורה אמרה: בא להרגך - השכם להרגו. ואשכחן ודאי, ספק מנלן? דרבי עקיבא נמי, דילמא כדאביי. דאמר אביי: מסרינן ליה זוגא דרבנן, לידע אם ממש בדבריו. ואשכחן ודאי, ספק מנא לן? וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא. אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי. אם כן, כל הטעמים נדחים מהטעם שהם מלמדים על וודאי ולא על ספק. שמא תאמרי שהדברים אמורים רק על הטעמים שהוזכרו כאן שוב בפירוש, זה לא פשט הסוגיא שמנגיד אליהם רק את שמואל. וכך גם כתב רש"י שם: ואשכחן - מהכא דאודאי פיקוח נפש מחללין, אבל ספק לא שמעינן מינה, וכולהו נמי, כגון אך - חלק, איכא למימר: דודאי פיקוח נפש קא ממעט ולא ספק, וכן, ולא אתם מסורין בידה למות - ודאי, וכן חלל עליו כדי שישמור ודאי שבתות הרבה. רואים בפירוש שגם הטעם של ר"ש בן מנסיא (כמו כל השאר) נדחה מאותה סיבה. לעניין אופן לימוד פשט הסוגיא את כמובן יכולה ללמוד אחרת, אבל לעניין פסיקת הלכה דומני שהדבר ברור. יתר על כן, כפי שכתבתי הראשונים והאחרונים שהם הבסיס להכרעת הלכה בד"כ מבינים שלהלכה נותרו שני טעמים: חלל עליו שבת אחת (של ר"ש בן מנסיא) ושל שמואל. ראי או"ח סי' שכח ובביאור הלכה שם ועוד הרבה. ואף הזכרתי שיש ראיה ברורה לכך מסוגיא מקבילה (שבת קנא ע"א): תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו - כיון שמת אדם, בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: +תהלים פח+ במתים חפשי, כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצות.
אגב, בסוגיא שם רואים בבירור גם את תפיסתי שיש עלינו חובה להציל מצוות, וגם את הבחנתי שאין חובה להרבות מצוות (בתשובתי למעלה על שאלת הגיור. כמו שאין חובה להחיות מתים אין חובה לגייר).
ודפח"ח. :)
|
|
|
|
|
|
